נועז בקווקז

זמן: יום חמישי למניין אדוננו

רצח באוריינט אקספרס

סיפורי הזוועה ששמענו על אוטובוסים תורכיים הסתברו כמופרכים. את הנסיעה מאיסטנבול לבטומי חלקנו באוטובוס עם נבחרת הכדורעף של נערות גרוזיה, לאחר הפסד צורב שספגו אלו לנבחרת התורכית. לאורך הנסיעה שמרו הבנות על שקט מופתי ולמעט צחקוקים אקראיים(שהלכו והתרבו ככל שהתרחקנו מאיסטנבול) היה האוטובוס שקט כקבר אחים(ואחיות). בניגוד לסיפורים ולאזהרות על אוטובוסים טורקיים, לא נאלצנו לספוג ענני עשן סיגריות בלתי פוסקים משך כל הנסיעה מלווים בקולות יריקה, שהובטחו לנו ע"י יודעי דבר. נהפוך הוא: ענני העשן היחידים כמעט שליוו אותנו בנסיעה בקעו, מה מוזר, מפי שלי. אפילו מצבו המכני של האוטובוס היה מזהיר, בהתחשב בעובדה שהילוך הסרק(ניוטרל בעברית) שלו נדפק בשלב די מוקדם של הנסיעה, מה שלא מנע מהנהג להניע בראשון לאורך יותר ממחציתה של הדרך(!) עד שתוקנה הבעיה. יצאנו ביום ראשון בערב, ולאורכו של הלילה היטלטלתי אנה ואנה בין הזיות ארוטיות בכיכובן של כוכבות הנבחרת(שהתגלו לאורו של יום המחרת כמסוקסות משהו), חלומות טרופים על ביקור משפחתי באוטובוס והזיות בהקיץ על כך שהאוטובוס נחטף ע"י כנופיית מורדים צ'צ'נים עשויים לבלי חת, ולי לא נותר אלא להתחזות לעיתונאי מערבי שבא להאדיר את שמם בתקשורת העויינת, מה שהופך אותי לאורח הכבוד בביקור בבסיסי אימונים סודיים וביוקרה עיתונאית עם חזרתי למערב. נו טוב... שארית הדרך עברה בבהיה בים השחור(א.מ.ל.) ובעצירה במזנוני דרכים מן הליגה למקומות עבודה, שנבחרו, כך אני חושד, על פי יכולתו של הנהג לקבל בהם... שטיפה חינם לאוטובוס(?).
בבטומי עצמה(בת-יוּמי בפי החבריה) נתקבלנו בחצות הלילה שלמחרת בסבר פנים מחמירות ע"י איש קבלה דמוי פרנקנשטיין אשר במלון ספוטניק. ממש כך. ויתר קורות החסמב"אים בפרק הבא.