נועז בקווקז

זמן: קצת אחרי הסוף

מומכין ומוז'נה הלכו לים - תם ולא נשלם

רצף הזמנחלל קיבל את פיתולו האחרון לעת עתה, עת נגעו גלגלי מטוס חברת "אוזבקיסטן איירליינס" בשדה התעופה בן גוריון. הנחיתה, כמדומה, היתה קלה מהמשוער, גם אם הישר אל תוך שביתה כוללת של משרדי הממשלה כולל רשויות המכס, שעזרה לעבדכם להתאקלם במהירות ביום-יום המתנהל לו מדי יום ביומו בארץ הקודש. עוד כשטריים היו בזכרוני מראות נתב"ג של השבים מקייב, חסידי ההשתטחות על קברים עלומים עטים בהמוניהם אל קבוצה של אנשי ביטחון(אשר, בסופו של מאבק חסר תוחלת, פינתה את המעבר להמוני היוצאים-חוזרים) - ארזתי תיק קטן וירדתי לסיני. ומה? החזרה אל המוכר מעולם לא היתה כה נעימה, מלטפת, מערסלת. ירח ממעל והרים מתחת, פועמים למקצב הדרבוקה בערב לשונות, ריחות, ותחושות, נו – סיני, אתם יודעים. בזמן זה, ערבו של הטיול, מעט לפני החזרה אל ה"שגרה המבורכת", אבקש להודות לקוראי-רעי ולכל מי שליווני, אם ברוחו ואם בקולמוסו, דרך התלאות והפסגות, לאורך המפגש עם אותו עולם זר ולא מוכר של הקווקז ומרכז אסיה. מי יתן, ודבר מה מכל שהועלה על הכתוב(חרף היותו של זה חוויתי לחלוטין ונטול כל נקודת משען אמיתית), יסייע לאי מבין הקוראים אם לבחור באיזור זה לטיולו/ה הבא, ואם בזמן מהלכו של זה. ואסיים בברכת: "תודה על הסבלנות, סליחה על ההפרעה". עלו והצליחו!

זמן: 118 ימים לזאב הערבות הקירגיזסטאני

לבד, בחורף

לאחר טיסתם ארצה של גספז'ה ונווד, מצאתי את עצמי, בשלישית, שוכן בדד. גם אם מוקף הייתי בטיילים ושאר הולכי בטל, ספון בינות לכתליו של הגסט-האוז החמים והידידותי, בליבי פנימה ידוע ידעתי כי ימי כדובר אנגלית – ספורים המה. לתוכניתי המקורית, לנסוע לכפר נידח בשם ארסלנבוב המצוי בדרום מערב הארץ ולטרוק משם – לא מצאתי שותפים מקרב דייריו המנומנמים של מעוני הבישקקי. "ארסלנבוב?" החניק מייק הגרמני את פיהוקו אך בקושי, "זה די רחוק, לא?" המשיך ובעצם סיכם בכך את גישתו לעניין הנסיעה בתכליתיות של מי שעזב הכל – עד כמה שתעסוקה כדוור ועבודות מזדמנות כנהג משאית יכולות לענות להגדרה הדרמטית – ובא לקירגיזסטאן, כמדומה אך להשתכר כמידת יכולתו – ובזול. נו, העברתי הילוך אחד אחורנית, כמו שאומרים, ופניתי לתוכנית החלופית. בספרים ובסרטים שקראתי וראיתי תמיד היתה לגיבורי החיל תוכנית מגירה לשעת חירום, נכון שלא המצאתי את זה? גם לזה שהיה מעשן סיגארים ב"צוות לעניין" תמיד היתה חלופה מקורית יותר או פחות, בדרך כלל כזאת שכרוכה בהכרח בהיקלעות אל תוך מחסן עמוס חלקי מכונאות עד לעייפה, מה שבאופן מפתיע תמיד התגלה כמה שבפועל קרה. אז זהו, שכזה – לא. תוכנית ב' שלי היתה, באמונה, פשוטה שבפשוטות, והסתכמה בנסיעה לאתר חלופי, קרוב בהרבה לבישקק מקום הימצאנו, ומשם גיחה של מכסי-מום יומיים לאגם סון-קול היפיפה השוכן בקרבת מקום. "לא להאמין לכל מה שרואים בסרטים" – אמר מי שכבר נכווה, ולי, דל הנסיון בעניינים שבכגון אלה, לא נותר אלא לעמוד בחוסר אמון מול העובדה, כי גם לאחר פריסת התוכנית האלטרנטיבית לא מצאתי את עצמי טרוד בהליכי הועדה אשר תחליט מי מבין מאות הפונים והפונות יזכה לחסד המפוקפק של הצטרפות אלי לטיולי המקורי(לא) והבלתי שכיח(ולא). וכך נמצאתי מוביל את עצמי, בחוסר רצון, בשעה שתיים אחרה"צ ביום למחרת, אל הכפר שהוזכר לעיל, קיזיל-טו, מחלים אך בקושי מקשיי תפעול במערכת העיכול אשר נבעו, ככל הנראה, מאכילת יתר של עוגת יום-ההולדת אשר פרסו עבורי בעצה אחד גספז'ה, נווד, ונ.(ועל כן יהיו מבורכים לעולם ועד) בערב יום האתמול, טרם נסיעתם של השניים הראשונים חזרה ארצה.

אופנוע, לו היה לי אופנוע

הנסיעה, שהורכבה משני חלקים עיקריים, עברה בשלום, יחסית. עדיין טריים היו בזכרוני מאורעות הנסיעה הקודמת בת אחד עשר השעות הלא מוצדקות מקרקול לבישקק, בתום מסע מחקר קטן שערכתי לטובת השוואה בין יבולי ארצות ה(ס)תן – נסיעה בה נאלצתי להתמודד בגבורה עם שיכור קירגיזי אדיר מימדים אשר בחר להתיישב, יקחהו בכור השטן, בכיסא הפנוי עד לאותו רגע שלידי, ואף הניח לעצמו לעשות את חיקי לכרית, למען יטיב וירווח לו. לבסוף, לאחר שגבר הכורח להגיב על ההרגל להסס, נסתייע הדבר בידי(ולא בעמל של מה בכך) לסלק את אותו עכברוש ביבים מבאיש אל מחוץ לתחומי המושב הסמוך, שחזר להיות פנוי כימי קדם. ההצלחה היחסית, יש לציין, לא סינוורה את בינתי, אם תיסלח לי עזות מצחי, מה שגרם לי להעדיף באופן חד משמעי ולמרות כפל המחיר את הנסיעה במרשרוקטה על פני האוטובוס המהביל, שסומן עתה כאויבי משכבר הימים. לאחר נסיעה של כארבע שעות הגעתי לעיר בלאקצ'י, מקום בו מצאתי, לאחר תיור קל בתחנה המרכזית, נהג מונית חביב אשר הסכים לקחתני ליעדו של אותו יום, הכפר קוצ'קור, במחיר שנקבתי – מחיר שהעלה בת שחוק על פני של שני הנהגים שקדמו לו, ואשר פתחו בהסבר ארוך שכל תכליתו היתה להעמידני על מהותה של הטעות בהערכת המחיר שעשיתי, בהעמידם את המחיר ה"אמיתי" על כגבוה פי חמש מהצעתי. נו, טוב. הנהג החביב התגלה במהלך הנסיעה בת השעה כדברן בלתי נלאה, אשר טעה לחשוב בי דובר רוסית על בוריה, ופצח, לאחר מספר מילות נימוסין, בהרצאה פוליטית נוקבת על מצבה של קירגיזסטאן בעבר ובהווה, האשמים מבית ומחוץ ועוד נושאים אשר נלקחו, ככל הנראה, ממצעה של המפלגה הקומוניסטית בה היה חבר בעברו הלא רחוק. כיום, התוודה הוטרינר המובטל, אין עבודה במדינה כולה פרט למגזר השירותים והקמעונאות, עובדה אשר הביאה אותו להאיץ את שטף דיבורו כמו גם לעבור לאוצר מילים בלתי מובן לחלוטין, ואותי – לעבור להנהונים עצבניים בציפיה דרוכה לרגע בו יקלוט את מידת חוסר הבנתי במה שזה עתה אמר, יעצור בחריקת בלמים את המונית וישליכני אל הלילה הסוגר מכל עבר, נתון אך לחסדיהם של חמוסי הפרא הקירגיזיים – מה שבאופן מפתיע לא קרה. במקום זאת, מצאתי את עצמי לאחר כשעה של דיון הסרק סביב הסוגיה "החוצ'מוץ' באספקלריה של הפוסט-סובייטיקה"(שם זמני) סועד את ליבי בארוחת ערב עריבה לחיך בפנסיון קטן וחביב, טועם לראשונה בחיי כמדומני – ריבת תפוחים מתפצחת אל החיך.

קסקט לכל נהג

מספר פעמים במהלך מסע זה נמצאתי שואל את עצמי(וללא מענה, מן הסתם) כיצד ומדוע הוא הדבר, כי נהגי מוניות ברחבי עולמנו על כל ריבואות חלדיו וארצותיו, ללא הבדלי דת, גזע או מין – כולם עד האחרון שבהם כמעט – חובשים לראשם את קסקט הנהגים המסורתי? ותמוה הדבר שבעתיים עת יעלה הדבר על הדעת, כי בכל ארץ וארץ שונים מנהגי הלבוש זה מזה ורב השונה על הדומה, כמדומני. וקל וחומר הדבר, כשמגיע הדבר למגיני הפדחת: מתרבוש ועד לכובע צמר כבשים, עבור דרך מגבעות מסוגים שונים ומשונים, חלקן חלקות למשעי בעוד אחרות מעוטרות במגוון פיתוחים וסלסולים כמיטב המוניטין האסיאתי – ונהגי המוניות בסורם, דבקים באותו קסקט מהוה, לכל היותר בהבדלי גוונים קלים, דבר של מה בכך. וכלום יתכן הדבר כי מקושרים הם, כל אותם נהגים הדוברים שפות שונות, הבאים וחוזרים מבתים שצורה שונה להם, אל ומתוך תרבויות שכנות אך לא בהכרח דומות – במין רשת העברת מידע כלל עולמית שכזו, הממליצה, אם לא מכתיבה, את לבושם? ואם כך הדבר, היכן חבוי אותו מכשור לוויני משוכלל המתריע, אם פעם ביום, שבוע, אם חודש, ומבשר על האופנה החדשה במגוון שפות ותעתיקים, דוגמת: "מבזק מיוחד: היום זוית של 15 מעלות לתיתורת הינה בגדר המומלץ!"? ישוב אני כעת, אם נחשתם זאת כבר, במונית חונה, בתחנת האוטובוסים אשר בעיר נארין, ממתין לנוסע הרביעי אשר בהגיעו יסכים נהגנו האמיץ, סוף כל סוף, להניע ולנסוע אל הכפר אט-באשי, אשר מדרום. את הלילה הקודם העברתי בחיקה הכפרי של משפחתו של אולן, אביו אחמד-בק, אימו וארבעת אחיותיו החינניות, בהן צ'ינרה בת השמונה עשרה, אשר ללא כל ספק זכתה בתחרות "בת האיכרים המלחיתה" לטיול זה, אם להתייחס להבטחה הגלומה באחד ממכתמי הראשונים. לא זאת בלבד, אלא שהמלעונה היפיפיה לא חדלה מהגנב לעברי את מבטיה הסמוקים במהלך ארוחת הערב, חושפת גומות חן חבויות בחיוכה הבוסרי, המלוכסן, ואני – אנה אני בא. מאוחר יותר, כשכבר הייתי על משכבי, הוגה במאורעות היום, שבה ופקדה את חדרי(ולמבוכתי-משהו, שכן מצוי הייתי אותה עת אך בתחתוני המתמתחים מתחת לשמיכת הפוך העבה), והציגה לי מספר שאלות באנגלית מגומגמת, בעודה עומדת במרחק מה ממני, מה שרק הקשה עלי את השינה מאוחר יותר, עת החלפנו ברכות ליל מנוחה.

מסעות צביקימין מטודלה

אותו יום החל בצורה הרבה פחות מבטיחה, שכן לאחר שלושה ימי מסע רגלי בעיקר שעברו עלי מבישקק הבירה ועד לאגם סון-קול, בהם ספורים היו כמדומה, אמצעי התחבורה בהם לא השתמשתי(רשימה חלקית: עגלה רתומה לסוסה, אוטובוס, מונית וסוס אחד, צולע במקצת), חשתי כי תשו קמעה כוחותי, וכי הצעדה שעוד נותרה בפני בת שלושים הקילומטרים עד לכביש הראשי, לאורכה של דרך ג'יפים נטושה, היתה, אם לא מעבר לכוחותי, הרי שלחלוטין לא בהתאמה למצב רוחי, אשר השתוקקה אותה עת למזון חם(שכן לאורכה של אותה דרך לא נמצאו עצים למדורה) ויצוע מוגן מרוחות – מבלי לפגוע בכבוד אוהלה של גספז'ה, אשר הופקד בידי למשמרת עד חזרתי ארצה. למרבה המזל, חלף אותה שעה על הדרך הנטושה אותו ברנש, אולן, אשר ניאות לקחתני, גם אם בתשלום מפולפל, במורד אותם שלושים קילומטרים עד הכפר המיוחל, ולאחר מכן כשלושים קילומטרים נוספים עד לביתו בו ביליתי, כאמור, את הלילה.

קומיז לכל אורח ושאר מנהגים

במהלך שלושת ימי במסע הרגלי הספקתי להשלים מספר מראות וחוויות שלא אינו בדרכי עד כה מסעותי בארץ קירגיזסטאן. לראשונה, במפתיע, פגשתי בשני גמלים בקטריאניים דו דבשתיים, השונים עד מאוד בצורתם הגבנונית וגוום עתיר פימות השומן מדודניהם הרחוקים המוכרים לנו ממרחבי הנגב ומסיני. ועוד בממלכת החי, בדרכי התארחתי זמן מה בחיק משפחה אשר החזיקה בחיקה לא פחות מנשר מבויית, זקן ואדיר מימדים, קשור לדאבוננו(שלי ושלו) בשרשרת ברזל לגזע עץ סמוך. ואם לעבור לאורחות מקומיות, כזכור לקוראי הנאמנים, דיווחתי באחד ממכתמי הקודמים על אותו משקה מקומי העשוי מחלב סוסות מותסס, הקרוי, זאת למדתי לאחרונה, קומיז, בקוף שרוקה. ובכן, מסתבר כי מחוץ לגבולות הערים, במקומות בהם מתגוררים הקירגיזים באותן יורטות, אוהלים ניידים עשויים מסגרת עץ מלופפת ביריעות צמר כבשים, משתווה אם לא עולה משקה מקורי ו-אהמ-מרענן זה במדד הפופולריות אשר בחיקו לפחות לקוקה קולה אשר במחוזות המערב. וככזה, בכל יורטה על פניה חלפתי במהלך שלושת ימי שוטטותי, מיד לאחר שלב השאלה הזהה, הוצעו לי מספר ספלים, בזה אחר זה, של אותו מרענן לאומי. אם להיות "פוליטיקלי קורקט"(והאם כבר, באמת, נדרשה האקדמיה ללשון העברית לסוגיית הפי-סי?) וברוח הרלטיביזם האנתרופולוגי, נראה כי חכי הגס עדיין לא רכש את ההערכה לטעם החמצמץ-עפצפץ, המאפיין את הקומיז. ואם לא להיות כל אלה – יא אולוהים כמה שזה מגעיל. עוד מנהג מקומי בו חזיתי אך בליל אמש המתרחש בסופה של ארוחה הוא להניף את הידיים בתנועה מעגלית, אשר מסתיימת בהצמדת הכפות זו אל זו במחווה המסמלת, כך נמסר לי לאחר בירור קצר, הן הודיה לכל אשר טרח(ה) והכין(ה), והן אמירה כי תמה שעת הסעודתא. היתה זו הפעם הראשונה עד כה, כמדומני, בה נחזו זכרים סועדים מודים בדרך כלשהי למכינות הארוחה, ובמראה זה שמחתי, אף נצרתי אל ליבי.

משא כבד

בבוקר יום המחרת המשכתי בדרכי אל טאש-ראבאט, כפר עתיק אשר בעבר שכן על דרך המשי ושימש כקראוון-סאראי, מקום בו יכלו סוחרי העת העתיקה ההולכים ושבים מממלכת קיתאי(הלא היא סין של ימינו) לנוח, להחליף כוחות, ולהמשיך בדרכם הארוכה, באותן אורחות גמלים הנמשכות אל קו האופק... מכיוון שממוני מוגבל היה, נאלצתי להתנייד באמצעי התחבורה הציבורים עד לכפר אט-באשי, הסמוך ליעדי. משם, נאמר לי, הליכה בת ארבע עד חמש שעות תביאני אל אותן חורבות היסטוריות ששמען נודע למרחקים, ואולם בהגיעי נתגלה לי כי הדרך תארך דווקא כארבעה עד חמישה ימים. האפשרות להלך לאורכו של כביש העפר בנוף החדגוני לא קסמה לי במיוחד, כך שבמהרה מצאתי את עצמי מניף אגודלי אל מול הרכבים המזדמנים אשר עשו את דרכם אותה שעה אם לכפרים הקרובים אם לסין, דרך מעבר טוגארט , השוכן מעבר ליעדי. למרבה המזל היה זה יום ראשון, בו רבות המשאיות החולפות על דרך זו, עמוסות פסולת ברזל, ענף היצוא העיקרי של קירגיזסטאן - אם לשפוט לפי כמות רכבי הענק שנמצאו חולפים על הכביש המאובק. עד מהרה ניאות נהג משאית חביב העונה לשם אלאי-בק לקחתני, חינם אין כסף, עד למקום בו מתפצלת הדרך המובילה לטאש-ראבאט מהכביש הראשי המוביל, כאמור, לסין. הנסיעה בת שבעים הקילומטרים עברה עלינו בלא פחות מחמש שעות, שכן אט אט התקדמה המשאית על נגררה, במשקל כולל של למעלה מעשרים וששה טונות, כך סיבר את אוזני אלאי-בק. לא זאת בלבד, אלא שבדרך אף עצרנו במסעדת דרכים קטנטונת באמצע שום מקום, מקום בו התאספו נהגי משאיות מספר לצורך מזון, שתיה כדת וכדין, והחלפת חוויות מן הדרך. לבסוף, זמן מה לאחר שקיעת השמש, מצאתי את עצמי משקיף על ענני האבק שהותירה אחריה משאיתו של מיטיבי, ניצב מול שלט דרכים מט לנפול המצביע אל השביל לטאש-ראבאט, מהלך כשנים עשר קילומטרים מן המקום. ומכיוון שרציתי לחזות בזיוון של החורבות העתיקות לאור ראשון של יום המחרת, וגם אם חושש משהו(שכן רבות הזהירוני מלהקות זאבים המשחרים לטרף בלילות), החלתי צועד על שביל העפר, מסתייע עד מהרה אך באורם החיוור של כוכבי אותו לילה נטול לבנה.

שומר הפתאים מכה בפעם המי-יודע-כמה

למרבה המזל, לאחר כשעת הליכה, הופיעו אי מזה אורות מכונית חולפת על השביל הנידח, וכך מצאתי את עצמי חולק נסיעה ברכב פרטי שמידותיו המצומצמות הכילו לא פחות משמונה מבוגרים נוספים וילד, מה שפתר בצורה חד משמעית את בעיית הקור שהחלה להסתמן. לאחר עצירה קצרה בביתם של חלק מבאי החבורה על אם הדרך, בה כובדתי במזון ומשקה, המשכנו בהרכב מצומצם יותר, למרבה המזל, עד לטאש ראבאט, מקום בו נטיתי את אוהלי בציפיה נרגשת לבוקר. למחרת היום, הקצתי עם קרניה הראשונות של החמה שחצו את רכס ההרים שממזרח, ערכתי סיור קצר ומאכזב קמעה סביב המבנה העתיק אך הנעול, שלאחריו שמתי פעמי חזרה במורד הדרך, חזרה לבישקק הבירה, אליה הגעתי, ברביעית כמדומני, בערבו של אותו יום. אם מפאת החורף, שדומה כי הציב את כפו הפרוותית במפתנם של הימים האחרונים, אם מחמת ממוני הכלה, ואם כיוון שלא נמצאו שותפים מתאימים, החלטתי לוותר על המשך מסעי המתוכנן לארסלנבוב אשר בדרום מערב המדינה, ולבלות בגסט-האוז את הימים הבאים עד לטיסתי המתוכננת ארצה, בעשרים ושמונה לחודש זה, הוא ספטמבר...

