נועז בקווקז

*** IMPORETANT ANNOUNCEMENT ***
Due to the sudden dissappearance of my ever-beloved laptop, LEVTOV, I am regretfully forced to stop the publishing until further notice. I hope at least some of you enjoyed reading my sick mind's thought, I really had fun writing it, and, errrrr, that's about it. For all of you who placed a bet on LEVTOV getting stolen, YISHAR KOACH, you've won...
[It always ends in tears, now, doesn't it?]
Zvika.

קוראים כותבים

בפינתנו הקבועה(אם כי הנדירה) "קוראים כותבים" אביא היום את מכתבו מאיר העיניים ומחכים הדעת של קוראנו הותיק ע.ק., ומי יתן ונואר כולנו מדברי השפר הללו ומממרות התבונה המפכות בקונטרסו כמים אשר לצמא ההולך במדבר ציה. והרי וידוע הוא הדבר, כי באילנות גבוהים נאחז אני בשרבטי את כתבי, בכן, הרי דברי אחד הגבוהים שבאילנות הנראים לעין, ודי לחכימא וגו':


לארז הלבנון, עוקר ההרים וטוחנם זה בזה, מורי ורבי.
השלום והברכה.

קורא אני את קורותיך בארצות ים ולבי מלא התפעלות והתפעמות על הנסיונות הרבים בהם אתה עומד והודיה לשמו יתברך שמצילך מידם. אכן, אכן גדול הוא העולם ורבות בו הנפלאות.

יישר כח על גילוי פרצופם האמיתי של המתקרים מורי הדרך דוגמת הלונל"י פלאנ"ט שרק על פי דמות פניהם של מחבריו ניתן להבין כי רוממות דרישת האמת בפיהם ותאוות הממון בליבם. כל זאת למרות חזותם הירחמיאלית לכאורה.

כמו כן ראויה לציון(גואל) עמידתך בפני מארחיך שבאחד נתגלגלו שר המשקים ושר המאכלים של פרעה -- והשקך וודקה והאכילך מן הדג אשר קורין אותו לאק"ס. שוב הצילך קודשא בריך הוא ולא נצטרכת לעמוד בפני יין נסך ובשר פיגולים שהיו עלולים מארחיך להניח לפניך והיית נאלץ לטעום מהם שלא להכעיסם מחמת פיקוח נפש.

ובכן גדולות ונצורות מאחל אני לך במסעותיך. מי ייתן ותזכה למצוות רבות.
רק השמר לך מן ההתלוצצות שלא ייתקים בך מאמרם של חכמינו,(בבלי, עבודה זרה, פרק א) -- כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין. כי ידוע שקשים חייו של המהלך בדרך, שבעתיים. קל וחומר כאשר מתמעטין מזונותיו.

עמיתך על גלי הרשת,
ק.ע.

זמן: 28 ימים תחת השמש הקופחת

מעשה בשני יהודים ואופנוע

טרם יבש הדיו מעל מכתמי התפארת לחיים מחוץ לטביליסי רבתי, בהם החיטה פורחת, החמה זורחת והשוחט שוחט(למשוש ליבם של הסועדים מינוקא ועד רבא), מצאנו את עצמנו, בשלישית, בכרך, ממתינים לבואו של גואל, ואין נחמה ואין גאולה לעבדכם. אמלסי, בעליו הקודמים של אופנוענו, מזכה אותנו בביקוריו היום-יומיים, אך דומה כי עיקר תכליתם של אלו היא לגבות מאתנו אתנן בדמות דמי דלק, יותר מאשר לעשות מעשה של ממש בשני יהודים ואופנוע. היום, למשל, בא הנזכר לעיל, חיזק מספר ברגים, חצב הברגה לאחר, והלך כלעומת שבא, בהבטיחו להביא את ה"קלאסקה" המיוחלת, היא הסירה אשר שוט תשוט בים אדוני צבאות, או לפחות בכבישי ג'ורגיה המהומרים, אור לבוקרו של יום המחר.
בהיעדר לוח משימות מאורגן כקודם, אנו מוצאים את עצמנו מעבירים את זמננו בשינה חסרת מעצורים, מופרעת אך בידי צרחות שכנינו המריבים מדי בוקר בטרם ינהרו לעמל יומם, ובשיטוטים אקראיים אנה ואנה ברחבי העיר, לומדים הכר כל מסעדה ובית שקובית לאורך שדרות רוסטבלי.