זמן: 111 ימים לעליית המסך, 18 לירידתו

משוך בכבש

שמש עצלה מסתתרת מאחורי חומת עננים, ספק מבשרת את תחילתו של יום חדש וספק – משתעשעת בשנתם של הנמים. בהדרגה עולה האור על היום החמישי והאחרון בטרק השני שלי עד כה בקירגיזסטאן, הפעם באיזור העיר קראקול, בחלקה המזרחי של המדינה. תוכניתי המקורית, שהיתה, כזכור, להמשיך ולטייל עם נ., עלתה על שרטון עקבׁ(או הודות, עכשיו כבר אפשר לומר – פרטים בהמשך) צירוף נסיבות הן טכניות והן מנטליות, אשר מנעו ממני להצטרף לאחרון לאחר שהוברר לי כי עלי להמתין יום שלם בבישקק לצורך הארכת הויזה אשר ברשותי. זאת מחד, והנה גם לאחר שהיתה ההארכה מוחתמת ומאושררת כדת וכדין בדרכוני, הנה כי כן נתקפתי עצלות לא ברורה אשר השאירה אותי בבישקק הבירה יומיים נוספים – מאידך. אך אל דאג – שכן ימי בעיר לא הוצאו לריק: הגסט-האוז של נאן-צ'אן, בו אך עברתי בחטף בשהייתי הראשונה בעיר התגלה כאבן שואבת לתרמילאי האיזור, ובו היה עתה סיפק בידי להתוודע לרבים וטובים שחלפו בדרכם – ג'ים האוסטרלי, מייק הגרמני, ג'יימס השוויצרי ואחרים, ביניהם זוג ישראלים, גספז'ה ונווד, עימם יצאתי לבסוף את העיר, אשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עם עבדכם את אהלם המצומצם כמו גם את דרכם בהרים.

איים בזרם?

התחנה הראשונה בדרך היתה הקילומטר המאה וחמישים לאורכו של נהר הצ'וי, מקום בו שכרנו סירת ראפטינג ויצאנו למסע תענוגות בן מספר שעות עם זוג ישראלים נוסף. אודות השייט עצמו לא אלהג רבות: התחלנו במסלול מהרמה השניה, שהתגלה כשייט רוגע וכמעט נטול חתירה מצידנו, שכן שני המדריכים הישובים בירכתיה של הסירה ביצעו את רוב רובה של ההכוונה העדינה בינות לעצים, אבנים, ושאר מכשולים שהוצבו בידי איתני הטבע לאורכו של הנהר. לאחר עצירת התרעננות וארוחת בוקר, בה בלסנו, למרבה הצער, כמויות מזון שהיו מספיקות לכשלוש ארוחות בוקר הגיוניות, הגיע הזמן לצאת אל הדבר האמיתי: בהמשך הנחל ציפה לנו שיפוע תלול, מאופיין בזרם מהיר ורווי מהמורות, אשר דורג, כך לפי מדריכינו, כרמה ארבע בסולם הקושי של נהרות ראפטינג באשר הם, סולם אשר, לידיעתכם, נע בין אחת לשש. חרדים קמעא הרמנו משוטים ונסחפנו תחילה אט אט עם הזרם, שאכן הראה פעילות הולכת וגוברת. קריאות המדריכים מאחור הלכו ותכפו, פעם ימינה ופעם שמאלה, לפנים ואחורה, ומספר פעמים דומה שאך בנס ניצלנו מהיטרפות בידי מערבולות פרא, שכן בכל פעם שהיינו צריכים לנוע קדימה במהירות, צווח המדריך הראשי במבטא כמו אמריקאי משופשף:"פו-וו! פו-וו!", מה שהביא לפרצי צחוק היסטריים בלתי נשלטים(ולא רק אצל עבדכם האוחז בעט), שכמעט והביאו לריסוקנו על הסלעים ולהתהפכות הדוברה, רחמנא לצלן. רטובים קלות ועדיין מחוייכים נפרדנו עד מהרה מצוות המדריכים כמו גם ממאה ושמונים דולרין ירקרקין, והחלנו לתור אחר הסעה לקראקול העיר.

במשאית! אה-או! בחללית! אה-או!

לאחר כשעה של המתנת שוא לטרמפ, עצרה לנו לבסוף משאית אשר נהגה החביב הואיל לקחתנו כל הדרך עד למחוז חפצנו(מזוג הישראלים הנוסף שחלק עימנו את ההפלגה נפרדנו באחד הצמתים שבדרך). לעיר קראקול הגענו בשעת חצות, שם נפרקנו בפתח הגסט-האוז ונלקחנו, חרף עייפותנו, לסיוור היכרות בעיר הרדומה, ולאחר מכן לצפות בסרט המתעד את קורותיהם של צוות ראפטרים על אחד הנהרות הגועשים ביותר בארץ, סרט אשר, לפי דיווחי טיילים אחרים, מוקרן הלוך וחזור כל אימת שפוקדים את הגסט-האוז טיילים חדשים, מלווה בפסקול ביזארי מאת הלד זפלין המעולים. לאחר שנת לילה מספקת ולאחריה ארוחת בוקר מצויינת, אל הדרך יצאנו.

משוך בכבש! משוך בכבש! כי אין כמוהו כבש!

במהלך הטיול בן חמשת הימים הספיקותי להתוודע קמעה לגספז'ה ולנווד. סיפרו לי הם רבות מעלילות גבורתם ברוסיה ובסין, במונגוליה וכאן, בקירגיזסטאן, וכל עלילותיהם, המסופרת עפי"ר מפי נווד – תמיד בנימה משועשעת ועתים מתפלאת, כמו מתענגים הם על אפרסק מתוק וקר בליל קיץ, בהשקיפם על העולם שמסביבם, חרף התלאות שזה עתים קרובות מתליא בדרכם, כאן באסיה הפרועה, פרועה. בין השאר, שחו הם לי אודות אירועי יום העצמאות בבישקק(אותם החמצתי בהגיעי אך בערבו של אותו היום, חזרה מהטרק הראשון): אסופים בהיפודרום המקומי, התכנסו ובאו מכל קצוות העיר, הפלך והמדינה המונים רבים, לחזות במה שהוא אולי גולת הכותרת של חגיגות העצמאות של האומה הקירגיזית מוכת התימהון, התחרויות האולימפיות הבינ"ל הרשמיים של המשחק שראוי להקרא בעברית: "משוך בכבש". עיקרו של המשחק, כך הוברר לי, הן שתי קבוצות רכובות על גבי סוסים, המתחרות זו בזו בהבאת כדור המשחק למשטח העפר המוגבה אשר בירכתי מחציתה של הקבוצה היריבה. עד כאן סביר. המעניין הוא, כי כדור המשחק הינו לא פחות ולא יותר מכבש ערוף ראש, מה שמעצים את מידת הביזאריות של ספורט תחרותי זה. עת מוטל הכבש אל מגרש המשחק, במהרה יחוש לעברו פרש רב עזוז, ובזמן רכיבתו מעל לפגר, מתהפך הוא כמעט מעל גבי סוסו, תופס ברגלו, ומצמידו מיד אל הסוס תוך שהוא תוחב את רגלו של הבר מינן בינות לאוכף ולבהמה. אכן, משחק מעניין היכול ללמדנו רבות על אופייה של האומה הקירגיזית.

הם הלכו בהרים

על הטיול רבות לא אספר, ולא מחמת דלותן של החוויות, אלא שדומה כי את שתיקת ההרים ייטיבו לתאר קולות אוושת הרוח בינות לשיחי הערער, קריאות הציפורים בגובה ארבעת אלפים מטרים בינות לפסגות קרחות, וניעת הרוח בחלל בליל ירח מואר. לאחר טיפוס לאורכו של ואדי קראקול, היוצא מהעיר עצמה כמעט, הגענו לבריכת אלאגול, פנינת טורקיז בוהק חבויה בינות להרים אפורים-ברזליים עטורי כיפות שלג וקרחונים. או-אז נתפרצה אצלי, כמדומה, עווית בטן, שהקשתה עלי את ההליכה עד מאוד. בשעה שלוש אחר הצהריים, אפוא, נטינו את אהלנו, כלומר, שני גיבורי החיל הם שעשו זאת עבורי, ולאחר מכן אף השקוני במרק חם, כמלאכים מיטיבים... בבוקר המחרת כבר יכולנו להמשיך בדרך, מהלך קילומטרים אחדים, אל קבוצה של מעיינות חמים ובצידם – גסט האוזים לרוב. בחסות המעיינות והחדר החם מתקה עלינו שנתנו, ובצהרי המחרת כבר הגענו אל סופו של המסלול, היא עירנו המבורכת קראקול. משם הפלגנו אבטובוסה חיש קל אל העיר הבאה בדרך, צ'ולפון-אטא, בה נתאפסנו ובה כותב אני עתה את שורות אלה.


נספח: גילוי דעת נאות

עתים דומה עלי, בזמן קריאתי את השורות ששרבטתי ואותן מעלה אני מדי פעם לחלל הסייבר, כי הקול הנשמע לי בינות לפסוקים הנקראים אינו קולי שלי הוא, אם כי קולו של קריין באחת מרשתות הראדיו, המעביר תכנית בענייני, נאמר, יחסי משפחה, בטון ענייני, נמרץ, גם אם יש עתים משועשע במידה. בכן – לא לחליפת האמודאים הזאת פיללתי! שכן לוחצת היא במקומות מסויימים ומתירה באחרים, ואין דבר זה כלל לפי רצוני, שלא לומר גזרתי. ובכל זאת, עם כל מועקותיה, חליפתי היחידה היא, עימה מוצא אני לראוי לצאת הרחובה, להישיר מבט לעוברים ולשבים(ואין דבר זה מסתכם בכתיבה, במגרעותי אודה כי רבו). ולצורך זה פונה אני אליכם, ידידי ורעי הפזורים על פני הכדור – אל תשכחוני כפי שאני, ואף אל תשכחו להזכיר לי זאת עת ניפגש אי"ה ביום מן הימים! זאת ועוד, שכן הזמן כעת קצר: קדמוני בברכה עת אחלוף ביעף את גיל השלושים בעשרים ואחד לחודש ספטמבר! הנה הם באים! תחי המהפכהההה... קחחח[שלג]... סליחה – תקלה[שקופית של כלב מושך את התקע של הטלויזיה מהחשמל]. מייד נמשיך בשידור. אין לכם מה לדאוג, זה רק מישהו שהתפרץ למגדל השידור וברבר קצת עד שהשתלטנו עליו. אין מה להתקהל, באמת. תחזרו בבקשה לאגפים שלכם, ושיהיה לכם סופשבוע מצויין.

זמן: 102 ימים, ואימתי לציון נשובה?

בלדה לחציל האציל

חציל סגלגל ועגלגל יושב לו בערימה נאה אשר אצל דוכנו של ירקן השכונה, ספון בינות לחבריו הקרובים(החצילים) והרחוקים(העגבניות) למשפחת הסולניים, חושב לו אך מחשבות חציליות על החיים: זכרונות מימי השדה, כמה מהר חולפים הימים, מה פשרם של הגרגירים המוזרים אשר בתוכו, ועוד כהנה וכהנה הרהורים נשגבים יותר ופחות. חולף זמן, ועוד זמן, ובאה יד נעלמה וקוטפת את מיודענו ומניחה אותו בתוך שקית פלסטיק, שלא מפסיקה להטלטל אנה ואנה, יש באיטיות ויש במהירות שיא. החציל חש באי נוחות. בצבעו הסגול, היפה, נבקעים קמטים של זקנה בטרם עת אשר קפצה עליו תוך כדי התחככות עם מספר ירקות נוספים, ובשקית, איך לומר בעדינות, לא ממש מאוורר, מה שמעכיר קמעה את מצב רוחו של חצילנו וגורם לו לרצות להיות שוב בחוץ, לנשום אויר טרי, ולקפץ באחו עם אחיו החצילים, או מה שזה לא יהיה שחצילים עושים כדי להעביר את הזמן. ואז, כחלוף יומיים או שלושה(ומי ידע? התרמיל חשוך, והשקית – סגורה), נשלף הוא כלאחר כבוד, וסוף סוף ניתנת בידו ההזדמנות להתרענן מעט, במקום בו נערכות, כמדומה, הכנות לארוחת ערב. אי מזה ניצת גפרור, ואש עליזה עד מהרה מתפצחת לה בסמוך. "נהדר, בחיי", חושב לו החציל, "על זה אף אחד לא סיפר לי" – ולא בכדי, חציל מסכן, ולא בכדי. זום אאוט. יד נעלמה אוחזת לפתע בחציל הלא חושד ומניחה אותו, בלאט, בינות לגחלים מתפצפצות. "בחיי שחם כאן, דווקא נחמד", ממשיך החציל בלהגו, עדיין לא מודע לשרשרת קוביוות הדומינו שהחלו לנפול זו אחר זו, קוצבות את מכסת חייו הנותרים של הירק האציל והידידותי. את הבא לאחר מכן אחסוך מקוראי מכתם זה, ולו לטובת הספורים בעלי הקיבה הרגישה ולב הנכמר לזעקות האימה של חציל נטבח, הרחק מביתו מכורתו, ידידיו, וכל אשר אי פעם ידע והכיר.זום אאוט. "רוצה חציל?" נ. מניד ראשו לשלילה, בפעם המי-יודע-כמה בתשובה לשאלותי על מזון הבא(או לא בא, כבדרך כלל) אל קרבו. בשלושת ימי הנדודים המשותפים לאורך עמק האלה-ארצ'ה כבר החלתי לעמוד על קנקנו של הטייל האמיץ נ., עימו חולק אני את המסע. מפליא בעיני(ועם זאת, אך צפוי), איך יכולים להיות שני אנשים שונים הנעים ונדים בארץ זרה זו להיות מרוכזים בדברים כה שונים, לחזור לביתם עם חוויות כה נפרדות, ועם זאת – להיות באותם מקומות ממש, לדבר עם אותם אנשים, ולחזות באותם מראות, קח או תן כוכב נופל אחד או שניים. נ. הוא טייל מגזע הנפילים. מטרת נסיעתו היחידה, כך לדבריו, היא טיול רגלי. הכרת הארץ דרך תבנית גבעותיה והריה, נהרותיה וסלעיה, היא כל תכלית תנועתו במקומות הכל כך זרים לנו, לפעמים. בד"כ מטייל הוא לבדו, עובדה הראויה להערכה רבה, גם אם הביא הדבר לכך שכיום מחשיב הוא היפותרמיה כסוג של שפעת, שכרון גבהים – כתופעת לוואי משעשעת של הליכה, וכתף פרוקה – כסוג של בילוי לשעות הפנאי. האוכל המקומי, למשל, לא כל כך מעניין אותו, וטוב שכך, בהיותו צמחוני-טבעוני אדוק שבאדוקים, המקפיד על קלה כחמורה, וזאת בנוסף להיותו שומר כשרות, ואם נותר מקום להוסיף סייגים – לא חובב נסיונות קולינריים מסעירים – דוגמת החציל דנן. מפגשים עם האוכלוסיה המקומית גם הם לא מגרים אותו במיוחד. "אני מפחד", הוא מודה. מפחד? ממה יכול לפחד אדם שהישיר מבט למוות פעמים מספר במקומות נידחים על פני הגלובוס, ויכול היה לו? "אני מפחד שיציעו לי לאכול ולא יהיה לי נעים לסרב גם אם לא אני לא אדע בדיוק מה יש בפנים". ועכשיו הדבר ברור. או שמא? מהר מאוד הבנתי שני דברים: א. פגשתי בטייל בחסד עליון, שיפה אעשה, אם אך אצליח, להתלוות אליו בטיוליו. ב. חובה עלי, למען שלמותי החומרית כמו גם זו הרוחנית, לארגן, ליישם ולהוציא אל הפועל תפריט אלטרנטיבי ללחם בן שלושה ימים ופסטה נטולת כל רוטב(כל רוטב! נטולה! שזה כמו להגיד ללא!) שבושלה במים פושרים(פושרים!קצת יותר חמים מקרים והרבה פחות מרותחים!) כתוצאה ישירה של שתי התובנות דלעיל, נצמדתי אל נ. בטיולו הראשון, עליו יסופר בהמשך, וכמוו כן נשאתי עימי שני חצילים, ששימשו באותו ארוחה נזכרת כקערת הגשה, כלי חימום, וכמובן רוטב מלווה לאותה פסטה רכרוכית ובצקית, אשר הוקדחה מן היורה הרותחת הישר אל קיבותינו המצומקות. ביתר הזמן אכלתי, ובכן, בעיקר את מה שהיה, מה שהסתכם בחלק מהערבים בלחם בן שלושה ימים ויותר, ומחצית קופסת שימורים, יום - תירס ויום – אפונה, ומי אמר שהתפריט אינו מגוון דיו. לאי מבין מכרי כמו גם לקוראי בלוג זה, המכירים את הרגלי תזונתי, חוסר סבלנותי למזון חוזר על עצמו, ובעיקר את גרגרנותי הפרועה, עליה אודה ואתוודה ברוב חטאי, נהיר הדבר עד כמה גדול, עצום ורב הוא הקורבן. ובכל זאת, היה ראוי הדבר, הסכיתו נא ושמעו:

בין הרים ובין סלעים

המסע הרגלי החל בעיירה נידחת, כשלושים קילומטרים דרומית לבירה, בפארק הלאומי של עמק אלה-ארצ'ה, אליו נשאה אותנו מונית עירונית לא מורגלת בדרכי הכפר. מדי יום במשך חמשת הימים שבאו לאחר מכן מצאתי את עצמי גומע עשרות קילומטרים בינות לשבילים חצי מסומנים, בדרך אל הפאס, אותו מעבר פלאי בינות להרים, אליו כיוון אותנו נ., האמון על מלאכת קריאת המפות והתאמתן לתוואי השטח. היכנשהוא במהלך היום השלישי, עת נמצאנו קרובים לפאס, מחליקים על גבי קרחון מכוסה שלג בוגדני, על מעלה תלול אשר מצדדיו אגמים חצי קפואים הממתינים לטייל הלא זהיר, אמרתי לעצמי לראשונה(ולא לאחרונה, למרבה הצער): "מה לעזאזל אני עושה כאן? זה ממש מסוכן!" – ובכל זאת, המשכנו. כי כבר היינו בדרך ימים מספר, ואז מה אם החמצנו את השביל המסומן אי שם במורד המשעול ונאלצנו לברור לנו דרך חדשה בינות להרים בגובה ארבעת אלפים מטרים, כי האנדרנלין פעפע במרץ, ובעיקר – כי לחזור לבד היה מעבר לכוחותי. עת צלחנו, לבסוף, את מעבר ההרים, משקיפים על נוף פראי וקדום, עוקר נשימה, מלאה את ליבי השמחה, פשוטה ושקטה, על כי זכיתי לנכוח, להיות ולהתבונן באותם מראות, על כי צלחנו את כל אותן דרדרות, קרחונים וסלעים אשר ממש איימו לרסק את קודקודינו, ועל שהחיינו, קיימנו והביאנו ליום הזה, כמאמר אבותינו.

קירגיזי מארץ הקירגיזים

לאחר חציית המעבר, הדרך למטה היתה קלה, יחסית, גם אם ארוכה למדי. ביום הרביעי, לאחר שחזרנו לגובה הנורמלי יחסית של שלושת אלפים מטרים, החלו המראות אט אט להתחלף, ומארץ הפסגות המושלגות חזרנו למחוזות הנחלים השופעים, סוסי הפרא הרועים להם במרחבים המוריקים, ולמרבה הצער, ליתושים אשר שבו להטריד את מנוחתנו כקדם. בעודנו מהלכים לנו בשבילים הארוכים, נגלה לנו לפתע מעבר לאחד העיקולים מחזה שכמו לקוח היה מאות שנים אחורה בזמן: עדר של פרות מולך בידי רוכב מיומן, ישוב ישיבה של חזקה על גבו של סוס יפה תואר, הקורא קריאות זירוז גרוניות בעודו מכווין את העדר בהקיפו אותו הלוך וסוב, מדרבן את סוסו לכאן ולכאן, ופיסת בד צבעונית הקשורה לקודקודו זורה לעברנו נצנוצי זהרה בשמש אחר הצהריים. אכן, לזאת יקרא קירגיזי מארץ הקירגיזים! משקרב הרוכב, שהתגלה, כיתר דרי בכפר, כבעל תווי פנים מונגוליים, פצחנו בשיחה קלילה על לאן ומניין, בה למדנו מעט על אורחות חייו של אותו נוקד אשר נקרה על דרכנו. את המפגש סיימה הזמנה לכוס תה ביורטה של אותו רועה, הוא האוהל המסורתי העשוי פיסות בד עבות המתוחות זו כנגד זו והניתנות לקיפול ופריסה במהירות, כדרכם של הנוודים. התנגדותו של נ. למיני מזון ומשקה מעשה עכו"ם היו שעלולים להיות מוצעים לנו בזמן האירוח(עליה למדתי אז לראשונה), דוגמת אותו חלב סוסות מותסס שהרביתי לשמוע אודותיו וסקרן הייתי לנסותו, הותירה את ההזמנה בעינה, ואותי – עם חצי תאוותי בידי – ואולם טרם אמרתי נואש...

זמן: 101 ימים בגלות קווקז ומזרחה

לפנים ולמעלה

אחד הדברים המצודדים ביותר, לפחות לדעת כותב שורות אלה, בבריחה מהתלם היום יומי, מחזור השינה-עבודה-השלם-את-החסר, הוא חוסר השליטה בזמן, אשר מתגלה במלוא תפארתו והדרו בהיעדר אותם מאורעות מכוננים, קוצבים, אשר ברגיל תקפים ולפיהם אנו סבים(וסביב מה, בעצם?). רצף האירועים שבא לאחר שובה של נסיכת החידקל לאה"ק דומה היה לסכר הנפרץ, שוצף וקוצף, מעלה את גדות הנהר לרמות שיא שלא נודעו בו מזה זמן רב. ובמידה רבה, בעצם, דומה לנהר שלמרגלותיו ישוב אני עתה, כותב שורות אלה מעל גבי לוח שש-בש מט לנפול, ברגע ראשון של הפוגה מזה כחמישה ימים של תנועה בלתי פוסקת, חידוש מבורך שבא בזמן שאין יפה ממנו, כחודש לפני חזרתי המתוכננת לארץ. הסימן הראשון, אולי, שהעיד על הקרב ובא, היה המהירות שבה הונפקו עבורי אשרות הכניסה לשתי הארצות שבאו אחרי אוזבקיסטן, הן קזחסטן וקירגיזסטאן. תוך 24 שעות הוטבעו הללו בדרכוני, ולמרבה הפתעתי, שכן הנסיון הראה עד כה, כי במצבים בשכגון אלה, בו יכולים להיערם קשיים בירוקרטיים, יוערמו שבעתיים, וזאת בחסות השלטונות המקומיים שאך לכאורה צלחו את עידן הסחבת הסובייטית ללא פגע. התכנון המקורי, אם בכלל יש משמעות לכזה, היה להגיע ישירות מטשקנט לבישקק, בירת קירגיזסטאן, באבטובוס, וזאת בהסתמך על ה"לונלי פלאנט", ספר קודשנו, בו נאמר בפירוש כי מסע שכזה הינו בגדר האפשר. ובכן - בירור קצר שערכתי בבוקרו של יום ב' בשני רציפי האוטובוסים הגדולים בטשקנט העלה, כי מזה זמן רב אין בנמצא אוטובוס שכזה, וכי עלי להגיע עד לעיירת הגבול הקזחית-אוזבקית צ'רניאבקי, ומשם להמשיך בחיפושי אחר האוטובוס הנעלם. לחקירותי בטשקנט, האם אכן ישנו כלי תחבורה פלאי שכזה, שבקיומו כבר התחלתי לפקפק(כמו גם בקיומה של בישקק עצמה - ולראיה, והרי אינני מכיר אישית אף אדם שביקר בה!), ענו לי יודעי דבר: "מה זאת אומרת? המון!", תוך סימון שאינו משתמע לשתי פנים של האגודל בנועה מימין לשמאל בקו הגובה של הגרון, מה שאצלנו, במזרח התיכון, מתפרש כ-"את הגרון אני יחתוך לך", ולך מצא את ההבדלים... ואכן, עם הגיעי לאותה עיר בצהרי היום, נתברר לי תוך דקות ספורות שלא אוטובוס ולא מרכבת אש יזמנוני בישקקה, כך שכל שנותר לי לעשות היה לחצות, רגלית, את הגבול לקזחסטן, ומשם - אלוהים גדול. ואכן(למחפשים הוכחות לקיוומו של האחרון - הנה זה בא), לאחר כשעתיים מרתקות במעבר הגבול במהלכן בהיתי במרץ באינספור איכרים קזחיים שעברו את ת הגבול לפַני אעפ"י שהגיעו, מעשה שטן, אחרי, חציתי את הגבול הראשון לאותו יום הישר לרציף אוטובוסים שהכיל כעשרים מאותם מובילי כל, תשעה עשר מביניהם מסומנים כנוסעים לאלמטי, היא בירת קזחסטן מאז ולתמיד, ואחד, יחיד ומיוחד, נושא את צירוף האותיות הקסום "בישקק".

קמצ'טקה בראש

הנסיעה בת 12 השעות נתגלתה כסופנת בחובה היכרויות רבות ומעניינות: ראשית, נתוודעתי לקירגיזי צעיר דובר אנגלית רהוטה, גם אם נגועה במבטא אמריקאני אשר הותירו בו מי יודע כמה תיירים עימם שח ושג במרוצת חייו. הנ"ל שמח לספק לי מספר עובדות בסיסיות הנוגעות לנסיעה הקרבה בפרט ולנמל היעד בכלל, החל מכמה שעות תארך הדרך ועד למהו המקום הטוב ביותר להשתכר בו בבישקק. בעצירה הראשונה(והיחידה, בעצם) לצורך מזון ומשקה, חלקתי שולחן עם מספר נוסעים אחרים, וכך נתוודעתי לזוג תיירים מקסימים הבאים מקמצ'טקה הרחוקה, היא מורה והוא חשמלאי ספינות, שניהם דוברים אנגלית כמידת הרוסית שרכשתי אני, וכך נתאפשרה השיחה. בתום המפגש הותיר בידי הבחור תשורה נאה, מקבץ תמונות נוף שצילם באי מכורתו, אותן הנציח בזמן טיסה במטוס קל: נופים פראיים, אגם הניצב בלועו של הר געש, נהרות אדירים והרים מטילי יראה. לשנה הבאה בקמצ'טקה. עוד סייעה לי באותה מסעדה בהדברותי עם המטבח המקומי אשת עסקים קזחית, אשר הודות לתרגומיה הנאים מצאתי את עצמי עד מהרה, לאחר יום ארוך ללא מזון, מעמיס מפנכתי לקרבי כמויות ענק של מזון קזחי משובח, להשתוממותם הבלתי מוסווית של יתר יושבי השולחן. עם הגיענו לגבול הקזחי-קירגיזי, מצאתי את עצמי בחברתם של שני התיירים הזרים היחידים האחרים באוטובוס, זוג יפניים, ממתינים לביקורת הדרכונים שתסתיים ונוכל להמשיך בדרכנו. משהסתיימה זו, הבהיר לנו קצין המשמר הקזחי כי זהו תום שהותנו בקזחסטן, נכון לויזת המעבר אשר הונפקה עבורנו בטשקנט, מה שגרם לזוג היפניים להתסכל זה בזו במבט ארוך, ולפצוח בצחוק רועם שנקטע אך לצורך מה שנשמע היה כקריאות קרב של סמוראי שיכור. נתברר, כי השניים בדרכם לסין, אליה נתכוונו להגיע דרך קזחסטן, בה נסתיימה שהותם הרשמית לפני כדקה. לשאלתי, מדוע נסעו השניים לבישקק במקום לאלמטי, בירת קזחסטן, אך נד בכתפיו הבחור וחייך. עב"מים.

שכנים נאים

כשהגענו לבישקק היתה השעה קרוב לשלוש לפנות בוקר, וכל המידע שהיה ברשותי הנוגע ללינה הסתכם בפתק זעיר שהיה ברשות היפנים, ואשר כיוון אותנו לגסט האוז זעיר בפאתי העיר, שהודח מתפקודו הראשוני כדירת שלושה חדרים. שיחה קצרה עם בעל הגסט האוז המנומנם אך הידידותי להפליא העלתה, כי במקום מתגורר ישראלי נוסף, עימו יצרתי קשר אי-מייל ביום הקודם בנוגע לטרקים משותפים בהרים. כיוון שהמקום היה מלא, הפנה אותנו הבעלים לדירת טיילים נוספת השייכת לאחותו, בה ישנתי כשלוש שעות עד לבוקר המוקדם, חושש להחמיץ את מועד קימתו של הטייל הנוסף, נ. ואכן, בסביבות השעה תשע אותר הבחור, ונתבשרתי על יציאה לטרק הראשון בעוד כשעה. בקושי הספקתי להתעורר, להתקלח, ללהג קמעה עם זוג טיילים קנדיים שחזרו זה עתה מפקיסטן עמוסי חוויות - וכבר מצאתי את עצמי חולק מונית בדרך להרים, עמוס בצידה לדרך פרי השוק הענק אשר לעיר, הוא האוש באזאר. וכך התחיל הטרק הראשון...

מן: 96 ימים בסחבקיסטן

תוכניות גדולות, כסף קטן

דומה, כי זמן רב עבר מאז נכתבו בדפתרי הנאמן מילות בלוג חדשות, אכן, זמן רב מדי. בשבועיים האחרונים שהינו, נסיכת החידקל ואנוכי, בבירת ארצות ה(ס)תן, היא היהלום שבכתר האימפריה הטימורידית-מונגולית העתיקה, פנינת האיסלאם באסיה התיכונה, היא אוזבקיסטאן. שבועיים תמימים, בי נשבעתי, ואף לא מילה. ואין תימה בדבר, שכן זמן רב עבר בטרם נסתגלתי לצורת הטיול החדשה והכמעט לא מוכרת, של הינשאות בידי כלי תעבורה לא לי, בה ידי נקיות הן מכתמי שמן ומבגדי נעדר ניחוחו המתקתק, הממכר, המחיה של נוזל החיים, הוא הבנזין, אב כל בוכנה יתברך. זמן רב עבר, עד שנתרגלתי לעובדה, כי בידיהם של נהגי אוטובוסים ומרשרוקטות, מטוסים ומוניות, נתון אני, אם לחסד ואם לחסר, ובזמן זה לא פסק זרם המראות החולפים ומתחלפים מנועו, מה שמקרב אותי אל הסיבה(או העילה, אוסיף ברעד, מקווה תקוות שוא לחסדיהם של קוראי המושחזים) להפסקת הכתיבה הזמנית ולזניחת המסורת המפוארת אשר נרקמה ביני לבין קוראי בלוג זה, כן, אתם, המרצרצים סביב שורות אלה בעושקכם זמן גנוב מנושיכם או נוגשיכם, ידיכם דרוכות למשמע כל רחש קל שבקלים, מוכנות ללחיצה על צירוף מקשי ה-ALT-TAB אשר יכסו גליון זה ויעמידו תחתיו אחר – אם דף חישובים סבוך ואם סביבת פיתוח מוכללת – כשרים למהדרין, אשר כלל אינם חושדים במתחולל בחלון הפעור מתחתם. ועל כל אלה – הסליחה.

אוזבקיסטאנגה אקסטרווגנזה

ובכל זאת, אנסה לתאר ולו במעט את אותם מראות ורשמים שעוררה ארץ זו בעבדכם הנאמן, ולו יהי הדבר אך רישום כללי ומטושטש, קוי מתאר מבוססים על זכרון נמוג, לקט פיאה ושכחה של שדה החוויות שנצברו-נצררו בשבועיים האחרונים, ויאמר עבדכם כי טוב. כבר בלילה הראשון בבירת אוזבקיסטאן, היא ק"ק נאמנה טשקנט, הבחנו למרבית מבוכתנו בערב רב של תוי פנים וצורות לשון, הדרים כאן בכפיפה אחת. טיפוסי החזות האתנית ניתנים אולי לחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: בראשונה, הסלאבים, בהירי המראה וגבוהי הלחיים. בשניה, המלוכסנים, זכר לכובש המונגולי שהרבה והפרה את הארץ. ואחרונים חביבים הם בעלי הבית המקוריים, הטורקמנים, הכהים במעט, אשר מתאפיינים בלבוש היותר מסורתי ובמדרג החברתי-מעמדי, אם לחטוא בהכללה גסה, הנמוך מבין השלוש. באשר לשפות המדוברות, הוברר לנו כי חלקה של האוכלוסיה דובר אך ורק רוסית, בעוד חלקים אחרים דוברים בנוסף לרוסית גם אוזבקית, טאג'יקית, פרסית, ושפות נוספות אותן לא היטבנו לאבחן. המתאם בין תוי הפנים לשפה אף הוא רחוק היה מלהיות מובן מאליו. רבה היתה השתוממותנו באותו לילה ראשון, כאשר פקידת הקבלה מלוכסנת העיניים, אותה בנקל שייכנו בדמיוננו לשושלת מינג, פתחה לראשונה את פיה וברוסית שוטפת, מתנגנת, שאלה אותנו לרצוננו, האם חדר כזה או אחר, וכו'. חלק מדיסאורינטציה אתנית זו, אותה לא היינו הראשונים לחוות, כמדומה, נובע מהעובדה, כי הישות המדינית הידועה כיום בשם אוזבקיסטאן כלל לא היתה קיימת לפני העידן הסובייטי. עוד התחוור לנו, כי על מנת להחליש את הזהות האתנית-לאומית ובכך למנוע תסיסה פוליטית אפשרית, בחרו קברניטי הברית הסובייטית לאגד מספר זהויות אתניות, האוזבקית והטאג'יקית בראש ובראשונה, בתוספת מהגרים מרוסיה האירופאית, אשר תוגמלו בכדי לבוא ולהפריח את ה"שממה האסיאתית"(ואשר תוגברו מאוחר יותר, לאחר רעידת אדמה אשר החריבה את העיר טשקנט בשנות השישים, בידיים עובדות רבות הישר מרוסיה). כך נתקבלה, בסופו של דבר, רפובליקה סובייטית כשרה למהדרין, ובעיקר – מסוכסכת מדי בתוך עצמה מכדי להדוף את זרועות התמנון המשתרגות של אמא רוסיה. כה היטב צלחה המשימה, עד כי גם כיום, בשונה מהרפובליקות לשעבר בהן ביקרנו עד כה, ניתן לחוש באוירה הסובייטית בכל מקום אליו תפנו, בתנאי שאינו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של הארץ: החל מהנוכחות המשטרתית והצבאית המוגברת, עבור דרך הארכיטקטורה האפרורית, המנטליות, תודעות השירות הלקויה(תיירים או לא?) ועוד. הופתענו לגלות, למשל, כי גם אוזבקים מבטן ומלידה חייבים לשאת באמתחתם דרכון בכל עת, ובפרט בזמן נסיעות בין עירוניות, כשאז נבדקים הללו באינספור מחסומי משטרה. בתחילה היה הדבר לצנינים בעינינו למודות החופש וזכויות האזרח, ולאחר מכן, במאמץ מה – התרגלנו.

י"ט שעות באבטובוס לחיווה

לאחר שהיה של מספר ימים בטשקנט, שוטטות בשווקי המזכרות וחריש בלתי פוסק של המטרו המשובח אשר לעיר, שמנו פעמינו אל העיר העתיקה חיווה במערב אוזבקיסטאן, שבעברה היתה תחנת מעבר על דרך המשי הגדולה בואכה הים הכספי, מבודדת מכל עבריה ע"י מדבר הטאקאלמקאן המצמית, ונשלטת ע"י אמירים צמאי דם אשר נהגו להטיל על מתנגדיהם מיני עינויים נוראיים דוגמת הטלתם לבורות שורצי פשפשים ועקרבים, ולהמית אחרים במגוון מיתות שונות ומשונות, ביניהן שיפוד, כליאה בשק מלא חתולי בר, הטלה מראש צריח, ועוד כהנא וכהנא. כיום, רווחנו לגלות, מתפקדת העיר בעיקר כמוזיאון ענק, שמרכזו, כמובן, בעיר העתיקה, מקום בו מורגלים התושבים בעדרי תיירים יפאניים חמושים במצלמות דיגיטליות(או שמא התיירים הם הדיגיטליים והמצלמות – יפאניות?), כך שבכל כניסה למסגד, מדרסה(הוא בית מדרש למחזיקי דת האיסלאם), או סתם צריח גבוה, עומד לו אחד או אחת פלוני, הגובה דמי כניסה מופקעים, עתים מודפסים באותיות קידוש לבנה, מעשה ידיו להתפאר של האחיין השולט ברזי ה-"וורד". בתחילה, אודה בבושת פנים, שילמנו כנדרש. לאחר זמן לא רב, התחלנו להתמקח, ובהצלחה לא מבוטלת - מה שהתאפשר על ידי נכונותם של אותם שומרי סף לשאת ולתת על גובה האתנן. לבסוף, שערו בנפשכם, אף הגענו לידי דיוני שכר עם שומרי הכניסה למוזיאונים, שנהגו לטעון בתחילה על קיומו של תעריף קבוע מראש, אך נאותו גם להתיר את כניסתנו בתשלום מופחת הודות להגדרתנו כסטודנטים, גימלאים, או נכי מלחמה ותיקים, כטוב ליבם של סריסי היום. ואולם את העיקר – השמטתי מן הכתב: כל אותו יופי והדר ארכיטקטוני, שדלה היריעה מלתאר, של מגדלים הנישאים מעלה מעלה לשמיים, עטורי ערבסקות, פסיפסים מרהיבים, קשתות, וכל שאר התפארות שהשכילו טובי הבנאים בעת ההיא לנפק – בכל אלה חזינו – ורווינו.

בבואכה לבוכרה – עשה לך רב

היעד הבא, אליו נישאנו בביטחה מעל גבי מונית שירות עמוסת מכשירי חשמל חבויים, היה העיר בוכרה. וגם כאן נתקלנו בקיש קש תיירותי שאין כדוגמתו, מה שכבר התחיל להמאס עלינו, וגם כאן תרנו, גם אם כבר בחוסר סבלנות קל, בינות לשכיות חמדה ארכיטקטוניות מרהיבות, ונהנינו(אף סבלנו) מהכנסת אורחים תיירותית במידה, מתומחרת במידה, ובכללו של דבר – משעממת במידה. חריגים לכלל האמור היו שני מקרים: האחד, בזמן ביקורנו בארמון הקיץ של אחד משליטי העבר(שוחרי הפרטים ההיסטוריים, אם ישנם כאלה בנמצא, מוזמנים לעלעל בעותק ה"לונלי" הקרוב למקום המצאם), נכחנו במנהג מקומי אותו מציינים זוגות העומדים להינשא, לבקר במקום ולפקוד את מתקניו, ובעיקר – להסריט בוידאו את כל המאורע. אך לא בזאת היה העניין – מספר זוגות נישאים שהו במקום בעת ביקורנו, וכאשר נפגשו זה בזה, האחד ביוצאו והשני בהכנסו, נעמדו האחד מול השני, ובמשך דקות ארוכות החליפו הכלות, בתורות, קידות עמוקות זו מול זו, בתוך שקט שהשתרר לפתע בשתי הפמליות. תמוה. מאורע שני הראוי לציון היה הזמנתנו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת המקומי ע"י אחד מתושבי השכונה, בנימין שמו, שחיש קל זיהה את מוצאנו המשותף גם אם המרוחק, ומיהר לזמננו למאורע האמור. דומני, כי מאז טקס בר המצווה, שבו, אם זכורתני נכונה, הוכנסתי לראשונה כמו גם לאחרונה בעולן של מצוות היהדות, לא נכחתי בבית כנסת בזמן תפילה. עוד זכורתני, כי בבית הכנסת האשכנזי אשר בעיר הולדתי גבעתיים, נראו הדברים קצת אחרת: רוב היושבים גילו נוכחות סטאטית, אם בכלל, עד כדי כך שחלקם, המבוגרים יותר(שלא לומר הישישים) נדמו לי כמטים את ראשיהם, כאילו היו נמים כל אותה עת – ונזהר אני בכוונה, שלא לפגוע חלילה בכבודם של אלו שיתכן כי אותה שעה היו אותה עת בטראנס דתי עמוק, שרק עיני הבורות והילדותיות טחו אותה שעה מראות. כך או כך, בבוכרה היה המראה שונה לחלוטין. בית הכנסת כולו רחש תנועה וחיים בזמן התפילה, רבים נעו, שוחחו, עתים התפללו, נפנפו בדגלונים מלופפים סביב מקלות על מנת להפיג את השרב הכבד שפקד את העיר אותה שעה, ובקיצור – היה שמח. את ההזמנה להוצאת ספר התורה למחרת, ביום שבת בשעה שש בבוקר, נאלצתי, אם כי, ובצורה מנומסת - לדחות. את שהותנו בבוכרה חתם ביקור ביריד האבטיחים והמלונים, מאורע איזוטרי במיוחד(ושעל כן חלה עליו חובת הדיווח) הנערך כל שנה במשך שלושה ימים ברציפות, ואשר התגלה כסדרה אינסופית של דוכנים המציגים לראווה את מגוון הזנים והמינים של פירות אלה, כפי שהובאו לעיר הגדולה מעשרות אם לא מאות חוות שונות ברחבי אוזבקיסטאן. מטרת היריד – לא ידועה, שכן בכל אשר פנינו העטירו עלינו, חינם אין כסף, טעימות מכל אותו שפע של, ובכן, אבטיחים ומלונים. לסיום הוענק לנו מלון נבחר, מה שהיווה מעמסה ותו לא, שכן פנאי לאכלו – לא היה בידנו. ביום המחרת הפלגנו לסמרקנד, שהתגלתה כהמשך ישיר של חוויות התיירות של חיווה ובוכרה, עוד מספר פלאים ארכיטקטוניים עליהם לא אוסיף דבר, ביקור מיותר במוזיאון ענק ושומם בו חזינו, בין השאר, בשרידי ארון הקבורה של אמיר טימור(כן, אני יודע: גם לכם עפות ברגע זה חתיכות מהטחול מרוב התרגשות? – כל הזכויות לאביבי), והביתה לטשקנט, חזרה למלון לוקומוטיב(מדד איכות וטיב? את כל העיר משכיב? שומרים! השליכו את הקופירייטר לחפיר התנינים!).