אום לכל דורש

וכך, בעודנו מהדסים לנו ברחבי העיר, נשאו אותנו רגלינו לשוק חלקי הרכב הגדול, בו סיירנו ותרנו, משל היו שדרות חנויות הצמיגים, המנועים, הברגים והמחוונים, לונה פארק אדיר מימדים. אין לכחד, אם כי, כי לבעלי המשיכה למיני ברגונים ושנצונים שכאלה אשר בינינו, יכול השוק הנ"ל לספק שעות אין קץ של רדיפה אחר אותו אום תלתן יחיד ומיוחד שתמיד חשקה בו נפשכם, למען יחדל הדוד העתיק מטפטופו, אחר המתלה המתומן אשר ירחיב את את חלל האכסון ממעל לחלל הצר אשר בעליית הגג, וכולי.

למען אלוהים, הקיסר והמולדת

אפשרויות הבילוי לשעות הפנאי שלנו, כאמור, מתמעטות והולכות. באין מנוס מוצא אני קורא בשנית את הספר היחיד אשר הבאתי עימי(לאחר הרהורים לא מועטים) מהארץ, הוא "החייל האמיץ שוויק" אשר לירוסלב האשק. והרי כבר בטור הראשון בבלוג זה נותחו והוגדרו בבהירות, כמדומני, אופיים של הספרים אשר יפה לקחת(בגבולות המקום המצומצם בתרמילו של הנווד) למסע חובק עולם שכגון זה - אפעס, עלי להודות בגנותי, כי נאה דרשתי אך לא נאה קיימתי: שכן, חרף נפלאות קורותיו של החייל האמיץ בימי מלחמת העולם הראשונה, אין ספר זה, בתום הקריאה הראשונה, יפה לקריאה שניה ושלישית בטרם פגה תקופת צינון. ועל כך לא נותר לי אלא לבכות, שכן בטביליסי הבירה אין ולו חנות ספרים אחת בעלת מבחר בשפה האנגלית, מה כל שכן בשפת עֶבֶר אשר בה יעדיף לקרוא ולכתוב עבדכם.

שאלת המליון, ללא גלגל הצלה

האם אכן מחר תופיע הסירה המיוחלת למרגלות מעוננו למען נוכל להרים מפרש ולהמשיך במסע? לאדיר במלוכה הפתרונים. בינתיים צפויה לנו ארוחת ערב אדירת מימדים בביתו של שכננו באצ'ו, אשר מדדה לו לאחרונה עטוף במיני תחבושות מאליחות לאחר שפסע הישר ובבטחה אל תוך דלת זכוכית בביתו בהיותו סעור נפש, גם אם בגילופין...

זמן: 22, ומי יודע

לשתות משהו מוגז למרגלות הקווקז

על האש המתפצחת מתבשל לו נזיד תפוחי אדמה, עגבניות ובשר משומר, וסוף סוף אני מוצא זמן לשבת ולעבד את ארועי היומיים האחרונים. תאימורז, החבר החדש שלנו שבא לקטוף תפוחי אדמה מולאדי קווקז שברוסיה, מנפנף בתרווד מעל המנגל, צועק "אני רובינזון קרוזו", ומתפקע מצחוק, כהרגלו. לידו שוטף טולי, אחיו הבכור, את כלי האוכל, בעוד וולרה האיטי מבקע עצים למדורה, מביא מים מהנהר לשטיפת הרצפות, או עוסק באחד העיסוקים האחרים החביבים עליו. עכשיו, לא להאמין, מתווכחים השניים מי כתב את השיר שצוטט לפני דקות מספר בפאתוס רוסי גאה: פושקין או לרמונטוב. אחרי דיון קצר נבחר פושקין, לא לפני שמביע תאימורז את התרעמותו על התחרות הלא הוגנת, בשל העובדה שבבית הספר מעולם לא היה תלמיד מצטיין.
בשביל להסביר איך הגענו לכאן אצטרך ללכת קצת אחורה על ציר הזמן: היום אחר הצהריים, כשמדריכת הטיול המאורגן מישראל שפגשנו סיפרה לנו על הטרק היפיפה שרצתה לעשות אבל לא הספיקה בטיול הקודם, ידענו שלשם מועדות פנינו, ולו מהיעדר אפשרויות אחרות... לא מספיק, עוד קצת אחורה:
יצאנו בשעת בוקר משרקרקת ממלון ליל אמש, לאחר שהחלטנו לצאת לדרך ולמצוא ארוחת בוקר היכנשהוא על אם הדרך מבלי לההשהות במקום. לאחר נסיעה קצרה עצרנו בעיירת רפאים שוממת בשם קובי, בואכה חבל קזבקי אשר בחלקה הצפון-מזרחי של גרוזיה. הייתי רוצה לכתוב שהתנועה היחידה ברחובה המרכזי והיחיד של העיירה היתה תעופתם של שיחי קוצים ברוח החמה, אבל כאן, דומה שגם לשיחים אין לאן לעוף, ובשביל מה.