מצפון תיפתח הטובה הגדולה

כיוון שנותרו בידנו עוד כארבעה ימים תמימים עד למועד חזרתה של נסיכת החידקל לארץ הקודש, חיש קל טיכסנו עצה טובה ומצאנו יעד ראוי תיור: עיירת נופש נידחת בצפון, ושמה צ'רבק. השכרנו לנו בית לאותם שלושה ימים, וכך בילינו את הזמן בנעימים, מקיצים לקול ציוץ הציפורים, מבשלים את ארוחותינו במו ידינו(בחסות חנויות המכולת אשר בכפר), ובאופן כללי – נחים מתלאות הדרך, אילו אך נפליג בדמיוננו כי היו כאלה. בתום השהיה שבנו טשקנטה, ולמחרת עלתה נסיכת החידקל על המטוס חזרה ארצה, מותירה את עבדכם, בשנית במשך טיול זה, לבדו, תמה ומשתומם איך לא השתנה דבר ובכל זאת – השתנה הכל.

קירגיזסטאן, בן אדם

מבט חטוף שערכתי לאחרונה על ממוני המתדלדל והולך הביא אותי לבצע שינוי חד בתוכניות לעתיד הקרוב: במקום המעבר להודו, כך נראה נכון לעכשיו, אסע לקירגיזסטאן, שם אנוע ואנוד לי בינות לרכסי הפאמיר האדירים משך שלושה או ארבעה שבועות, יחד עם ריבואות טיילים מכל קצוות העולם. בסיומם של אלה – אשוב לי לארץ קודשנו, בלי נדר, חזרה לתלם, כמו שאומר אבא שלי. והודו? אמא הודו היפה שלי תצטרך להמתין לי עוד זמן מה...

זמן: מי יודע? למי אכפת?

פרידה מחבר

ישנן טמפרטורות, בהן קצב ההזעה של גוף האדם עובר סף קריטי מסוים באופן שחוסם כל פעילות קוגניטיבית באשר היא. המקום: מטוס נוסעים של חברת צ'ארטרים נאלחה בשם IM העומד בשדה התעופה של באקו, כשפניו מועדות לטשקנט. השעה: שעה יפה לצאת, לאחר כליאה של כשעה במטוס הסגור ובטמפרטורות, כאמור, בלתי מתקבלות על הדעת. אני מרגיש את הפנים שלי נוזלים, הידיים שלי נוזלות, זיעה מציפה את כל הבלוטות, נדמה לי שהראיה מיטשטשת, ועוד מעט יבואו הרופאים בחלוקים הלבנים לקחת אותי למקום עם הרבה מדשאות וגדרות גבוהות. לאאאאא. מהצד, בחשש מה, מזמררת הנסיכה פסוקים נבחרים מספר קודשנו, הוא הלונלי בייבל, בנסיון שוא להפיס את סערת הרוחות. כולם מסביב מנפנפים במרץ בלוחית המנוילנת, שמספרת היכן בדיוק מסתתרים פתחי המילוט של המטוס. לפי הקמטים בשלי, אני מנחש שזו לא הפעם הראשונה שנעשה בה שימוש כזה. אני נוטף זיעה, מפחד להפנות את הראש מהר מדי לאף כיוון כדי לא להטביע איש מהיושבים לצידי. עכשיו המנועים מתחילים לעבוד, השבח לאל. אני באמת מקווה שהטייס מתכוון לצאת ולא עושה דאווינים על החברה שלו בקוקפיט. והופה, הנה זזים.

גלגל בלי מזל

היום, התשיעי באבגוסט אלפיים ושלוש, ליויתי את אופנוע מספר 1766AA מדגם אורל, שנת יצור 1988, בדרכנו המשותפת האחרונה. רציתי שזה יגמר אחרת, רציתי ללוות אותו לבית חדש וחמים, לחיקם של בעלים חובבי טיולים, אשר ילמדו לכבד ולהוקיר את הנזק, על מגוון משוגותיו ומשובותיו. רציתי שמישהו יאהב אותו כשם שאני אהבתי וישנא אותו שם שאני שנאתי, יסחט את ידית הדלק למלוא הסל"ד בעוד רוח פרא פורעת בשערותיו, עיניו בורקות ובלבו שירה. חשבתי גם, שיהיה נחמד לקבל סכום כסף סמלי בעבור ההשקעה הלא קטנה, הן זו שבזמן הקניה והן זו שאחריה. ובכן – יוך, כמו שאומרים כאן הח'ברה. בשוק הרכב הגדול לא רצה אפילו הסוחר לשלם מכיסו הפרטי ולו מנין תריסרי ירוקין, וכך גם המכונאי הצמוד, וכך גם קונים פוטנציאלים אחרים. מה שעוד לא הקל על המכירה היתה העובדה, כי בניירות האפוטרופסות של האופנוע לא נרשמה זכותי למכור את כלי הרכב, אלא רק להחזיק ולנסוע בו בשם בעליו, מה שהגדיל את צערי על כך שלא נשתהינו לתרגם מסמך זה לשפה האנגלית אלא סמכנו על אותו בן בליעל משוקץ, אמלסי, שיעשה את עבודתו נאמנה(ולשם מה לו, באמת, להגביל את זכות המכירה, חוזרת ומטרידה אותי השאלה). כך או כך, האופנוע לא נמכר, ותוך הזלת דמעה נאלצתי להותירו אצל סככת המכונאי המוגפת על סורג ובריח, למקרה שימכר ואותו מכונאי יפגין צדיקות גמורה ויעביר לידי לפחות את חלקו של הסכום. בדרך לשדה התעופה, במונית, העליתי באוב את כל הזכרונות, הן היפים והן הפחות, עת דהרנו בינות להרי הקווקז המושלגים וגבעותיו המוריקות, ועת עצרנו מאונס במקומות רבים מני ספור, מזיעים מכף רגל ועד ראש בנסיון להניע את המכונה. אף מחיתי דמעה בהסתר בהזכרי בכל אותם פקידי מכס ערלי לבב, אשר לידיהם שלשלתי זהובים רבים כדי ליישר את ההדורים בינות לגוש הפלדה הסובייטית ולשלטונות אזרביג'אן. והכל, לשם מה? הקץ לחלום אסיה התיכונה בשש מאות וחמישים סמ"ק, הכל עבר, נמחק, ירד לטמיון. וככל שאני הופך בדבר, דומה שאת עיקר הקושי להפרד הציבו דווקא הקשיים שעברנו בדרך, יותר מהחוויות הטובות – משל כלום עד כאן הגענו, פור בטר אור וורס, כדי להישבר ולוותר? הכאן אמנם נגמרת הדרך המשותפת? וכלום רע לתפארת אינו ראוי לפחות כטוב? ועכשיו, מה, אוטובוסים? מוניות? חזרה לכלי תחבורה שהם רק, בכן, כלי תחבורה? אכן תחושות קשה. עד ליום האתמול עוד היתה אפשרות לצלוח את הים הכספי לקזחסטן, ומשם לאוזבקיסטן ברכיבה, ואולם עקב שיקולי זמן וסף סבלנות נמוך לקשיים הבירוקרטיים הכרוכים בעניין, יורט תסריט זו אל מחוץ למרחב האפשרויות, וזאת בזרות גמורה לרוחו של הטיול שהיה עד כה, אם יורשה לי להוסיף.

חיה בחו

את הימים האחרונים בבאקו העברו בשוטטויות ובסידורים של הרגע האחרון, דוגמת הנפקת ויזה לאוזבקיסטאן, הזמנת כרטיסי טיסה, וכל אותם בירורי בירורים הנוגעים לאחריתו של האופנוע, אללה ירחמו. בין דילוג למשנהו אף שהה השתהינו במספר מסעדות בעיר, עד אשר הוכתר מקום אחד, "קפה סהיל", למחזיק ביחס האיכות\מחיר המוצלח ביותר בסקציית המטבח האזרביג'ני הביתי. וכמו בקפה הבית, כבר התחלנו לקבל יחס מועדף מהמלצרית הקבועה, אשר ניסתה להסביר לנו בכל יכולתה באנגלית הרצוצה שבפיה, מה פשרה של כל מנה בתפריט. משהבעתי את תמיהתי על מנת קבב העשויה מ-WILD BOAR(כך בתפריט), כיווצה זו את פיה בכוונה מרובה ופצחה בחיקוי של החיה הנזכרת(ושמא יוכל אי מבין הקוראים לסבר את אוזני בעניין זה?), שכלל מספר קריאות "חו! חו!" אשר צוטטו, לחדוותנו, עוד מספר ימים לאחר מכן בהזדמנויות מהזדמנויות שונות. ודי אם אומר, כי שפתי חשוקות בעניין זה.

זמן: שבעים ושנים ימים טובים

נעים באוזן?

יושב אני עתה, זעף ודאוב תנוכים, מתפלא כיצד קרה כדבר הזה. והרי ראיתי את הבאות נכוחה, ולא נסוגותי ולא נתמהמהתי לחשוב, שמא עלי, נו, לחשוד במקצת. תחת זאת, כדרכי בקודש, הישר זינקתי אל תוך הלהבה – ומרה נכוויתי. טוב, אולי אני קצת מגזים. הכל החל בהליכה תמימה למספרה אשר בעיר ההיסטורית שאקי, מתוך רצון נחוש שלי-עצמי כמו גם זה של הנסיכה, שאתגלח סוף סוף. ובהיעדרם של מים חמים במעוננו הארעי, נתקבלה ההחלטה לפנות לבעל מקצוע, הוא הגלב השכונתי. לאחר דין ודברים נקבעו הזמן והמקום, והאומן, מנסור שמו, החל במלאכתו. שקוע הייתי בתפנוקי ההכנה לתגלחת, אותן גזיזות קלות ועדינות המלטפות את צדעי ואותו מגע מקציף, מעסה, של מברשת הגילוח אל מול זיפי פני הנוקשים, כשאי מזה נשמעה אוושה ולהבת מצית הבזיקה אל מולי במראה. לא חושד, השענתי את ראשי על המשענת, מצפה לראות את מנסור מדליק לו סיגריה להיטיב עם מצב רוחו בזמן עבודתו: נו, אדרבא, עיני אינה צרה במנעימים את זמן עבודתם, כל עוד זו נעשית כראוי, כפי שנעשתה עד לאותה עת. והנה, מעשה שטן, חוש חשתי באדוות חום מעבר לאוזני הימנית, בעוד אפי מריח ריח שער שרוף אשר הטיל אותי הישר אל זכרונות ילדותי, בהם אימי מורטת היתה ושורפת את שערות העוף התורן אשר עתיד היה לעלות על שולחן הסעודה, עוד בימים בהם זאטוט הייתי. ובכן – לא עוף ולא בית אמא, שכן היתה זו אזני שלי אשר עלתה בלהבות, כמדומה, אותה שעה. ניתרתי מכס המלכות בזעקה, שהפנתה אלי את עיני היושבים במספרה כמו גם את עיני היושבים על הספסל שמחוץ למקום, כמדומה. בחיוך נבוך, פנה אלי מנסור, מתנצל: "מה, אצלכם לא עושים ככה?". וכך, חלק למשעי, פסעתי אל מחוץ למקום, עדיין ממשש את אוזני כלא מאמין.

תיקים באפילה

כבחלום רחוק, נזכר אני עתה במאורעות האימים של יום האתמול. בתחילה עצרנו בכניסה לכפר קטן העונה לשם ואנדאם, לצד שורה ארוכה של דוכנים ובהם כפריות המוכרות מרקחות ומחמצים, מהם שונים ומוזרים, בעלי עלי ענק ופטוטרות מפלצתיות אשר בקלות יכולים היו להביא לשיוכם המוטעה של אלה תחת למשפחת הצומח, למשפחת שוניות האלמוגים באוקיינוס ההודי, נאמר. לאחר שרכשנו שתי מרקחות קונבנציונליות פרי גנן של אותן כפריות(שהתגלו מאוחר יותר כתוסף חיוני לארוחות הבוקר), המשכנו בדרכנו למה שהוגדר במדריך כשכית חמדה מקומית, אתר בו חבוי מעיין מפכה הזורם במורד לא פחות משבעה מפלים שונים. התעכבנו במרכז הכפר כדי לחקור כיצד להגיע למקום, ומבין החבורה הרגילה אשר התקהלה סביבנו, הציע אחד הנוכחים להתלוות אלינו בכדי להורות לנו את הדרך. בהנחייתו, פנינו באחד משבילי העפר שמעבר לכפר, ומצאנו את עצמנו בעשר הדקות הבאות שקועים בנהיגת שטח אימתנית על פני ביצות, דרדרות חצץ ושאר מנעמים מוטוריים. משהגענו, לבסוף, לאתר, אשר התגלה כמתוייר יתר על המידה(עובדה עליה העידו ערימות הזבל במקום כמו גם קיומה של מסעדה אשר בנויה היתה ממש מעל לנחל), הסב אחד הנוכחים במקום את תשומת ליבנו לעובדה, כי התיק הגדול, אשר הכיל את רוב חפצי ובהם בגדים, שק שינה, ספרים, תמונות ומזכרות, ובקיצור – הכל, אינו קשור עוד לאופנוע כשם שהיה בתחילת הנסיעה. בפעימה חסרה מיהרנו חזרה למקום בו, לדברי אותו מודיע, נפל התיק, ממש מעל אחת מאותן ביצות עליהן חלפנו ביעף בדרך הלוך, והנה – לא שרוך ולא אבזם, נעלם התיק כלא היה, והמקום – ריק כקליפת אגוז, פרט לכבל אשר שימש לקשור את התיק למרכב האופנוע, אשר מוטל היה בקרבת מקום. לשוא תחקרנו את המקומיים שמיהרו להתאסף באשר למקום הימצאו של הצרור, כל זאת בעזרתו של אותו מלווה אשר לבסוף, כשכלו כל הקיצין, הציע לנו לבלות את הלילה בביתו ולקוות שהתיק יתגלה למחרת בדרך פלאית כלשהי. בטרם עזבנו את המקום, העלתה הנסיכה הצעה של טעם טוב, להעמיד פרס כספי למוצא הישר(יותר או פחות), וכך עשינו. בתחושה קשה פניתי אל משכבי אותו ערב, ולאחר לילה נטול שינה רצופה בו דווחתי, לראשונה בתולדות, כדובר רוסית מתוך שנתי, הוערנו השכם בבוקר על ידי בעל הבית המחוייך, אשר בישר לנו על בואו של שליח ובידו התיק הגנוז, אשר את אובדנו סיימתי לבכות ביום האתמול. נותרתי שמח אך עם זאת משתומם, האם יד של זדון היתה בהשתלשלות המאורעות, או שמא, כשם שניסה לומר מארחנו, אך יד המקרה היא, שלא מצאנו את התיק זרוק בשיחים בחיפושינו ביום האתמול. השאלה אולי מתחדדת, כיוון שעד כה הותירו רוב פגישותינו עם האזרביג'נים ככולן את התחושה, כי מדובר באנשים ידידותים, ישרים ושוחרי טוב, והנה – מכתימה מזימה זדונית ורבת משתתפים זו את האידיליה הכפרית אשר טווינו לנו. ובכן – יתכן שהיתה זו הכבשה השחורה שסרחה – אם בכלל – ואין בכתם שהותירה בכדי לפגום ברושם הכללי של אנשי המקום בעיני, כך סבור אני לעת עתה, וכבודם של אנשי המקום במקומו עומד הוא בעיני.

זמן: שבעים ימים בקווקז

פגישה חטופה עם השגריר הלובי

יציאתנו מבאקו, לאחר עיכובים רבים, פתחה את מסע השוטטות המיוחל, לאחר שכבר השתכנענו שכל תכלית קיומנו באזרביג'ן בכלל ובבאקו בפרט מצטמצמת בהתבוננות בשפמם הרוטט של כל אותם פקידי מכס תאבי טפסים שיכולים שלטונות המדינה לנפק, בעודם מערימים עוד ועוד מכשולים בירוקרטיים בדרכנו אל החופש(לאן?!), תוך התניית מאורעות מסויימים בהתקיימותם של אחרים, אשר, בתורם, תלויים בראשונים. נשמע מבלבל? הדרך היוצאת מבאקו הובילה אותנו תחילה צפונה אל סבך דרכים כפריות אשר את סופן מי ישורנו(אנו, בתום עבודת שטח מדוקדקת) – שנפתרו בהגיענו למקום שראוי, אולי, להקרא, 'המסעדה בקצה הקרום', שכן מחלונותיה ניבט מחזה שלא מן העולם הזה, של גאזים הבוקעים מן האדמה(שהיא, כידוע, קצהו של קרום הכדור, ומכאן השם המוצע), בוערים בלהבה צהובה כחלחלה ללא הפסק, כך משך דורות רבים. בעבר היתה תופעה זו שכיחה באזור חצי האי אבשרון, העשיר במרבצי נפט וגז טבעי, מה שהביא זורתוסטריאנים רבים, יש לשער, לכלל אקסטזה רוחנית-דתית, לנוכח התגלות אלוהי המזוט. כיום, בעקבות קידוחי בארות הנפט המרובים, פחת במדה נכרת הלחץ התת-קרקעי, מה שהביא להפסקת פעילותן של רוב אותן נביעות גז ספונטניות – מעניין איך היה מתפרש המאורע ע"י זורתוסטריאני מודרני...

רפיק, ג'פאר וחברים אחרים

הדרך לשמאכי, יעדנו הבא, לא עברה ללא תזכורות מהממונא, כי אך בן חלוף הוא בעולמנו, ויתכן כי בקרוב ישיב את נשמתו לבורא עולם ופגוש. גם באזרביג'ן, כך גילינו, ששים להיחלץ תושבי הספר צרובי השמש וחדי הבלורית לעזרתם של אורחים ממונעים הבאים הרחק-הרחק מארצות החום שמעבר לים(השחור), ועד מהרה תוקן המפגע הנוכחי, אשר גרם למצת האופנוע להיירות בקול שריקה מן הבוכנה, ויכולנו להמשיך בדרכנו. הגענו, אפוא, לעיר שמאכי בערבו של היום, כשלפתע, בעודנו תרים ברחובות(או יותר נכון, ברחובה היחיד של) העיר, נבקע לו המחבר בקצהו של כבל הקלאץ', ושוב מצאנו את עצמנו ללא יכולת של ממש לזוז. בעודי רכון מעבר לכידון בנסיון לפתור את הקלקול, הגיע אי מזה צעיר שחרחר וגבוה, מטורזן בלבושו(שנות השישים מתגלות כחיות ובועטות בספר האזרביג'ני!), שענה לשם ג'פאר, מה מוזר, ובחיוך כובש(ומה שיותר ראוי לציון, נקי מנצנוצי זהב), הציע לנו בצורה שלה אין לסרב, את עזרתו. הרבה הוא לא ידע לעשות, ומשאזל זמנית מלאי חיוכיו, הציע ללוות אותנו לחברו המכונאי שכבר ידע מה לעשות. בדרך הצטרף חבר חייכן אחר, רפיק שמו, וכך, רכובים לעייפה, פנינו לחפש את אותו מכונאי. משלא התגלה הלז בביתו, פנינו למספרה אליה היו מועדות פניו(כך לדברי אמו), אך גם שם נתבשרנו שיצא את המקום זה מכבר. לבסוף, אותר הברנש, שאכן הפגין מגוון כשרונות אלתור ופתר, זמנית, את התקלה, ומשתם עניין זה, פנו אלינו מדריכינו החדשים בעיר בשאלה, לאן מועדות פנינו. לדברי מורה הנבוכים(או שמא מטעה הטועים?), הוא ה"לונלי פלאנט", בעיר המתין לנו מלון אחד, וניגשנו לבחון את טיבו ומראהו, והאם נאים השכנים. את הבדיקה ביצעה בחטף הנסיכה, אשר שבה כלעומת שבאה, בחותמה את המתקן כלא ראוי למגורים, מה שסיפק עילה לתביעתו של רפיק, כי נבלה את הלילה בחיק משפחתו. לאחר שביררנו בעדינות על המצאותם של אתרים חיוניים כגון מקלחת חמה(כמה טוב לטייל, באמת, עם נסיכה שיודעת לשאול את השאלות הנכונות), נעתרנו להזמנה, ואת הערב העברנו, לאחר ארוחה ומקלחת, בצפיה בסרט הוידאו של חתונת אחותו של רפיק, ששמה, בעוונותי, פרח מזכרוני.