"את הקווקז אני כבר אעשה על הליכון"

לאחר ארוחת הבוקר, בעודנו מיטיבים את מושבנו ומהדקים את צרורותינו לאופנוע(שהתחיל להתנהג דווקא יפה מאז שהוחלפו מצתיו בחדשים), עצר לידנו אוטובוס טיולים מפואר, וממנו הגיחה לא פחות מקבוצת מטיילים ישראלים מבוגרים שומרי מסורת בטיול בן שלושה שבועות לקווקז. כנראה, שזה מה שקורה לבוגרי החנש"מ, חמישים שנה אחר כך... הצטרפנו לקבוצה המתבדרת("שלוימ'ה, תסדר כבר את הכיפה!") מלווים במדריכה ישראלית קופצנית וחביבה ומתרגמת גרוזינית(שאפילו ידעה לדבר אנגלית) בסיור לכפר הקרוב, מטה במורד שביל העפר. בדרך למדנו, כי בקרבת מקום מתחיל מסלול טיול יפיפה בן יומיים-שלושה, כך שהחלטנו לבסוף להשאר, מנופפים לשלום ומחליפים ברכות עם נבחרת הזהב.

עכשיו טורקים?

מותירים את האופנוע יחד עם חלק ניכר מצרורותינו בבית משפחה אוסטית מסבירת פנים, יצאנו לדרך, כשברשותנו מפה שצייר לנו זקן המשפחה וארוחה קלה, חריץ גבינה וככר לחם. למרגלות הרי הקווקז, מקום בו הולכות ומתעגלות הגבעות מעלה מעלה, הטבע פורץ מכל פינה. מעיינות מינרלים מפכים מכל קפל בקרקע, משקעים דוגמאות גיאומטריות יפיפיות על הסלעים, וצובעים את הקרקע בצהוב ואדום רושפים, קוראים תיגר על גבולות הספקטרום הנראה לעין. ריחם - ריח גופרית, וטעמם - השם ירחם, ואולם עד למרחקים יצא שמם של מים אלה כמרפאי מחלות בדוקים, ממיסי אבנים בכליות וגומלים מעישון, וכלום לא נטעם? ואדיות קטנים חוברים זה לזה עד הנהר הגדול, הזורם במישור רחב הידיים שבין הגבעות. והנה מעבר לעיקול נגלית לנו לפתע, מצדו השני של הנהר, נביעה מינרלית היוצאת הישר אל תוך בריכה טבעית גדולה ועגולה. כבר מרחוק ניתן לראות את הזרם התת קרקעי, הפולט מים מינרליים מוגזים אל מרכז הבריכה. לאחר שעברנו את הגדה, ניסיתי להכנס למים לטבילת נסיון. ואולם לאחר מספר שניות, משקלט גופי את מדת הקור של המים, זינקתי החוצה אל השמש החמימה, כשחלק מאברי מכווצים עד לבלי היכר, ודי לחכימא ברמיזה.