למי שמחזיק פטיש – כל דבר נראה כמו מסמר

את הבוקר פתחנו בביקור בפנצ'ריה המקומית, שם החלפנו את הגלגל שבסירה עם הגלגל הרזרבי, על מיסביו וחלקיו הפנימיים. על המלאכה אמון היה בעל העסק, אשר ניגש למשימה כשפטיש אימתני למראה בידו, ותחת לחלץ את המיסבים מתושבתם בעדינות, חבט בהם שוב ושוב בכח הולך וגובר, עד שנתבקעו הללו והיה צורך לחפש חדשים. נוכחתי, להפתעתי, לראות, כי ישנן משימות תחזוקה, שעדיף כי אעשה אני במו ידי, חרף נסיוני המועט, ולא כל אותם אוחזי פטישים למיניהם, המתכנים "בעלי מקצוע", ואשר יודעים לבצע כהלכה, אם בכלל, מספר מצומצם של משימות שגרתיות ותו לאו. לאחר מכן, תוך הודיות למארחינו הנדיבים, אשר התעקשו, לשוא, לא לקבל תמורה בעבור הלנתנו והאכלתנו, יצאנו לדרך. פנינו היו מועדות לכפר להיצ'י, עליו המליצה בחום דורית, מדריכת טיולי גיל הזהב בה פגשנו בהרכב הקודם, בצפון גרוזיה. במקום להגיע עד העיר איסמעילי ומשם להמשיך ברכב שטח לכפר, כפי שהמליץ רפיק, בראותנו פניה מסומנת המובילה ליעד, החלטנו להסתכן ולנסות לעבור בדרך הקצרה יותר, שאמורה היתה להיות בלתי עבירה, כך גם לדברי מורה הנבוכים. הבחירה התגלתה כמוצלחת ביותר, עת פילחו גלגלי המקולל את רגבי העפר, הבוץ והאבנים בדרך בת עשרים הקילומטרים: דרך יפה מזו טרם שזפו עינינו, עת שכבות הקרקע שנפרשו עם כל פיתול חדש, נישאו אל על בזוית בלתי אפשרית, כמעט ישרה, למול פני האדמה, ובינות לדרדרות ובולדרי ענק, נישאנו בביטחה, גומעים את הנוף ההררי המיוער והנפלא, משקיפים לסירוגין מטה, אל הנחל הזורם עשרות מטרים מתחתינו, ומעלה, אל אותן פסגות זקורות, תופעות גיאולוגיות כמותן טרם ראינו. הנסיכה הביעה חשש מה לנוכח הפרשי הגבהים המסחררים, ואולם בבטחה הגענו, לבסוף, אל הכפר השליו.

"ערב טוב אדוני השגריר"

בכניסה לכפר זרם לו הנהר, ואך חצינו את הזרם המתון, מאס כבל הקלאץ' בתפקידו המונוטוני, ונקרע בשנית. סביבנו התאספה החבורה המקומית, שעזרה לנו להעמיד את הסורר בצל, ובסמוך לו, בניחותא, פרסנו לנו אבטיח אדירים(שהוענק לנו קודם לכן מידי אחד הכפריים) והגרנו את תוכו המתוק, בשלמותו, אל קרבנו. כר הדשא בו עצרנו התגלה כשייך למשפחה מקומית בה שבעה אחים, אשר מורגלים היו בתיירים, ואחד אף ידע אנגלית מצויינת. חיש מצאנו לנו מקום לינה בקרבת החמאם בן שלוש מאות השנים אשר בבעלות המשפחה, וזאת בניגוד לאזהרות המדריך(כמו גם אלו של מארחינו הקודמים) על היעדר פתרונות לינה ואכסון בכפר. התוודענו לצעיר האחים, אינתיקם שמו, שלקח אותנו לסיור באזור, מתוך מה שאז פירשנו כהכנסת אורחים ראויה ומאוחר יותר התגלה כשעמום גרידא מלווה בתאוות בצע חסרת פשרות ומעצורים(ביום שלמחרת התגלה הברנש כמטרד של ממש, כשאז נאלצנו להבהיר לו כי איננו זקוקים לשירותי הדרכתו באזור). בערבו של היום, התגלה החמאם כלהיט, כשפקדנו את החדר רחב הידיים התחוב מתחת לבטן האדמה, מעלה האדים והשופע במים חמים, ושטפנו מעלינו את אבק הדרכים לאורה של עששית מהבהבת, כשאך צללים וצלילם הערב של טיפות המים מלווים את פסיעותינו. ביום המחרת יצאתי לטיול אל המפל המקומי בלוויית אינתיקם(שאז עדיין התעקש להדריך), מרחק חצי שעת הליכה מתונה לאורך הערוץ. מעבר לאחד הפיתולים הופיעו שני מטיילים נוספים, שהתלוו אלינו בדרך למפל. תוך שיחת היכרות גיליתי, להפתעתי, כי האחד עבד עד לא מזמן בשגרירות לוב בבאקו, ועתה מוצב הוא, לדאבונו, בקאבול. החלפנו דיעות פוליטיות, אשר התגלו כבעלות דמיון מפתיע, ואף חתמנו את המפגש בטבילה משותפת במפל.


נספח מיוחד: שירו של אינתיקם

לא, לא יכולנו להתאפק, והנה הוא,בהופעת בכורה, הראפר האזרי עליו עוד נשמע רבות, קבלו את... א-י-נ-ת-י-ק-א-ם:

קוראים לי אינתיקאם
ואני ילד מתוחכם
אזרי בלי שפם
בחמש שפות מדבר מדופלם

יש לי כרטיס ביקור
שמה כתוב:
HEAD OF TRANSLATION -
שיהיה ברור,
שמי שפה נותן לתיירים בראש
זה קודם כל אני - אם תאהבו את זה או לא

אני להיט בלהיצ'י - יה
אני להיט(סקראצ') להיט בלה-לה-לה-היצ'י

כשהשגריר הלובי בא לכפר שלי
דבר ראשון שהוא עושה זה הוא עובר אצלי
עושה לי:"נו? אתה זוכר אותי?"
אני מנפנף אותו כמו-שהוא-בא כבד, מולי

יש לי אחים ששה - אנחנו מאפיה
כמו המשפחה של איך-קוראים-לו אבולעפיה
בבית יש חמאם - אדים ולהבות
כניסה לכוסיות חינם, כל השאר משלמים ת'ג'ובות

אני להיט בלהיצ'י - אה הא
אני להיט(סקראצ') להיט בלה-לה-לה-היצ'י
אני להיט בלהיצ'י - אה הא
להיט בלהיצ'י...
להיט בלהיצ'י...
להיט בלהיצ'י...

זמן: ששים ושמונה ימים

פצצות לתפוצות

בואה של נסיכת החידקל, כך דומה, בישר על תחילתו של עידן חדש בחייו של הטייל הלא ממוחשב, הוא עבדכם. צופים חדי עין לאורכו של הכביש בן כשלושים הקילומטרים המוביל מבאקו הבירה לנמל התעופה בינה יכלו להבחין באופנוע הדוהר לו ביום ה' בשעה ארבע לפנות בוקר ונוסעיו – שניים, איש ואשה, חבוקים אל מול הרוח השורקת. לרוע המזל, גם השוטרים עצלי העין יכלו להבחין בחסרונם של הן קסדות מראשי הרוכבים והן פנס אחורי תקין, אך הדבר הסתיים בבדיקת רשיונות חפוזה ותו לא, שכן יותר תמהים היו אותם קלגסי שיטור מפוהקים על קנקנם של השניים מאשר על תקינותם של ניירות התעבורה, וטוב שכך. בכך נתבשרנו אנו על סיומו של עידן המשטרה העויינת ותחילתה של זו המחוייכת, שינוי מבורך מאין כמותו אשר הופיע בזמן שלא היה טוב ממנו להיקרא ע"י בורא עולם ופוזמק. את היומיים שלאחר מכן בילינו בנסיונות שוא להכשיר את האופנוע לתנועה ברחבי אזרביג'ן, מה שרק שיקע אותנו בתסבוכת הבירוקרטית הנסבה סביב תקנות יבוא ויצוא כלי רכב. בסיומם של יומיים אלו, ביום השבת הקדוש, נתבשרנו על הצורך לחכות ליום העבודה הרשמי הבא, הוא יום שני, מה שהביא להחלטה לנסוע באמצעי התחבורה הציבוריים, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, ליום יומיים של מנוחה מכל אותם פקידי מעומלני-צווארון, לצפון, אל העיר הנידחת קובה.

במלון הצפון – כל מיטה עילפון

לעיר קובה הגענו זמן מה לאחר רדת החשיכה, וחיש קל שמנו פעמינו למלון היחיד באזור, הוא מלון שאדאג, או שם דומה לזה, הנחשב ע"י המדריך לחריג ויוצא דופן בנוף המקומי של אפשרויות לינה לא קוסמות בלשון המעטה, הפזורות ברחבי הספר האזרביג'ני. ובכן – לא חריג ולא פצפוצי אורז, שכן אותו מעון התגלה כמאורה מטה לנפול, ששנותיה לפחות כמניין שנותיו של פקיד הדלפק הרגוז, יתכן בתוספת מניין שנותיו של הדייר בחדר שלידנו, שעסק בשעה בה נכנסנו אנו לחדרנו בלגימת תה תוך נענועים בלתי פוסקים(ושמא בלתי רצוניים?) של ראשו, בצורה מבעיתה שדומה היה כאילו נלקחה מאחד מסרטי משפחת אדאמס. גם למקלחת לא זכינו בסופו של אותו יום, וכך, מאוכזבים קלות, פנינו למשכבינו.

טאטים זה טוב?

בבוקר יצאנו לסיבוב בעיר, שדומה היה בשעת צהריים, שעדיין לא התעוררה וספק אם תעורר: לאורכה ולרוחבה, כל האנשים, תיקון, הגברים, עליהם נחו עינינו, דומה היה שעוסקים הם, בניחותא, בלגימת תה ובהעברת הזמן במשחקי השקובית. הלזאת יקרא איכות חיים? המשכנו בדרכנו אל הכפר השכן, קראסניה סלובודנה, בחיפוש אחר קהילת היהודים הטאטים, אשר שמענו כי אלפים ממנה גרים בו, ואכן בשיטוטינו לאורך רחובות הכפר, הופנו אלינו קריאות בעברית, והזמנות מסוגים שונים, שלרובן נענינו: פתחנו בביקור בבית הכנסת החדש(!), שהתגלה כנעול אך מרשים למראית עין מבחוץ(אכן – לזאת יקרא שכינה), המשכנו בנסיונות דיבוב המקומיים לשיחות, שלא התגלה כרבות מלל: הטאטית, שאמורה היתה להיות תמהיל בין פרסית עתיקה לעברית, התגלתה כג'יבריש בלתי מובן בעליל, ואת הרוסית של אנשי הכפר – בקושי יכולנו להבין. בעודנו פוסעים חזרה עצרה אותנו בדרכנו אשה מבוגרת, ובחום הזמינה אותנו להתארח בביתה. נעתרנו להזמנה בחפץ לב, וזכינו לשמוע סיפורי משפחה, לטעום ממרקחות גנה המופלאות, ולהתכבד בתה ומיני תרגימא ופירות. מזה זמן מה ניסיתי, ועדיין הוגה אני בדבר לפרקים, לרדת לחקר השאלה – מה, בעצם, מקשר, בין אותם אנשים לבינינו, שהרי הם – שייכים יותר, כך נדמה, לסביבתם המקומית, אותו עולם שני או שלישי בו אנו תרים כאנתרופולוגים בקרב שבט דב המערות(אם אך תיסלח היומרה), ואליו אנו – בני דור ההי טק והתחתוניות המכונפות(וכאילו שיכלו לעוף לאן-שהוא על מטרוניתותיהן אילו אך רצו – יוחלף הכינוי ולאלתר!). נכון, הם יהודים וגם אנו, אך מה משמעות מילים אלו בעידן הפרושוטו ומשחקי השבת – השתייכות גנטית? משפחתית? שבטית? מסקנת ביניים: אין שום קשר נראה לעין, ואנחנו, בניו של הדור בו נקבר האלוהים(ובשיבה טובה), נהנים כרגע מארוחת חינם בחסות אמונות ימי קדם.

הדרך ארוכה היא ורבה

במהרה עלינו על המרשרוקטה הראשונה מני רבות לאותו יום, אשר הביאתנו לראשיתה של דרך המובילה למבצר ימי-ביניימי עלום, אליו היו מועדות פנינו. הזמן היה קצר, מה שהביא אותנו, לאחר משא ומתן ממושך, לשכור מונית על נהגה וחברו, כדי שיובילנו כמעט כל הדרך אל המבצר החרב. בדרך עברנו בסנטוריום עתיק יומין מימי הסובייטים, בו גילינו לאכזבתנו אך נופשים רגילים בתכלית, וזאת תחת חזות במראות מהעולם שמעבר לשפיות, כאשר בסתר ייחלתי. בסוף הדרך הממונעת היה עלינו לטפס עוד מספר דקות - והנה הגענו למבצר האמור. כל הכבוד. פנינו חזרה לאורכה של הדרך בה באנו, רצף של ארבע מרשרוקטות נוספות(אילו אך היו אלה מחלקות כרטיסי גירוד עם כל נסיעה, נאמר, פרס ראשון אופניים), ומצאנו את עצמנו נחים על זרי הדפנה בחיקם של זמרי הבית המאוסים של מלון אראז בבאקו, ביתנו הראשון והאחרון בעיר.

זמן: ששים ושניים ימי נוודות

גלויית שנה טובה מדושנבה

ההגעה לבאקו, בירת הנגב, התגלתה כקלה מהמשוער, למעט עצירה בלתי רצונית אחת של האופנוע, כארבעים קילומטרים לפני העיר, ואשר התגלתה כפועל יוצא של מיכל דלק ריק(אז באמת נזכרתי, שמזה כמאתיים קילומטרים לא הושקה הנזק). נו טוב. חוץ מהאמור, לא התגלו בעיות מיוחדות לאורך הדרך בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים(!). עם ההגעה לשערי העיר, נחגג הקילומטר האלף ללא בעיות מכניות בהכנסתו של הנזק למוסך לצורך טיפול שוטף כמו גם הוספת תכונות מתקדמות דוגמת בלם קדמי, תיקון נזילת השמן ההיסטרית, ומד מהירות חדש, לאחר שהקודם החל לנוע ולנוד מעל לשבעים קמ"ש בצורה שלא אפשרה לאיש, פרט לאחד והיחיד, בוחן אגזוז ובוכנה, לדעת מה המהירות בה נוסע המפלץ. את פרטי המוסך כמו גם שמו של המלון בו התאכסנתי רשמתי מפיהם של זוג טיילים חביב נוסף שפגשתי בדרך, הוא סקוטי והיא אזרביג'נית, וביחד – ניל וג'סמין, בהם פגשתי רכובים על אופנוע מפלצתי במיוחד(מהסוג ה...כחול), מצויידים בכל אותו ציוד רכיבה יקר ערך, שלאחרונה החלתי לחוש בחסרונו, דוגמת קסדות וחליפות רכיבה, פאר תוצרת המערב. עם ההגעה לעיר, פצחתי במסע דילוגים לצורך איתור בית האינטרנט בו אוכל להעלות את הגיגי מסעותי מן הכתב אל השרת, כמו גם בבירורים מבירורים שונים, הנוגעים למעמדו החוקי של האופנוע באזרביג'ן, עלויות שילוחו בדרך הים להודו ועוד כהנה וכהנה.

התוכנית הבאה: מסע אחר

מזה זמן מה מקננת בי הרגשת מועקת מה בנוגע למסע זה: יותר מדי הצקות, ענייני משטרה, ופחות מדי מפגשים מותירי חותם עם אנשים מעניינים. אלה הביאו אותי למסקנה, כי בכדי שלא לשקוע באבק הדרכים, עלי לשנות מיקום ואוירה, ואיזה מקום יצלח יותר למטרה זו מאשר הודו? התוכנית הנה, מרגע שתגיע נסיכת החידקל, לטייל שבועיים באזרביג'ן רכובים על גבו של הנזק, לעבור לאוזבקיסטן לשבועיים נוספים ומשם לטוס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא הודו: הקץ למוז'נה, ברוכה תהיה המילגה(אם לחשוף שתיים מססמאות האינטרנט החביבות עלי). בהודו, כך אני תקווה, אנוח קמעה, אטייל קמעה, ככל שיאפשר לי כספי המתמעט ונזק, ובסופו של דבר אחפש שם עבודה בכור מחצבתי התעסוקתית, היא זירת ההי-טק, אי"ה. בינתיים, אני לומד את פני העיר באקו ותבנית רחובותיה, ע"מ להיות מסוגל לתור ולנוע בה בכוחות עצמי, או לפחות לא להשדד בידי נהגי מוניות ערלי לב, שהוליכוני עד כה הלוך ושוב בעקבות מאווי לבם, גובים אתננים שלא היו מביישים, בהגזמה קלה, את עמיתיהם בכרכי המערב. הכסף האזרי, אם כבר הזכרתי זאת, לא שוה הרבה ביחידות מוניטוריות, ומסתבר ששם החיבה המקומי לשטר של עשרת אלפים מאנאט הוא שירוואן, על שמו של המקום הקדוש המאוייר על השטר, בצורה דומה לגולדה, לאשכול, ולרמב"ם אשר במקומותינו.

שוש המתאבדת

את היום העברתי, כדרכי בקודש, בשוטטויות וברכשים חדשים בשווקים המקומיים, שכללו מספר פריטי לבוש, משקפי שמש אפופי מגניבות, ומשוש לבי האחרון – ספר מפות של העיר, בעזרתו אף ניווטתי את דרכי חזרה ממרכז העיר למלון, מהלך קילומטרים ספורים, ברגל. במסעדת המלון חיכו לי זמרי הבית, אשר הפליאו לשיר בקולם הערב שרשרת נעימות ספק מזרחיות ספק רוסיות(רע עוד יותר ממה שזה נשמע?), והגדילה לעשות הזמרת, אשר עיכסה לעברי בצעדי ריקוד קלילים, ובתקיפות שלא ניתנת לסירוב, הזמינה אותי לרקוד עמה, עת זימר עמיתה בקולו הנוגה את אותן נעימות משוקצות. בשיחה הקצרה שניהלנו למדתי את שמה, אותו אינני זוכר כעת, אולי היה זה שוש, למרות הסיכויים המועטים שכך הדבר, וכמו כן את כור מחצבתה, היא העיר דושנבה, אשר בטאג'קיסטן הרחוקה – רחוקה. שוש, מאידך, למדה כי מצפה אני בכליון עיניים לאשתי אשר תגיע מחר – מה לעשות, הייתי חייב להמציא אליבי שאינו ניתן להפרכה לאור שידוליה המוסווים אך בקושי, ואת כל השתלשלותי מאז עזבתי את ארץ הקודש. חולצת החרוזים שלבשה אשת החיל אך הקושי הצליחה לכסות על מטלטליה, שנראו היו ככבודה החייבת בהצהרה בזמן מעברי גבולות, ואך שן הזהב המנצנצת בפיה לימדה על מניין שנותיה, כמו גם על העובדה כי חייה לא סוגים בשושנים היו עד כה. רק אוסיף, כי נפרדנו כידידים, לאחר שמיהרתי לחמוק מעברתה המתנפנפת ברוח המאווררים, בערך באותו זמן בו החל כדור האורות לסוב את סיבובו, מלווה מספר מועט של זוגות אחוזים זה בזה בשלבי עילפון שונים, מתנודדים לצלילי הזמר ההולך וגווע, מפיו של הזמר, אשר כמו להכעיס, המשיך לגלות סימני חיות מובהקים באותו ערב כמו גם בבאים אחריו. ליל מנוחה, באקו רבתי.

זמן: 59 ימים בערבות

ארבוז מבחוץ ואדום מבפנים

המציאות האזרביג'נית הולכת ומתגלה כמשונה ונמזרת יותר ויותר, עם כל מפגש שנוסף לתיבת הקסמים של הטיול. בכלליות, ניתן לחלק את פגישותי עם האזרים לשני סוגים עיקריים: פגישותי עם אנשים פרטים, ופגישות עם שוטרים בתפקיד, בדרכים ובעיקר במחסומים. על הסוג השני אין רב להוסיף על מה שכבר נאמר(שהרי שוטרים הם שוטרים הם שוטרים), פרט לעובדה שהשוטרים המקומיים ניחנו בסוג מיוחד של עקשנות אשר אינו מקל על תקצובו של הטיול כל עיקר. בניגוד גמור לכך, פגישותי עם האזריים ביומיים האחרונים היו רווי ידידותיות ורוח טובה, כבאותה עצירה שעשיתי לצד אחת החנויות שבעיר גאזאך, שהתפתחה לשיחה עם כעשרה אנשים במקביל, בסופה התחבקנו, הצטלמנו, ובידי הופקד כמתנה ארבוז(עוד רמז? בא עם גרעינים) כרסתן ומבטיח. וכאילו להמחשת הניגוד בין שני סוגי המפגשים, נתקלתי היום, בעקבות הכוונה מקומית לכפר חמדה כלשהו, בשוטר הנמצא בחופשה, זאת גיליתי רק מאוחר יותר. נעצרתי בכפר הקטן וניסיתי לברר היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, כשאחד המתקהלים הציע להתלוות אלי לנסיעה אל היעד המובטח. וכך נסענו לנו בשבילי הכפר הקטון: הוא, מנופף לכל מי שרק אפשר ממיודעיו, ואני, שקוד על מלאכת הנהיגה בדרכי העפר, נזהר שלא לדרוס ברווזים, אפרוחים וילדים תועים. לאחר מספר דקות, הגענו אל פתחו של מקום שנראה כמו מסעדה(אך התגלה כבית תה), בה היו מסובים לשולחן, השם ירחם, ארבעה שוטרים נפוחי מראה ועתירי שיני זהב, סימן אזהרה ידוע לטייל - שהרי כיצד תשיג ידם של המשתכרים משכורת רעב בארץ זו רכוש אותם תכשיטי אופנה יקרים, אם לא על ידי חמס ומשיסה, ותיירים מזדמנים - זאת יודע כל בר בי רב - הנם טרף קל שבקלים? התעכבנו אצל שולחנם, שם ניהלנו שיחה קצרה על כל הדברים הרגילים הקשורים אלי ולאופנוע, ואם היה הדבר הודות לרעי היושב בסמוך, או הודות לעובדה שאני הייתי הראשון שפצח בשיחה, לא אדע, אך לא נדרשתי ולו פעם אחת להציג את מסמכי או לשלם אתנן כלשהו לאור העובדה שיש ברשותי ממון רב, במושגי המקום. נפרדתי מהם, משתומם, ובלווית ידידי החדש, זאביט, המשכתי למסעדה המובטחת. לאחר הארוחה, בה למדתי על עיסוקי של רעי, השים אותי היצר הרע לדחוק ולבדוק אם יקרע החבל, דרך משל, ממתיחת יתר: הצגתי בפניו את מסמכי, על אישורי המעבר הספק תקפים, רק כדי ללמוד, דרך עצה טובה, על אשר עלי לעשות עם הגיעי לבירה באקו, על מנת להמשיך ולנסוע בבטחה וללא חשש בשבילי הארץ. עם זאת, נצב הייתי בפני בעיה: אישורי המעבר שברשותי - תקפים הם אך ליומיים מיום כניסתי לאזרביג'ן. האם עלי להזדרז להגיע לבאקו כבר למחרת היום, ולוותר, בינתיים, על כל אותן שכיות שבדרך, רק כדי לשהות שהיית יתר בעיר אותה אני חושד ליקרה, בהמתנה לנסיכת החידקל שאמורה להגיע כעבור מספר ימים? ומנגד, האם להסתכן ולנוע בדרכי אזרביג'ן עתירות השוטרים חמי המזג והמורעבים לכסף, ללא רשיון מעבר מתאים? החלטתי לדחות את ההחלטה ליום המחר, ובינתיים להיענות להזמנתו של זאביט ולבלות את הלילה בחיק משפחתו. לרוע המזל, משהגענו לביתו נתברר לו, כי עבודתו מחייבת אותו, בו ברגע, לנסיעה ארוכה, ומלבד זאת, ישנה בעיית מקום קלה בבית, ולכן, בלווית התנצלויות מרובות, בוטלה ההזמנה, ואני שמתי פעמי חזרה אל הדרך הראשית, בחיפוש אחר מלון.