מאגיה שחורה אצל הייזידים

עת הגיע ערב, מצאנו את עצמנו תרים אחר מקום ללון בו במשך הלילה. כפר אחר כפר עברו לנגד עיניו אך בתים נטושים או כמעט נטושים, מראה שלא הזמין במיוחד ביקורי אורחים. לבסוף נחו עינינו על בית לבנים(חריג בנוף המקומי כשלעצמו), שנראה היה כי גרים בו אנשים, כפי שהעידה משאית חונה בסמוך. אך קרבנו אל שער הבית, יצא לקראתנו בעליו, תאימורז האוסטי מולאדי-קווקז, והזמין אותנו ללון ולאכול בביתו, בחיוך שכמעט ולא סר מפניו למשך היומיים הבאים. בבליל של רוסית-אוסטית-אנגלית סיפר לנו, כי מדי שנה חוזר הוא לכור מחצבתו, אל הכפר בו גדל, אבאנו, למשך שלושה ימים, בהם אוסף הוא את תפוחי האדמה שגדלו על אדמתו במשך השנה, ושותל חדשים. מלווה באחיו הבכור וחבר נוסף, לקח הוא אותנו לסיור נוסטלגיה בכפר החרב, מסביר, מתווה ומצביע, תוך שימוש ברפרטואר תנועות שלא היה מבייש אמן פנטומימה, איך גאה הנהר הסמוך אי אז בימים, גובה שלושה קורבנות נפש מבין תושבי הכפר. על עצמו סיפר, כי בן הדת הפגאנית הקדומה, דת הייזידי, הוא, ואולם כיום "לפי המודה" מודה הוא על עצמו ומשפחתו כי נוצרים הם. לשאלתנו, את נושא עיקרי הדת פטר בנפנופי ידיים לשמיים, לשמש ולהרים, מלווים בהצטלבויות וקריאות "אללה הוא אכבר", אשר החרידו כמה עורבים מנמנום שעת בין הערביים. מאוחר יותר, ניהלנו שיחה בנושא הפונדמנטליזם המוסלמי בעולם(מפליא איך מספר מצומצם של מילים יכול ליצור באופן אקספוננציאלי כמעט, שפה) - והוא שאל לדעתנו, האם באמת הלך הצדיק סדאם חוסיין בדרך כל בשר. כאן, מודה אני על כך לבורא עולם, ניתנה בידי ההזדמנות להגשים חלום ילדות ישן, ולומר: "אטו פרופגנסקה אמריקנסקה"...

מוזיקת המקרה

למחרת יצאנו לטיול - להלן "הטרק" - עוקבים אחר תוואי הנהר הגדול ועוצרים בכפרים האוסטיים הכמעט שוממים שבאיזור, בהם התקבלנו בחיוכים, מחדשים את אספקת המזון והמים. יפה כאן, למרגלות רכס הקווקז הגדול, המשמש גבול טבעי בין אמא רוסיה מצפון לבין גרוזיה(ומזרחית מכאן, אזרביג'ן) מדרום. פסגות מושלגות-עד מתגלות בין הגבעות, והאדמה ירוקה ופורחת, מדיפה ניחוחות מנטה וצמחי בר, מכוסה עצים ושיחים, שורקת ומצפצפת. כל זה, למותר לציין, לא היה קורה, אלמלא החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר במלון ותחת זאת לתור את הכפרים שבדרך בחיפוש אחר הרפתקאות, שאכן לא בוששו לבוא...

זמן: עשרים ימים לבליעת המשיח

הלאה אל המרחב

יש ימים, שבסופם כל מה שאני רוצה זה מקלחת חמה, שוקו ולישון. מה יש לומר, איש איש ושגיונותיו הוא. בסופו של יום הרכיבה הראשון שלנו אני מוצא את עצמי מתבונן בעצב בחדרנו היוקרתי-למחצה אשר במלון הסקי "אוזון", תמה האם ואיך קרה שבכל רחבי העיירה גודאורי אין למצוא באף מקום, בית פרטי כמלון גבה צנרת, גז בישול לצורך חימום מים למקלחת. מה שמעלה את השאלה, איך בכלל מתקלחים תושבי עיירת סקי נטושה מתיירים משך כל הקיץ? זכורתני, ששאלה דומה עלתה בזמן שהותי בכפר זוגדידי. היה זה אחר צהריים חמים, ולתומי שאלתי את בעלת הבית היכן ניתן להתקלח. היא, בתשובה, הצביעה אל צריפון הפח שבחצר, אך מיהרה והוסיפה בחיוך כבוש: "אבל קר!" באופן ממנו לא השתמעה לשתי פנים העדפתה שלא להשתמש בשירותי המקלחת ל-פ-ח-ו-ת עד אשר תזהיב הקמה, בעוד כך וכך שבועות(או חודשים).