הענינים מסתבכים

לדרך הראשית לא הגעתי, מכיוון שנתקלתי אותה שעה במחסום המשטרה אותו עברתי ללא השתהות בדרך הלוך. השוטרים, שהיו בטוחים, משום מה, בהיותי גדול הגיאולוגים עלי אדמות, עיכבו אותי לצורך חקירה, שהמשיכה במטה המשטרה המקומית, לשם נסעתי בלווית שוטר מחסום משופם שלא חדל לפלבל בעיניו אל מול הרוח השורקת. שוב, כבסיוט חוזר ונשנה, החל מבול השאלות החוזרות ונשנות: מנין ולאן, למשך כמה זמן, מתי נכנסתי ומתי יצאתי מכל המקומות בהם שהיתי, ובעיקר, מה היה לי לחפש, לכל השדים והרוחות בכפר הקטן והנידח הסמוך לגבול עם נגורנו קאראבאך, אותו איזור מחלוקת הנמצא כיום בשליטה ארמנית, וכלום גיאולוג אני? משוטר זוטר לשוטר ותיק עלה בסולם הדרגות עליי עד הגיעי, לבסוף, לפאנל לובשי החליפות, כדי להשמיע את אותו סיפור בפרטי פרטים. תוך התייעצויות סלולריות בשפה הרוסית(?), החליטו עם רדת החשיכה, לאמץ את גרסתי ולהניח לי להמשיך בדרכי. כמוסר השכל הפעם, החלטתי לשים סייג לכלל הגורף שלא לעצור לכל אותם שוטרים מנופפים, ובמחסומים הסמוכים לאיזורים רגישים, להיעתר לנפנופיהם, ולו במחיר אותם שלמונים בהם חשקה נפשם.

תדלוק עם תוסף

המשכתי בנסיעה אל תוך הלילה בחיפוש אחר מלון, ונעצרתי לבסוף בתחנת דלק בכדי לשאול על מלון קרוב.עובד בתחנה, במקום, הציע בפני את מחצית ממלכתו, הינו, מיטה בחדר ממוזג(!), וכששאלתי אותו למחיר, סירב לקבל כסף, בהסבירו: "אני מוסלמי".

זמן: 58 ימים, ומתגלגלים

רעמים וברקים

למחרת היום קצתי משנת יופיי השכם בבוקר, בכוונה ברורה להתניע ולצאת לדרכי מוקדם ככל האפשר. השאיפה היתה להקדים את הגעתי לטביליסי, מרחק קילומטרים רבים ובהם שני מעברי גבול, הארמני והגרוזיני, בהם צפיתי, מנסיון העבר, התעכבויות ארוכה. "רעה חולה", מסתבר, סבר אחרת, כך שמצאתי את עצמי אותו בוקר פוכר בעצבנות בקרבי המצתים, בנסיון לגרום למלעון להניע. השכונתיים שהתאספו סביב יעצו לי להחליף את המצת החדש בישן, כמדומה בניגוד להגיון הבריא, אך כשציינתי זאת בפניהם אך נחררו קלות בלעג מוסווה. דקות ספורות לאחר מכן, משהניע האופנוע בקול רועם, נידבו הם תובנה מקומית עתיקת יומין: "החדש תמיד עובד פחות טוב מהישן", חומר מקומי למחשבה. זאת ועוד: קודם לכן, משסירב אחד מחלקיו הסוררים של האופנוע לשוב למקומו באופן הנכון(כמדומני היה זה כבל הספידומטר), התערבו הם בעצה מקומית מוכחת: "זה אופנוע רוסי, חבר. הרוסים - רק כח אלה מבינים, כמו בפטיש שעל הדגל, מכיר?". ושוב, התגלתה העצה כנכוחה עת גבר כח החרב על כח השכל.

יש'ך עוד, אבא'לה

הנסיעה בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים לטביליסי עברה, במפתיע, באופן חלק וכמעט מושלם. ישנם, ככל הנראה, כמה עשרות זבובונים אשר יחלקו על סברה זו, עת הימעכם אל משקפי עבדכם הנאמן הדוהר לו בדרכים, ואולם, דעתם של אלו תפורסם, אי"ה, בבלוג נפרד ביום מן הימים. ובאשר למעברי הגבול - אפילו אלה הושלמו תוך פחות משעה ובעלות אפסית, הודות לטכניקה החדשנית אשר אימצתי לי, של הצגת הטרוולר צ'קס והסבר על טיבם, תוך הדגשת העובדה שלאיש, מלבדי, אין כל שימוש בהם. עם הגעתי, בערבו של יום, לטביליסי הבירה, נזכרתי בתחושת הנסיעה ברחובותיה של זו הקריה בפעמים הראשונות: ומה רב ההבדל! כמכר ותיק פגשתי את העיר, וזו - מאירת עיניים וממתיקת שפתים. ככלל, בנדודי אנה ואנה זה מכבר מצאתי, כי הנאה רבה טמונה בחזרה למקומות החדשים-ישנים על מסלול הטיול, ואולם כאן ועכשיו היתה התחושה משכרת וממכרת שבעת מונים. פניתי חיש קל בסמטאות הצרות מהן נהגתי לחשוש, ובטרם חלפו דקות ספורות הגעתי אל ביתו של באצ'ו, שנראה היה כנדהם לראותני, והזמין אותי להתארח בביתו. את יום המחרת ביליתי בסידורים בעיר, ובעיקר בהעברת הבלוג למחשב יחיד ומיוחד אותו הצלחתי לשכנע, הודות לאלוהי מערכות ההפעלה, לכתוב בשפת עבר. בערבו של אותו יום ציפה לי מפגש עם שני בני השכונה, אמני-זמר, אותם הציג בפני באצ'ו. במקרה נתקלנו בהם בזמן ששרו להנאתם שירים אל תוך הלילה בגן הסמוך לבית. נאה היה להאזין לשירתם העריבה של שירים גורגים עתיקי יומין המשוייכים לפלכים השונים בארץ, שירים קודרים ומלאי יגון, בקולות ראשונים ושניים, ולי לא נותר אלא לגמול להם בשיר משלנו, ולמטרה זו בחרתי את "לילה, לילה" אשר לשלום חנוך, למען לא תפוג הרוח המלנכולית, שכה היטיבה עם שירתם. המשכנו בשיר אפריקני בשלושה קולות אותו לימדו אותי, ונפרדנו כידידים ותיקים, רק כדי להמשיך לשוטט אל תוך הלילה הסוגר. לאחר לילה נוסף בבית משפחתו של באצ'ו, נפרדנו בנשיקות, החלפת מתכונים, והבטחות לשוב ולהפגש, כשאז שינסתי מותני ושמתי פעמי, בחיל וברעדה, אל הגבול האזרביג'ני.

הויזה הקצרה בעולם

בגבול האזרי, ציפתה לי הפתעה לא נעימה כל עיקר: אשרת הכניסה לאזרביג'ן - פג תוקפה לפני שבועיים. לאחר נסיונות כושלים לשכנע את קצין הגבול האזרי "לסרוג" עבורי אחת חדשה, תוך רמיזות בלתי משתמעות לשתי פנים(מהיעדר שליטה מספקת בשפה הרוסית) על תמורה חומרית מובטחת, נאלצתי לשוב על עקבותי רק בכדי להוציא ויזה חישה לגרוזיה, שתאפשר לי לחזור לסוכנות הנסיעות, אשר בתורה תפנה לשגרירות האזרית בבקשה לויזה חדשה. יא אולוהים. התהליך התגלה כמהיר מהצפוי, חושד אני שבעיקר הודות לטיפולה המסור של הסוכנות, והשגרירות מיהרה להודות בטעותה(!) ולהנפיק, חינם אין כסף הפעם(!!), ויזה חדשה. מיהרתי, אפוא, חזרה לגבול, שם ניאותו שומרי הגבול להעבירני אל הצד השני. גם הפעם, אציין בקורת רוח, הוכיח את עצמו סיפור המחאות הנוסעים, ולמעט קצין גבול חשדן כמו גם חמדן במיוחד, אשר אווה להשאיר בידו אחת מאותן פיסות ניר - "למזכרת", לא נתקלתי בבעיות מיוחדות.

בכיפה לבנה ועם שפם

אזרביג'ן בתחילה הבהילה אותי: ראשית, אודה, היה החשש הטבוע מלידה מפני בני דת האיסלאם באשר הם. גם שומרי הגבול המחוספסים לא העצימו את תחושת הביטחון(היה זה בטרם הושלם ניסוחו של החוק הקושר את נעימותם של שומרי הגבול עם נעימותה של האוכלוסיה - ביחס הפוך), וככלל, כמות לובשי המדים המנופפים לעברי נראתה כבלתי סבירה בעליל, לאחר שעצרתי פעמיים אצל אלו, רק כדי לשכנעם פעם אחר פעם בטוהר כוונותי, כמו גם בהיעדרו של כל ממון בעל ערך עבורם, שברשותי. השוטר השלישי שסימן לאופנוע החולף לעצור נאלץ להתבונן בענן אבק שהותיר זה אחריו, ולחלום חלומות באספמיא על מנת העושר המופלג שהיתה נופלת בחלקו אילו אך היה זה האחרון עוצר... הערב כבר ירד, וסופת ברקים באופק מלווה בגשם מקומי מצליף הביאו אותי לעצור, לבסוף, במלון דרכים שהתגלה כמעולה, ובו מים חמים, מיזוג אויר, ומארחים מאירי עינים אשר כיבדו אותי בקנקן תה, ומאוחר יותר בארוחת ערב בכיכובו של הבוז-בש - מרק בשר ותפוחי אדמה ערב להפליא, שניחוחו המעולה נפל אך במעט מטעמו המשובח, כשהוא מלווה ביוגורט חמצמץ. זה אשר נתן ליום המפרך והמתסכל-משהו, סיום עם טעם של עוד...

זמן: 55 ימים למצעד הזוועות

חופשי זה לגמרי לבד

אור לבוקרו של יום, ליויתי את רעי למסע, הוא אמיר(מירקין), בדרכו האחרונה אל האוטו-וגזל, היא תחנת האוטובוסים המקומית, ומשם לנסיעה הארוכה כל הדרך חזרה לאיסטנבול, בה פצחנו במסע זה לפני כך וכך ימים(ר' כותרת). מוזר פתאום להרגיש לבד, להיות לבד. הכבישים, מעשה שטן, נראים לגמרי אחרת, ללא מישהו שיגיד היכן לפנות ולאן לנסוע, והלא עבדכם הנאמן נטול כל חוש כיוון באשר הוא, וכיצד אדע מה צופנות בחובן כל אותן דרכים זרות(זו חידה, זו חידה), אפילו כאלה בהן נסעתי, לצורך המחשה והדגשה, לפני אך ימים ספורים? מוזר לשבת לבד, סתם כך פתאום, במסעדה, אל מול שולחן יתום מבני שיחה, לסעוד בדממה פת של ערבית, כשמחשבותי לא מופרעות(*) ולו פעם אחת על ידי אי מבאי המקום. ופתאום, כך נדמה, אוחזת בי הרגשה של מקום, של מרחב. המרחב הפיזי כמו גם מרחב אפשרויות הבחירה מכפילים את עצמם במעלה, ומפל יקומים מקבילים נפרש בעקבותיהן כמניפה ססגונית. אני שקט, מחייך חיוכים קטנים ואפלוליים - עכשיו אפשר להעמיד פנים שאני - כלל איני אני, מישהו אחר הני: אפשר לגדל שפם, לדבר רק אנגלית פתאום, למגינת ליבם של המתוקשרים, להתנחמד ולכעוס חליפין עד דלא ידע, והרגוני נא הרוג אם אך אדע, כיצד קשורים כל אלה להתייתמותי הפתאומית - וכלום לא יכולתי לעשות כל זאת קודם? על כך לא אדע השב.

סוף טוב

היום, יומי האחרון בירוואן, עבר, איך לא, בתחזוקה של של הפגע הרע: תחילה עצמאית ולאחר מכן ע"י המכונאי המועדף בעיר, גם אם היחיד אותו אני מכיר, אדו. עם חזרתי מכפרו של הנ"ל בשעת לילה מאוחרת, עדיין דלק אור במרפסת המלון, מקום מושבה הנצחי של בעלת המקום, היא סטלה, כזכור. "אוי, מאמאג'י", קוננה הגמדת המחומצנת, "איך שדאגתי לך, עכשיו כשאתה לבד, וכל הזמן הסתכלתי לראות אם אתה בא" - כך המשיכה בלהגה האינסופי. הקץ לאנונימיות המבורכת, חוזר ומתקפל לו מרחב האפשרויות לכדי קו בודד ויחיד, דטרמיניסטי... בראותה את התגרדויותי הבלתי פוסקות, אם מחמת היתושים ואם מחמת הפשפשים(אשר אני חושד שמקימים הם במאורתה מושבת-על, ממנה יתקפו ערים גדולות בעולם אם לא תיעננה תביעותיהם לעצמאות), נעלמה לרגע וחזרה אך בכדי לצקת מים מחיים על רגלי הדואבות, וכך נתוודעתי, פעם נוספת, למנהג ידוע הנזכר בספר קודשנו. הפעם הראשונה היתה, כזכור לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, כאשר נפל המכונאי הגרוזיני המפוייח גודה בנשיקות על צוארי, למרבה האימה, שכן בגילופין היה, וריחו, אם לנקוט לשון עדינה, לא ריח שושנים זכות. ואם כבר נזכרתי בכך, הרי ששמח אני לבשר, כי מחר אהיה בחזרה, בלי נדר כמובן, בגורגיה. חוזרים הביתה, ביג'ו...

זמן: נ' יממות לגלגול הזה

כמו גלגל בתוך גלגל

לאחר תום עניינינו בבירה ירוואן, יצאנו את העיר כשפנינו מועדות לאותו 'אגם ענקית' התופס כחמישה אחוזים משטחה של המדינה, הוא אגם סיבן. עת נשקו גלגלי המקולל לרגבי העפר אשר למרגלות האגם, נגלה לעינינו מחזה מלבב של חורשות מוצלות, אהלי נופשים, ומסעדות דגים לרוב. ממש כמו בכנרת שלנו, הקטנה והחביבה. העברנו לילה בקראוון הסמוך לחוף, משם המשכנו בדרכנו, מקיפים את האגם ועוצרים לחזות בזיוה של כנסיה עתיקה מהמאה ה-12, כפי שזמררה באוזנינו המדריכה המקומית, שאת שטף דיבורה ברוסית האטו, ולו במעט, רק מספרי השנים בהן שוקם המגדל הזה, קרס האולם ההוא, וכולי. לאחר מנוחה קלה המשכנו דרומה, מגלים כי חלקו הנגדי של האגם שומם הוא בהרבה מעמיתו, נטול בתי אכסניות, חופים מסודרים יחסית, ואפילו פיסת צל. לעת ערב עצרנו ללון באכסניא מקומית שמצאנו בעמל רב, דרוכים ומחישים למגוון קולות הלילה, אשר בקעו מבעד לקורות הבקתה, ואשר הגיעו, בחלקם, מהיער שמחוץ וחלקם, למרבה ההפתעה, מפנים הבית. למחרת, עם הנץ קרן אור ראשונה של צהריים, המשכנו על הכביש הסובב את האגם, כשמשימתנו היתה, כמדומה, לבקר בשתי כנסיות עתיקות נוספות השוכנות מדרום. ואולם הכביש בן ארבעים הקילומטרים אשר סומן על המפה בקו עבה ומודגש, כקורא: "נסעו בי!", התגלה כדרך בבניה, אשר אימצה יתר על המידה הן את המקולל והן את עצבינו הרופפים. חזרנו על עקבותינו, אפוא, השלמנו את המסלול סובב האגם, ומצאנו מקום משכב, בשנית, באחד מאותם כפרי נופש הפזורים על החוף לרוב, מאוכלס בנופשים ארמנים לרוב וממנו בוקעת מוזיקה מקומית מחרישת אוזניים, אשר סביר להניח שפגעה לפחות בעיכולה של ארוחת הערב, אם לא בתוחלת חיינו גופא.

סיכום ביניים(איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!)

לאורך כל התקופה בת השבוע וחצי האחרונים כאן בארמניה, ניתן כבר לומר, לא נתנסינו במפגשים שחרגו מהכוונות לכפר זה או אחר. הגעתנו, כך נדמה, לא גרמה לאיש להרים גבה או לפצוח בשיחה, ולו קלושה ביותר(חריג יחיד להכללה זו היה מפגש על אם הדרך עם ישיש אשר איבד את סוסו, והיה נוסע הלוך ושוב לאורך הדרך בחיפושיו. ברם אולם, כיוון שאז עדיין לא הכרנו את המילה סוס ברוסית, היה מפגש זה אף הוא, כקודמיו, מפוספס משהו). האם ניתן לייחס את הדבר לאופיים השלו והלא יוצא בנקל מן הכלים של הארמנים, או שמא השתקפות היא של יגיעה קלה אשר פקדה את עבדכם הנאמן? לגדול מכולם הפתרונים. ובינתיים, מסתכם מסענו בארץ זו בכך וכך קילומטרים של נסיעה על פני ארץ שוממה ברובה זו, ביחוד בהשוואה ליערות הכמעט טרופיים אשר בגרוזיה, או גורגיה בוו שרוקה, כפי שהאיר את עיני הקורא הותיק ע.ק. וכך, פוקד אותנו ימים אלו רצון עז שאין להכחישו לתור אחר אושרנו במקום אחר. היום, כך החלטנו, נשימה פעמינו לאצ'ימיאדזין, מקום משכנו של הקתוליקוס, הוא הכהן הגדול אשר לארמנים, בחיפוש אחר רוח הקודש אשר תסייע לנו, כן יהי רצון, במציאת הפתרונים, ולאחר מכן בקור נבקר את ידידנו משכבר הימים מוכר המישמשים מאחלקלקי, ואחרי כן... נראה.

זמן: ז' בריבוע ימי מסע

הכה את המומחה(חזק ככל יכולתך)

ההספדים על חוויות המוסך היו, כמסתבר, מוקדמים מדי. הרבה יותר מדי. העצבות שתקפה את התלת-גלגלי עם כניסתנו לארמניה התגלתה כיותר מסתם גחמה חולפת, עת מצאנו את עצמנו, שוב, תקועים בקרבת כפר נידח, בין ירוואן הבירה לעיר גומרי, מכורתו של המיסטיקן ג'ורדייף, אשר הפכה, לאחר רעש אדמה הרסני במיוחד, לביצת בטון מכוערת להפליא, משוש ליבם של הבנאים הסובייטים הניאו-קלאסיים. תלויים היינו, כדרכנו בקודש, אך בחסדי שמיים, וכתמיד, ניתן כבר לומר, האירו אלינו השמיים פנים(או כך, לפחות, חשבנו אז) ובכפר הנידח מצאנו מכונאי מוסמך, רב מנוען עטיר חלקי חילוף, אשר הסביר לנו יפה יפה מדוע רב הצורך בהחלפת אותו פריט אקזוטי הטמון היטב בעמקי המנוע, ואשר אחראי, כמסתבר, על שמירת הלחץ בתוך הבוכנה בזמן פעולת המנוע. נו, הרינגים, או קולצי ברוסית, במחילה מכבודכם. אז התחילה להסתמן בבירור מגמה הניתנת להגדרה בינות לאיי רעש הלבן אשר אפף את ביקורינו התכופים למדי במוסכים עד לאותה נקודה: ראשית, בכל ביקור שכזה נפער בפנינו עוד מימד במרחב האפשרויות לכשל מכני, ושנית, במקביל, בכל פעם מצאנו יותר ויותר חלקים פנימיים של האופנוע פרושים על משטח העבודה שליווה את המומחה התורן בעבודתו, אשר, בתורו, הלך והתרחב, תופש שטח יותר ויותר גדול, אשר בביקורים האחרונים כבר ניתן היה לגדל בו יבול נאה של, נאמר, תפוזי שמוטי. עוד מצאנו, בהקבלה מפתיעה נוספת, כי עלות התיקונים בביקורים אלו הולכת היא וגדלה, מתקרבת בטור גיאומטרי למסה הקריטית, היא הסכום בו רכשנו את האופנוע אי אז בימים. וכך, מצויידים בתובנות חדשות אלו, המשכנו בדרכנו ביום המחרת, לאחר שנת לילה בלתי מספקת בעליל באותו חור נידח - מחילה - באותו כפר אקזוטי ויפיפה מאוכלס בתושביו קשי היום אך מסבירי הפנים, גם אם לא באף שפה מוכרת.

סטלה בבית - אור בבית

בלילו של אותו יום הגענו לירוואן הבירה, שם החלנו בחיפוש אחר אכסניה זולה, אך לשוא: דומה, כי כל המעונות לשהיית לילה בעיר מותאמים הם לברי המזל אשר הפרוטה מצויה בכיסם, אם אנשי עסקים ואם תיירים אמידים. כלא מאמינים, סבבנו את מרכז העיר הלוך וסוב, ומסביב יהום הסער: מאה דולרין ללילה, שישים, ואף שלוש מאות. במקביל, החלו ביצועיו של האופנוע פוחתים והולכים, עד שמצאנו את עצמנו בשעה ארבע לפנות בוקר, תשושים וחיוורים, בתחנת דלק בפאתי מרכז העיר, ללא קורת גג וללא יכולת להניע. אז, כבמטה קסמים, נבקעו השמיים, ומהם יצתה בת קול בדמותו של מתדלק עול בימים, אשר אמרה: "נדמה לי שממול יש מלון". ואכן, בדילוג קל אל מעבר לכביש גילינו מלון זול ומעופש בהתאם, בו אך שלושה חדרים ובעלת בית אשר סברנו, מבעד לערפילי הכרתנו הטרוטה, לחביבה, ואשר ענתה לשם סטלה, אם אך צעקתם מספיק חזק. דילוג קל חזרה אל מעבר לכביש, דחיפה קלה בת כמה מאות מטרים של האופנוע, והגענו אל המנוחה והנחלה. רעבים אך מרוצים, בשעה שש לפנות בוקר, פנינו למשכבינו, לאחר שהצלחנו להדוף את מתקפת הידידותיות אשר הונחתה עלינו ע"י אותה בריה מחומצנת שיער, לה בן בישראל, הגר בק"ק בת ים, ואת יתר הפרטים הביוגרפיים, ברשותכם, אשמיט מזה הקלף.

אבא'לה בוא ללונה פארק. בעצם עזוב

את היומיים הבאים העברנו בחיפוש אחר מאסטר חדש, כזה שיבין למאוויו הכמוסים של אופנוענו הרגזן יותר מקודמיו, ולו במעט. את הזמן הפנוי בילינו, מיותר להוסיף, בשוטטות ברחובותיה של העיר המשונה הזאת, אשר נחתה עלינו במתקפת מערביות בל תשוער: מחנויות בגדים אופנתיות(ויקרות בהתאם), ועד לבתי אינטרנט המשוכללים מסוגם, עבור דרך כל סממני תרבות המערב ממנה ניסינו לשוא לברוח. נקודת אור בודדה נתגלתה לנו בביקורנו בלונה פארק המקומי: סחרחרות ברבורים העולים ויורדים כפקודת הנוסע, רכבת הרים גמדית, מכוניות מתנגשות(כשהחשמל מחובר), ופסדת הפחד - הלבירינת, הוא המבוך האגדתי בן אלפי החדרים, אשר צומצמו לכשלושה, מקוצר המקום. באחד, יריעת גומי המייצגת, יש להניח, ביצת אש טובענית ומסוכנת, שורצת חרקים ארסיים. בשני, מתג סודי המפעיל ונטה סמויה, כמוה ניתן למצוא בבתי שימוש רבים במערב. בחדר השלישי, שיא השיאים - מעבר סודי אשר חצייתו מפעילה זמזם רב עוצמה, לגודל פריחת הנשמה. נשמנו לרווחה: סוף סוף אסיה!

המאסטר מת! יחי המאסטר!

לאחר שני ימי המתנה וחיפוש, הופיע לו מתוך אחת המרשרוקטות החולפות מתחת לחלוננו(המלון, מסתבר, ממוקם היה בנוחות, גם אם ברעש ובלכלוך, ממש מעל לתחנת האוטובוסים המקומית) האחד והיחיד, מושיענו אשר לו פנים וצורות עד אינסוף, נושא הדגל ומביא הבשורה, הוא המאסטר. עד להגעתו לתומנו סברנו, עדיין נתונים תחת השפעתו של נביא השקר הקודם ימ"ש, כי מצבו הטכני של האופנוע בגדר הסביר, ואך יש צורך במגע עדין ומכוונן, לו לא יסכנו ידינו המסוקסות. אך לא כן היא, גילה לנו המאסטר החדש, יהי שמו מבורך לעולם ועד(או עד המאסטר הבא): אופנוענו לקוי הוא, פגום ובעל מום, ומוטב שנקבל בברכה את פני הרעה, אשר תמורת זמן וכסף תהפוך פניה לטובה גדולה: דרוש שיפוץ יסודי ביותר! כלא מאמינים, צפינו במביא הבשורה מפרק את המנוע עד לאחרון ברגיו ומנופיו, תמהים, לאור המגמה שצויינה בתחילת מכתם זה, מה כבר יוכל לעשות המאסטר הבא, אם תיסלח לנו כפירתנו בגדול מכולם: היש ולו מקום בודד אליו לא הגיע זה? לא ולא, שכן הטיפול(שיקרא להלן רמונט, כדרכם של בני אשכנז) לא הותיר ולו בורג מוברג אחד במקומו. עד לאחרון הקפיצים והשייבות פרוק פורק יוסף(הוא שם החיבה הזמני למנוע אופנוענו, כפי שכבר הניח הקורא הנבון), ואנו עומדים מוכים ומשתאים: היתכן כדבר הנבלה הזה? הכצעקתה? האמנם כה לקוי היה המצב, ועינינו, הסומות מזוהרם של נביאי הבעל המנובזים, טחו מראות? נכון לכתיבת שורות אלו טרם הסתיים הטיפול בהצלחה. במשך היום עורבו בעלי מקצוע שונים ומשונים במלאכת ההחיאה הקריטית, מגורר ועד רתך, מחורץ הברגות ועד נפח. המשימה, כך דומה, כבירה היא, אך כשלצידנו המאסטר האמיתי, שזוהר האור והאמת בוקעים ממברגו המשונץ, משוכנעים אנו יותר מתמיד, כי כישלון אינו בגדר האפשר. לכל הפחות - הצלחה כבירה.
לילה טוב ירוואן, לוואי ויקחך האופל.


נספח מיוחד: הארמנים: מה טיבם ואיזו היא צורתם

בין אם במתכוון ובין אם לאו, לא הופיעה עד כה ולו תובנה כללית אחת בנוגע לעם הארמני. יתכן, כי עבור אדם חשוך ובעל דעות קדומות ככותב שורות אלו, זהירות מוגזמת בדבר, אך דומה שעד כה היו רבות ושונות זו מזו פניהם של בני ארמניה שפגשנו בדרכנו: אין טיבו של מוכר המישמשים שהזמיננו להתארח בביתו כטיבם של אנשי העיר הנראים כעויינים, אין טיבם של אלו כטיבם של שומרי הגבול החביבים, אשר כיבדונו בקפה ודבר מאכל, ללא נטול דבר פרט למעות ספורות. כל מפגש, כך דומה, פותח הוא פתח לאפשרויות חדשות, וזו, אולי, הסיבה להיעדר ההכללות המצויין לעיל. רק בליל אמש, למשל, בהיותנו ישובים על אחת ממדרכות העיר, ניגש אלינו אדם מבוגר ולבוש בקפידה, וברוסית מתנגנת ותוך שימוש בכל מילות הנימוס, שעד אז הופיעו אך בספרי הלימוד לרוסית, היונקים את מקורותיהם מתקופת הצאר, השיח בפנינו את סיפורו העגום, על שאינו יכול להגיע לאחיו הגר בשכונה מרוחקת של העיר(העונה לשם המפתיע בנגלה-דש), ומפאת קוצר ראייתו אינו יכול להבחין במרשרוקטה עליה אמור היה להיות ישוב. כמעט והאמנו, כשאז הופיע ילד קטן, מקבץ נדבות, והראשון גירש אותו במספר משפטים חפוזים בארמנית, וחזר לטון דיבורו הקודם. כיוון שמבחינתנו, זכה הוא בפרס השופטים על המשחק המשכנע, הענקנו לו את המעות הדרושות לו לנדודיו, כשאז שב לכביש, עיניו רושפות לפתע בתורן אחר פתיים חדשים, וכל שפת גופו שונה וחדשה.

זמן: 44 ימים מאז חזו עינינו מאז חזו עינינו בזיוה של ארץ קודשנו

עוד נגיע לארץ חדשה

הבוקר הגיע מוקדם מהצפוי, לאחר לילה בו נתקשינו לעצום עין עקב אותה שנת צהריים מופרזת באותו היום. וכך, בשעה שתיים לפנות בוקר, מצאנו את עצמנו משתעשעים במשחק הידוע 'ארץ-עיר', בגרסת הסגנון החופשי: במקום הקטגוריות הידועות והשחוקות, המצאנו קטגוריות חלופיות: סטיות חברתיות(ערכים נבחרים שהוקדחו על ידינו: עצירת שתן לתקופות ארוכות ללא כל סיבה, חיטוט בפי הטבעת בפרהסיה), מכשירים עתידניים(חייגן חלומות, צנימומטר), ותקלות אפשריות באופנוע(קללה בלתי ניתנת להסרה, מנוע שבור, צינור מפלט עקום). עייפים אך מרוצים בעליל עלינו על משכבנו וספרנו ברגים עד להגיע השינה המיוחלת.

אחר צהריים באחלקלקי

אור לבוקר יום המחרת המשכנו לעיר הקרובה, אחלקלקי, המאוכלסת, כמרבית הישובים באיזור, בארמנים ידידותיים ברובם. המשימה אשר הוטלה עלינו על ידי המכונאי האחרון היתה לאתר ולרכוש את אותם קולצי נדירים, אשר החלפתם תשים קץ, כמקווה, לזלילת השמן של ידידנו התלת גלגלי. משימה זו, עלי להודות בבושת פנים, לא הוכתרה בהצלחה, ואולם תוך כדי חיפוש ערכנו היכרות עם השוק המקומי, ואף רווינו נחת מארוחת צהריים מקומית שכללה אומצה דשנה מגולגלת במעין לחם ארמני דקיק(להלן: הלאפה), מלווה בפלפלים חריפים שנקנו מאחד הדוכנים הסמוכים, עימם שכנענו את אומן האסכלה, להיטיב מעל גבי הגחלים הלוהטות עד אשר נתרככו, קליפתם נתבקעה ומיצם ניגר, מדיף ניחוחו עד לב שמיים. בעודנו סועדים, פצחו עימנו יושבי השולחן הסמוך בספק שיחת חולין ספק דיון תיאולוגי, שעיקרו נסב סביב ההבדלים בין הנצרות והיהדות. עוד למדנו, כי בני שיחנו הגיעו מירוואן הרחוקה, בירת ארמניה, על מנת למכור פירות וירקות פרי גנם, בהם כיבדו אותנו חינם אין כסף. וראו זה פלא, עם הנגיסה הראשונה באותם מישמשים זהובים, עלו בפי זכרונות הילדות המתוקים, שחלפו עם בוא עידן ההנדסה הגנטית: ומה באמת קרה, שמא יוכל אי מבין הקוראים, לסבר את אזני בהזדמנות זו ולומר לי, לכל אותם פירות מתוקים ומגירי מיץ אשר עד לפני זמן לא רב היו יושבים להם, מחוייכים, על מדפי המקררים בבית הורינו, אלה שהכמיהה לאוכלם רבתה פעמים רבות על האיום הממשמש ובא מפני כאב בטן מצמית, שלא להכתים את הקלף במיני תיאורים גסטרולוגים שמקומם לא יכירנו בין דפי מכתם זה? כך או כך, המפגש הסתיים לשביעות רצון שני הצדדים בהחלפת כתובות ובהבטחה לאירוח כיד המלך כן יהי רצון, עת נגיע לירוואן על מיטלטלינו.

"טורקי קטן? בשבילך גרוזיני גדול לא היה מספיק!"

לעת ערב הגענו לגבול הגרוזיני-ארמני, שם החלה דרך היסורים שכללה לא פחות משש תחנות מזל(רע, בעיקר) ומבדקים, אשר ברובם נתבקשנו בנימוס גם אם בתקיפות להותיר מעשרים, תשורות חג ויום טוב לכל אותם שוטרים, מוכסים, וטרינר מקומי(ממש כך!), ולכל שאר אוכלי החינם, המלקלקים את קצות אצבעותיהם בתאווה מרובה בראותם תיירים תמימים הקרבים למקום מרבצם, כאותם טורפים המשחרים להם בלילות של ירח מלא. בתמורה לתשורות ולממון מהם נפרדנו, קיבלנו שלל ניירות בלתי קריאים בעליל בהם מצויין במפורש, ככל הנראה, כי אין אנו מבריחים מיני טובין אסורים, אין אנו חולים בכלבת חלילה, וכי לכל תאונה ופגע רע אחראים(מילה משונה בהקשר זה) שלטונות המדינה המארחת. לסיום סדרת המפגשים כובדנו בקפה שחור מצויין, פרי יוזמתו של קצין משמר ארמני מאיר פנים.

ירח וכוכבים ממעל

משיצאנו לדרכנו החדשה בארמניה, חופשיים כציפורי דרור במטווח צבאי, כבר שקעה השמש. את הדרך בת שלושים הקילומטרים עד המלון הקרוב עשינו חוששים בתחילה אך עולזים בהמשך, שכן הכביש הארמני התגלה כמשופר לעין ערוך משכנו הגרוזיני. אכן, לזאת יקרא קדמה! וכך, דוהרים במהירות שיא בל תאומן של שישים קילומטרים בשעה, פילחנו את הלילה הסוגר עלינו כשאך ירח מלוכסן ושלל כוכבים מבשרים לנו על בואנו אל הארץ החדשה, היא ארמניה. ידידנו הרגזן, אשר נתקף עצבוביות קלה עת נפרדנו לשלום מגרוזיה מכורתו, סירב בכל תוקף לשנס גלגל בתחילה, אך לבסוף נתרצה והביא אותנו, חיוורים קמעא מקור, למעוננו לאותו לילה, מלון עלום שם בכפר שאת שמו כנראה שלא נזכור לעולמי עד. וכך, מצפים בכליון עיניים ליום החדש, עלינו על משכבנו.

נספח מיוחד: גנרל, הצבא בהלם קרב

מאורע נוסף הראוי לציון שחל היום היה מעבר עבדכם הנאמן מעמדת הנהג לעמדת היושב בקלייסקה, היא הידועה כסירה הצמודה לאופנוע. אין מילים בפי עבדכם, במחילה, לתאר את נחת הרוח, אשר שרתה עלי אותן שעות, בהן נתפניתי להתבונן, סוף כל סוף, בנוף, לעשן בניחותא, ולהגות מיני הרהורים כמוסים אודות המשך הטיול, כל זאת תחת להיאבק במרעדי הדרך. את מלאכת הנהיגה לקח על עצמו באומץ רב אביר הקווקז, שהוכתר לא מכבר, הוא אמיר, ולא הכזיב, למותר לציין. אותן שעות דימיתי עצמי לגנרל רומל, זצ"ל, הדוהר לו במדבריות ערב בהובילו את צבאו(גם אם צבא רשע הוא), פוקד על נהגו לפנות אנה ואנה, בעודו שעון על מפת הקרב, ימינו אוחזת בשטוקה, ושמאלו - בקובעת ענק(או שמא קרן אייל היא) מלאה עד גדותיה בבירה שלזית משובחה...

זמן: 43 ימים לספירה

איזו מן שלווה

ארבעה ימים וארבעה לילות עברו עלינו בעיירת הנופש באקוריאני, והרושם הראשוני שהותיר בנו המקום לא פג עד עזיבתנו. מקום יפיפה, בריות נחמדות, אוכל ומשקה כיד המלך, כל מה ששני טיילים רוי תלאות הדרך זקוקים לו בכדי להנפש. הגעתנו המתוכננת לארמניה התעכבה במקצת עקב, איך לא, בעיות קלות בכוונוני האופנוע, ובזמן ששהינו אצל מכונאי השדה התורן, ניצלנו את ההזדמנות והחלפנו את כידון ה"צ'ופר" של האופנוע, שכלל לא הלם את נסיעות השטח שעשינו לאחרונה, ולעומת זאת הלם הלום היטב בזרועותיו הדואבת של הנוהג, הוא עבדכם הנאמן. היעד הבא אליו היו מועדות פנינו היה אגם יפיפה בשם טבא-צחורי, דרך של כעשרים וחמישה קילומטרים רוויי מהמורות, בה הרבו לחלוף מולנו ברעש מחריד ותוך כדי יצירת ענני אבק שלא נראו מאז שבעת ימי בריאה, משאיות אדירות מימדים נושאות גזעי ענק המשמשים להסקה ולבניה. הגענו, אפוא, רצוצים, לכפר השוכן על גדות האגם, ושם נטינו את אהלינו המדומים בחיקה של משפחה מסבירת פנים לתיירים אמידים.

דגים ונהנים

לאחר ארוחת דגים מהטובות מסוגה, פנינו לנוח קמעא, רק כדי להתעורר ארבע שעות לאחר מכן משינה רוויית חלומות משונים. לעת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, במהלכו נתעכבנו קמעה במכולת השכונתית היחידה מסוגה באיזור, בה סקרנו בהשתוממות את המצאי: מארטיקי שוקו בננה ועד לפיסטונים נוצצים לאופנועים, עבור דרך מחזיקי מפתחות אזוטריים, חלקי ביגוד לא מזוהים, ושאר פריטים שלא בהכרח משוייכים לחנות כללית בשכגון זו. דומה היה, כי חלק ניכר מאוכלוסיית הכפר שהה במקום עת הגענו, ולא שהגעתנו עברה ללא מבטי הפליאה וההשתוממות המקובלים, אלא שדקות מועטות לאחר מכן, בעודנו מהלכים בשבילי הכפר המאובקים, פתח איתנו בשיחה אדם צעיר, אשר חקר אותנו, כנהוג, למעשינו, תוכניותינו, עבודותינו ומשכורותינו בארץ ומה פשרו של כל ה'טודא סודא'(רוסית: הלוך ושוב, ט' וס' שרוקות) הזה, בעצם. עיניו הקבועות בנו הלכו והתרחבו עם כל אחת מתשובותינו, בהביען פליאה והשתוממות עד לאין קץ, אישוניו התרחבו, נחיריו גדלו, וככלל דומה היה שעוד רגע קל יתפוקק מעוצמת תמהונו. גם הוא, כרבים אחרים, טעה בנו תחילה בחושבו אותנו לגיאולוגים, לתמיהתנו. האם נובע הדבר מפעילות גיאולוגית ענפה באיזור? האם עקב חזותנו העבדקנית(חדש! עכשיו גם ללא שפמזקן) הדבר? ואולי ליחש מישהו שמועת שוא באוזני בני הכפר, כי כל אותם מבקרים משונים באים לכאן כדי לחקור את קפלי הקרקע, בחפשם אחר – מי יודע? כך או כך, נזכרתי שקראתי פעם שהמרגלים באיזור זה בעבר היו מתחזים לגיאולוגים, מה שהיה נותן להם גישה לגיטימית למיני מקומות משונים שאדם תמים מן הישוב לא היה מוצא מהם עניין מן הסתם, ובהם אתרים אסטרטגיים וכיו"ב. מיהרתי, אפוא, להכחיש – לא, לא גיאולוג אני ולא בן גיאולוג, כי אם אתונות באתי לחפש, ורצוי מהסוג שעושה נעים בבטן.