לילות קשים, ימים מרים

היום התחיל, איך לומר, ברגל שמאל. במהלך בילוי משותף בערב יום אתמול עם אמלסי, בעליו הקודמים של אופנוע "אורל" סובייטי חם מזג, ניפץ מפלס האלכוהול את כל השיאים הקודמים גם יחד, בהציבו רף שיכול להיחשב, עד כמה שהדבר נוגע אלי לפחות, חסם פיזיולוגי עליון. לאחר המפגש המרנין, המשיכו הנועזים לתור אחר תענוגותיה היותר מופקרים של העיר טביליסי בצוותא עם שלישיית עובדי בניין תורכים ששהו אותו שעה במלון הסמוך. הערב הסתיים סופית בבהיה מזוגגת באחת, "רקדנית אקזוטית", שאף פצחה, כך נמסר לי לאחר מכן, בריקודי בטן סוערים. כיף חיים.
בבוקרו של יום המחרת, הוא היום, התעוררתי בשעה שבע(!) בתחושה מציקה של יובש וכאב ראש טיפוסי ליום שאחרי שתיה כדת. ניסיונותי הכושלים לחזור למיטה החמימה רק העלו באוב חלום בלהות, שבו אני מגלה שפרצו לבית הורי: התריס בחדר השינה מנוסר ועל המיטה מונח רובה הציידים מהכפר זוגדידי. אני נוטל את הרובה ומנסה למצוא את הגנב: אין איש בבית, ואני מביט דרך התריס המנוסר אל המחסן הישן. שני אנשים עומדים שם ואני מכוון לאחד מהם, ויורה. האיש נעלם(ממש כמו קופסת הסיגריות עליה התאמנו בירי, שם בכפר) וזה שלידו מנפנף בידיו הלאה, מצביע למקום שאיני יכול לראות, שם נמצא הפורץ. ואני יוצא מהחדר, וחוזר, ושוב מכוון לאחד משני אנשים, ויורה, והאיש נעלם, וזה שלידו מנפנף ביאוש: הלאה, הלאה, לא כאן.

מבת-ים ועד מיזורי - לכולם יש חצ'פורי

בצהרי היום נפגשנו עם אמלסי בשנית, כשאז ליוה הוא אותנו אל גבולות העיר טביליסי ונפרד מאיתנו לשלום, מותירנו להתרסק(מנטלית בלבד) ביד גורלנו האכזר. התחלת הנסיעה היתה מבטיחה, כשאך ציוץ הציפורים וצפירות הטריילרים סודקים את הדממה הרוגעת והבוטחת ששרתה על העולם אותה שעה. בחמשת הקילומטרים הראשונים הרהרתי לי מה יפה הוא הטבע המוריק החולף מול כל חושי, על שלל העצים והשיחים הפורחים, היערות והנהרות, ריחות הפריחה וכל השאר. חמש דקות לאחר מכן, אירעה התקלה הראשונה. האופנוע איבד כוח, האט, ולבסוף עצר. כמובן שלאיש מאיתנו לא היה מושג מה יכולה להיות הבעיה, מלמד העובדה שמדובר, אולי, בבעית חשמל. טלפון לאמלסי, שעת המתנה, והבעיה נפתרה תחת ידיו האמונות, בהותירה אותנו חכמים במקצת משהיינו קודם. ושוב, עשרה קילומטרים של רינה, דיצה, גילה וצהלה, ושוב - עצירה מוחלטת. הפעם זה כבר נראה רציני. שוב, התקשרנו לאמלסי, והפעם ענה חברו והסביר באנגלית מגומגמת שאמלסי לא נמצא לידו ושננסה בעוד שעה(נו, באמת). והשעה שעת אחר צהריים, והזמן הולך וקצר, ומעל לראשנו הולכים ומתרקמים ענני גשם. במהרה התקבצו ליד האופנוע שלל יודעי עניין ודבר, ואי מזה צצה בה.אמ.וו שחורה ובה חבורת נערים נלהבת אשר ניסתה לאתר עבורנו איש מקצוע, אך לשוא. לבסוף הצלחנו למצוא את הבעיה בכוחות עצמנו, הנענו ונסענו משם, גאים על ההישג. ברם אולם, עשרה קילומטרים לאחר מכן נעצר בשלישית האופנוע, כולו מעלה אדים ורוחש רחשים. חששנו מהנורא מכל, תפיסת ראש מנוע. זו, בהתרחשותה, מחייבת שיפוץ כללי, ומי יודע אם והיכן ניתן לעשות זאת, אפילו בק"ק נאמנה טביליסי. ואף הפעם עזר לנו איש חולף שראה בצרתנו וסייע לנו להגיע לרכיב הפגום ולהחליפו בחדש מהמלאי שנשאנו עימנו. והפעם המשכנו בדרכנו כמעט ללא בעיות נוספות עד לגודאורי הנזכרת לעיל, והשבח לעיל על כך. אכלנו ארוחת ערב ראויה ליום המפרך במסעדה כפרית זולה ומצויינת על אם הדרך: גם כאן, מסתבר שהמאכלים השולטים בכיפה נותרו החצ'פורי, החינקאלי, ואף השישליקי.
ג ו ד ב ל ס ג' ו ר ג' י ה.