ארמניה זה כאן

זמן קצר לאחר הגיענו לכפר, הבחנו בחזותם השונה מעט של אנשי הכפר, מעט כהה יותר מהרגיל, ובשפה השונה בה דיברו. חקירה קצרה(גיאולוגים או לא?) העלתה, כי מדובר בארמנים אשר יושבים כיום במקום בו שכנה פעם ארמניה הגדולה יותר, לפני החלוקה ע"י ברית המועצות. וכך, במגמת ארמניה, כללו תוכניותינו המקוריות ליום המחר הגעה לארץ עצמה בערבו של יום, למעט מצב בו ניאלץ לשהות בעיר הקרובה, אחלקלקי, לצורך תחזוקה שוטפת באופנועינו הסורר. תמוה ומרגיז הדבר, שדווקא כשהחל זה האחרון להראות סימני בריאות, הופיעה תופעה יחודית של זלילת כמויות שמן אדירות לבלי הותר. יודעי דבר מסרו לנו, כי מדובר בעניין עדין ביותר של החלפת הקולצי(או, בעברית של מוסכים, רינגים), אותן טבעות דקיקות אשר אחראיות על איטום השמן בבוכנה. בכלל, דומה הדבר, שככל שאנו מרבים להנשא על ידידנו-מרעינו התלת גלגלי, מתוודעים אנו היכרות אינטימית יתר על המידה לכל אותם מכלולים ומכלולי מכלולים שהיו עד לאותם רגעים, עלומים, ולוואי והיו נשארים כאלה, מיותר להוסיף. "רק תלונות יש לו, לחצוף", ודאי יהיו כאלה שיאמרו, ועל כך לא נותר לעבדכם הנאמן אלא להרכין ראש ובכלימה רבה להודות, כי כן היא. ויתכן כי דרך כל אותן תלונות בלתי פוסקות, בא אני לומר, כי בכל מקום ובכל זמן, בטיול שכזה כבעמל-יום, ניתן יהיה למצוא נקודות שחור(כמו גם נקודות אור) לרוב, ועל כן ידידי, זו הבשורה: חיו את המיטב של כל רגע! עלזו! שמחו! שגלו לרוב! תקעו בשופרות והרעימו בתופים, אכלו ושתו, ואת המר מתוק המתיקו! וברוח זו, ועל מנת לשמח את ליבנו, העברנו את ערבו של אותו יום בצפייה בבית מארחנו בסרט הודי עתיר נפתולים, למרות שהיה, למרבה הצער, מדובב מתחילתו ועד לסופו, לרוסית...

זמן: ג' פעמים י"ג, סימן למזל וברכה

רכבלים עומדים וציפורים אינספור

לראשונה מאז גניבת המצלמות והמחשב, אני מרגיש שאולי ישנו סיכוי לשיקום המורל. האופנוע, כך נראה, הולך ומחלים מבעליו הקודמים הודות לטיפול לו זכה מידיהם האמונות של כמה וכמה בעלי מקצוע שפגשנו בדרך, ועתה, דומה, יש למצוא נקודת מיקוד אחרת למסע כולו. שכן רבות יגענו עד אשר מצאנו את הציר סביבו יסוב הטיול: שהרי ישנם טיולי ג'יפים וטיולי אוכל, טיולי היסטוריה וטיולי נופים, ובאף אחת מהקבוצות הנ"ל לא מצאנו את מקומנו. עד אשר, לבסוף, הבנו: אנו, מודים בהכנעה, המצאנו סוד חדש של טיול זני: טיול מוסכים, כרגע באזור הקווקז, ואולם אין הדבר מחוייב המציאות כל עיקר, שהרי כמעט בכל איזור בעולם ניתן למצוא, לאחר חיפוש מה, אופנועים אשר יסכנו לסוג זה של טיול. המסע כולל(לקוח ברשות מתוך מידעון "מברגון" לטיולי אתגרים מוטוריים): התארחות בכפרים נידחים אשר יבחרו באופן אקראי בהתאם לתקלות, שתיות כדת וכדין עם בעלי סככות רכב, וכן מסלולי אתגר שונים בהתאם לרמות קושי ניתנות לבחירה. והנה עתה, מתחילים אנו להכיר את אופיו ההפכפך של תלת הגלגל המלווה אותנו מזה שבועיים, ואפילו, הקש בעץ תריסר או שניים, לחזות מראש תקלות אפשריות ולהיערך לקראתן בהתאם, משל היינו, אם להתלות באילן גבוה, מחברי "הזן ואמנות" בכבודם ובעצמם. כך, למשל, היום התקנו במבואותיהם של שני הקרבורטורים של "רעה חולה"(שם זמני) מסנני דלק, למניעת הופעת סתימות במערכת הדלק בהמשך הדרך. ואם לא נהיר הדבר מן הכתוב, רבה גאוותנו על כך, במחילה, עד מאוד.

כן, אתמול חלפו הצופרים

נטשנו את קוטאיסי אור ליום אתמול, כדי להגיע לכפר נידח ועזוב בשם ורדזיה, שבו, כך סיפרה לנו מדריכת טיולים עברית שפגשנו בצפון, מסתתרות מערות קבורה עתיקות מרהיבות ביופין. ואכן, מקץ נסיעה בת שלוש שעות בדרכי עפר נידחות כמו גם מסוקסות, הגענו לכפר המבוקש, ובו – כנסיה נידחת ונעולה ותו לאו. את ליל אמש בילינו במעין מעונית דרכים, כשאת שנתנו מלוות צפירות משאיות החולפות על הכביש הראשי לקוטאיסי.

אינגה מכה שנית

את מלון הדרכים עזבנו מוקדם מהרגיל: כבר בשעה עשר השתקשקנו לנו בדרכים, ובשעה עשר וחמישה עצרנו להפוגת התחזוקה הראשונה לאותו יום, אשר היתה, כבאות אחריה, עצירה יזומה, מה שכבר היווה שינוי מבורך. בסופו של סבב המוסכים באותו יום יכולנו למחוק בהנאה מרובה כמחצית מהמשימות שסימנו לנו בפנקס הקטן ביום אתמול, ולהמשיך בהנעה(כך במקור) מרובה ליעדנו הבא, העיירה בורג'ומי, מקור המים המינרלים ששמם נודע לתהילת עולם. את הדרך לשם עשינו מחוזקים ברכש החדש של אותו יום, משרוקית מסיבות קטנה אך מחרישת אוזניים, אשר נועדה, בהיעדר צופר, לשמש לצורך התראה בזמן הנסיעה, כמו גם בכדי להשיב לשוטרים המצפצפים לנו למכביר בצמתים ובערים - מנה אחת אפיים. לאחר עצירת רענון קלה המשכנו והגענו למקום החניה הבא, עיירת הסקי שמחוץ לעונה, באקוריאני, מקום בו ציפתה לנו הפתעה נעימה. כבר שמענו את שמעה של עיירה זו כאתר נופשוני סקי בעונת החורף, ולכן ציפינו למקום שכוח אל ונטול מים חמים, כגודאורי, אשר נזכרה באחד ממכתמי המסע הקודמים. תחת זאת, הוברר לנו כי בעיר מצפים לנו מלונות מפואירם ושלל חנויות תיירים - כולן, למרבה ההפתעה, פתוחות. תחילה פקדנו את אחד המלונות היותר מפוארים, בו ציפתה לנו הפתעה, למרבית תדהמתנו: לראשונה מאז הגיענו לגרוזיה, חזינו במעלית, מהסוג שפועל, היינו, אותו פלא טכנולוגי המעלה ומוריד אנשים על מטענם מעלה ומטה הלוך ושוב, בין קומות המלון. באותו מקום מבורך אף ציפתה לנו אשת דלפק משופעת היפרבולות, אשר, כדרכן של אלו, החלו בנקודה אחת ומוגדרת, ואת סופיהן מי ישורן . שמה של בריה מופלאה זו – אינגה, ושוב, זאת גילינו והשתוממנו עד למאוד מאוד.

בחזרה לחיים

לאחר סיור התדהמה המשכנו בחיפוש אחר מלונות אחרים, רצוי מתוקצבים יותר, עד אשר מצאנו בית עץ יפה רואי, מאוכלס בקייטני חופשת הקיץ, שהוריהם האמידים שלחו אותם לכפר, לנשום מעט אויר פסגות ובעיקר, לחדול מהעק על מולידיהם. שם מצאנו חדר פנוי בעליית הגג, ספון עץ ומשופע בחשמל ומים חמים, וכל זאת במחיר סמלי בלבד. לשאלותינו המרובות ענתה בעלת המקום, לאלי, שהשיחה אודות מיזמי ענק להקמת עשרות מעליות סקי בנוסף על אלו הפעילות, טיולי אפניים וסוסים בעונה, והסעות הישר מטביליסי הבירה. אכן, נראה כמקום אידיאלי להעביר בו חופשת חורף מרעננת. בקוריאני – רשמו לפניכם את השם, במטוטא.

זמן: שלושים וארבעה ימים ובעולם דממה

כשלמה פגש את ככה

נפלאות הן דרכי הבורא, גם אם נעלמות מעיניו של בן התמותה. כל מי שקרא את הספר הנהדר "שטוחלנדיה" ודאי יכול היה לתאר לעצמו את תמיהת הנקודה(שכל עולמה היה היא עצמה) משפגשה בקו, ואת הפתעת הקו, בתורו, משפגש לראשונה במשולש. המימדים הנעלמים מעינינו, המניעים ומונעים מאחורי הקלעים, הם כרגע מרכז העניין של מכתם זה, וכל העובדות הנלוות להם, יש לזכור, מסופרות הן מפיה של הנקודה שפגשה בקו, היינו, אנחנו, הקטנים כאין וכאפס לעומת מרחב האפשרויות הרב מימדי הנרקם לו מעל ומעבר לאקרן עליו מוצגים הדברים כפשוטם.

"נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה קשה מאוד"

יצאנו את טביליסי עמוסי חששות לאופנוע, כשדומה היה כי ככל שנעמיק לחקור במגוון תקלותיו, כך תחזינה עינינו בעוד ועוד תגליות אשר ידאיבו עלינו את ליבנו. אז יצאנו, וכיציאת ישראל את מצריים, כשלא תיארו ושיערו בנפשם ההולכים בדרך, כי זו תיקח ארבעים שנה תחת ארבעים יום, כך ארכה הדרך בת שבע השעות מטביליסי לקוטאיסי – ארבעה ימים מלאי נפתולים ותהפוכות. הצעתי התמימה לנסוע בדרך עיקוף על מנת לחזות בנופי רכז הקווקז התקבלה, למרבה הצער, פה אחד, מה שהוביל אותנו אל עברי פי פחת עת נעצרנו על ידי חיל המשמר האוסטי מעט אחרי העיר צחינבלי, והובלנו כלאחר כבוד לחקירה במטה המשטרה, או, אם לדייק, המיליציה, המקומית. שם החל מחזה(או, כלשון דוברי עֶבֶר מקדמת דנא, ס-ר-ט) שלא מן העולם הזה. מתיירים תמימים העושים את דרכם במשעולי גרוזיה המוריקה הפכנו באחת למרגלים, אשר הסתננו דרך הקווים על מנת לתור ולחקור את הארץ המובטחת לאוסטים, הלא היא אוסטיה, למרבה ההפתעה(ושוב אבקש את מחילתו של אותו שוטר, שלמשרוקיתו לא שעיתי בחושבי שאך אתנן יום מבקש הוא מאתנו, כדרכם של בני מינו). דומה היה, כי בין שלל השאלות שנשאלנו באותה חקירה רק השאלה "למה אין לך כובע"(כבאותה בדיחה חבוטה) לא הופיעה, וחבל, שכן ברשותי היתה קסדה אשר נרכשה בעמל רב מבעליו הקודמים של האופנוע, הוא מיודענו משכבר הימים אמלסי. אט אט החלה להתחוור לנו חומרת מצבנו, ואולם רק משנטרקה דלת הברזל הכבדה מאחורינו בערבו של אותו יום, וקול שקשוק המפתחות נשמע שקשק היטב, אז חדרה לפדחתנו האטומה העובדה, כי בעצם נכלאנו בידי אותם זדים ימ"ש, כשלוך יוסף לבור בידי הישמעאלים. ולא עמדו לנו תחינותינו בפני החיילים, כי יניחו לאופנועינו החבול, או כי יתירו לנו לקבל את שקי השינה שברשותנו על מנת להחם את גופינו בצינת הלילה האוסטי/גרוזיני(נתון לפרשנות מדינית). שלוך הושלכנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, ואין פוצה פה ומצפצף, ועולם כמנהגו נוהג. בבוקר יום המחרת, לאחר שתי חקירות נוספות בנוכחות מתורגמנית מיוחדת שהובאה למקום, שוחררנו מהכלא האוסטי, בניכוי הציוד אשר אפשר לי לתעד באופנים שונים את שהותי כאן, כמו גם לשלוח תשדורות למפעילי בשירותי הביון העלומים.

כל עכבה לטובה?

לא הספקנו להמשיך יותר מפרסאות ספורות, והנה, הפלא ופלא, אירעה תקלה בידידנו הרגזן, אשר סירב לפתע להמשיך ולשאת אותנו בבטחה על פני הארץ, חרף התעקשויותינו. רעש מחריד אשר בקע מן המנוע הבהיר לנו כי מוטב שנעצור ונתקן את הדרוש תיקון, ולא, מרה תהא אחריתנו, כמו גם זו של התלת גלגלי. למרבה המזל, בכפר בו נעצרנו התגלה מכונאי רכב מוכשר, אשר בתום בחינה מדוקדקת פירק את המנוע והרכיבו מחדש, מה שיותר ראוי לציון, ללא אותו רעש מרגיז. כל התיקון המצויין לעיל ארך זמן רב, ועד שיכולנו לשמוע שוב את תרועת המנוע היתה השעה כשתיים לפנות בוקר. פנינו לישון, אפוא, בביתו של אותו מכונאי, כשבטננו מלאה במיני מאכלים שהתקינה רעייתו, שתחיה, ובוודקה שזיקק הוא בחצר ביתו, לדאגתנו בתחילה אך למשוש ליבנו בהמשך. ההנחה, כי מה שלא הורג – מעוור, ומה שלא עושה את שני אלו, משמח עד לב שמיים, התגלתה כנכונה, ובפסוח הגורל על שתי האפשרויות הראשונות, נותרנו עם מפלס אלכוהול גבוה בהרבה מהמומלץ ע"י רופאי לב ובוחני כליות, וכך, עליזים וטובי לבב, קידמנו את פני השינה.

וחוזר חלילה

אור ליום המחרת יצאנו לדרכנו, מצויידים עד לעייפה בצידה לדרך פרי גנו של המכונאי, רק כדי להיתקע, שוב, כשלושים קילומטרים במורד הדרך לקוטאיסי, ק"ק נאמנה ומחוז חפץ לא מושג. הזעקנו את מי שכבר הפך לידידנו, המכונאי גודה, אשר שלח, בתורו, את בנו, על מנת לגרור, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, את אופנוענו, כל הדרך שעשינו אותו יום, חזרה לכפר הקטן. משהגענו לכפר, מצאנו לבסוף את גודה במצב שכרות מתקדם עד מאוד, כך שתהלוכה ססגונית מזו ספק אם פסעה בשבילי הכפר מזה שנים: עת הולכנו, נתלוה אלינו קהל מקומי סקרן, ובהם שניים מבכירי הכפר, אשר נטלו על עצמם את תפקיד שומרי הצדק, בדורשם מגודה שיתקן באחת את הדרוש תיקון, ולו במחיר נסיעה לעיר השכנה לצורך פיקוח על שיפוץ של המנוע. ולא שהתערבותם היתה נדרשת: גודה, כיאה וכראוי למצבו, לא הפסיק ליפול על צוארינו(כמו גם על מכשולים מזדמנים אחרים), למרבה הצער, בנשיקות, בהבטיחו לנו ידידות נצח, אחוות אחים, ואופנוע מתוקן ביום המחרת. כל הסיבוב דלהלן הביא אותנו, שוב, אל שעות החשיכה המאוחרות, כך שלא נותר לנו אלא לסיים את ההתכנסות במשתה חגיגי בנוכחות כל הנלווים, חבריהם, המשפחה הקרובה, ועוד.

סטאלין לא מחכה לי

ביום המחרת אכן תוקן האופנוע הסורר, מאורע אשר לצורך ציונו, פקדנו את בית הקברות המקומי ולאחר מכן את כנסיית הכפר, בה הצטלמנו והדלקנו יחדיו נרות לעילוי נשמות הקדושים, והרי גם אם לא קדושינו שלנו המה, קדושים הם – ודי בכך. לדרכנו יצאנו, שוב, עליזים וטובי לבב, ובפאתי העיר גורי, כור מחצבתו של אבי האומה הסובייטית, סטאלין, עצרנו על מנת לחפש אידיאולוגיה מהפכנית חדשה, או, לכל הפחות, מלון. ברם אולם, עד מהרה נתחוורה לנו מהותה האמיתית של העצירה, אשר בקעה מבעד לכוונותינו, בהכווינה אותנו אל קרן השפע, הטוב והתפארת של האמת העירומה: האופנוע דורש תשומת לב. וגם כאן, בנוהל שכבר הפך לשגרה, נתאספו סביבנו נשמות טהורות למכביר, אשר כיוונו אותנו אל מקום משכנו של המכונאי התורן, אשר, בתורו, כיוון את הקרבורטור הסורר של ידידנו כוון היטב, ושילח אותנו לדרכנו. בדרך, למרבה הצער, עכוב עוכבנו בידי קלגסי השיטור המקומי, אשר גבו את אתננם בעבור דמי תשומת לב לא יחרצו לתימרור המקומי. לאחר בירור קצר העלינו, כי אין בעיר מלונות משביעי רצון וכיס, כך שהמשכנו בדרכנו לכיוון קוטאיסי המובטחת, מרחק של מאה ועשרה קילומטרים, מתפללים לטוב ובוטחים בהשם יתברך, שיצילנו מכל פגע רע כפי שעשה עד כה, קח או תן מצלמה או שתיים.

הלב נפתח

כאילו במעשה קסמים, הדרך מאותה נקודה והלאה התעגלה במורד, מעדנות, עד לעיר קוטאיסי. נוף ההרים שליווה אותנו עד לאותה נקודה התחלף אט אט בגבעות הולכות ומתנמכות, עד שלבסוף כל שנותר מרכסי הקווקז אדירי המימדים היה קוי מתאר מסתלסלים כחלחלות באופק המעושן. איזור השפלה התגלה כדרך יפיפיה אשר נפערה בינות לרכסים דלעיל בצורת לב, כל הדרך בואכה קוטאיסי ובהמשך, עד לחופי הים השחור.

מבירא עמיקתה ליין נסך מפוגל

עת הגענו לעיר קוטאיסי, ממצמצים מאבק הדרכים כלא מאמינים, עצרנו להפוגת מחשבות ותכנונים בקפה קטן, שמוצל היה בגפנים מהן משתלשלים, כבמעשה אומן, אשכולות ענבים למכביר. הזמנו אוכל ושתיה, כאשר פניתי לנטול את ידי בכיור המסעדה. שניות מועטות לאחר מכן, הגיחו שני ליסטים מאחד השולחנות, אחד אוחז באמיר והשני חוטף את תרמילי ובורח, ואין פוצה פה ומצפצף מבין יושבי המקום. נסיונותינו לאתר את השניים בשיטוט באיזור עלו בתוהו, וכל שנותר לנו לעשות היה לשוב למסעדה ולטכס עצה. ואז, כמו בכל פעם שנתמשמש ובא עלינו מה שנראה היה כמו פגע רע, נחלצו מספר אנשים מיושבי המסעדה לעזרנו. הראשון שבהם, דויד, הבטיח לאתר את התיק הגנוב, ואף על פי שטרם עלה הדבר בידיו נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שסמוכים ובטוחים אנו, שיעלה הדבר יפה. שולחן סמוך, אשר גילה אף הוא עניין במתרחש, הזמיננו להצטרף אליו, ואז, תוך כדי סיפור המעשה ושיחת חולין, נתוודענו לככה וחבר מרעיו.

השכן של החבר של יושב הראש

זרום זרם היין בכוסות חרף האולקוס שפברקתי לי לצורך התנזרות ממאורעות חברתיים שכאלה, ותוך כדי כך ודוע התוודענו לחבורת הברנשים החביבים, מחליפים מידע חיוני, הלצות, ופטפוטי סרק. בין השאר, סיפר לנו ככה, הנואם מוכשר שבחבורה, כי ממש כאן באיזור מתגוררת משפחה יהודית אחת מני רבות, אשר ראשה – אחיו של מדינאי גרוזיני ידוע הוא, והוא אשר יוכל להושיענו מכל פגע רע. ואז, כבמטה קסמים, עברה ביתו החיננית של הנ"ל, וכך גם אליה נתוודענו. סיפרנו, שוב, את סיפור מעשה הגניבה, שכבר לא נראה, איכשהו, כל כך חשוב, ובשעת חצות נפרדנו מידידינו החדשים בפתח מלוננו החדש, חרף הפצרותיהם להתלוות אליהם להמשך העדלוידע. כעשר דקות לאחר מכן, בעודנו מתקינים את יצועינו למשכב, נשמעו דפיקות בדלת. חוששים, פתחנו רק כדי לגלות חבורה שכללה את ידידינו מקודם, מלווים בנכבד נוסף, אשר התגלה כאחיו של אותו מדינאי הנזכר לעיל. שמייח פה ושמייח כאן. האחרון שאל אותנו למעשינו, מה ששוב הצריך את סיפור המעשה, והבטיח לדאוג ביום המחרת להסדרת עניין התיק הגנוב, דבר שאנו מחכים לו בעניין רב, אור ליום המחר.