זמן: 18 ימים נועזים של טירוף חושים(?!)

מפגש לוהט עם חינקאלי

חווית החינקאלי, דומה, ראויה לפרק משלה בספר דברי הימים מסדרת "נועז בקווקז"(לרכישה בחנויות הספרים המובחרות). החינקאלי הינו, אולי, אחד המאכלים המסורתיים ביותר של גרוזיה: וכדרכו של כוכב בצמרת, קיימות מספר גרסאות של המאכל הנפוץ, ככל הנראה בהתאם לחבל הארץ המדובר. הגרסה הטביליסיאנית בה עסקינן, דומה, כך מוסרים לי מקורותי המזרח אירופאיים, לקרעפלך או לפירושקי. ואולם תחת תיאור ארכני ודקדקני של מבנה המאכל על שכבותיו וגוני גווניו, בוחר אני, אמון על המסורת המפוארת ורבת הימים שנרקמה ביני לבין קוראי בלוג זה, לתאר את המפגש מנקודת מבט אישית בהחלט, ומכאן, יסיק הקורא הנבון, הכותרת לפרק זה.
החינקאלי יגיע אל שולחנכם נישא בגאווה מעל גבי מגש כביר, בכמות שיכולה להיות מחושבת לפי הנוסחה תריסר פעמים מספר הסועדים. לעיתים נדירות, אם כי, אכן תחושב הכמות באופן זה, מכיוון שבדרך כלל יחול "חוק המסה הנעלמת", הוא החוק הפיזיקלי הידוע ליודעי ח"ן המאפשר לאדם לאכול בכמות גדולה פי אחד ומחצה ממשקל גופו. וכבר חזינו בעלמות חן טביליסיאניות מערות אל קרבן מגשים אדירי מימדים, והשוחט שוחט, ועולם כמנהגו נוהג... לעניין עצמו, אפוא: תחילה יש לאחוז את החינקאלי בידיים, משימה לא קלה לאור העובדה שטמפרטורת ההגשה יכולה לגרום כוויות קשות לאיבריו הפנימיים של כל אזרח בר דעת. בזהירות, איפוא, יש לחפון את החינקאלי, אשר דומה במימדיו לאגרופו של ילד, וצורתו החיצונית - כשל שק נוודים צרור, ופטוטרת בקצהו. לאחר מכן קרב תקרבו את המעדן הלוהט אל פיכם תוך נשיפות קלות, ואז - מגע ראשון. המגע הראשון בין שפתותיכם לחינקאלי ודאי יעורר אצלכם, כפי שעורר אצלי, זכרונות מתוקים אודות עלמת החן הראשונה לה נשקתם נשיקת מתבגרים, אי אז בימים. כיסון הבצק הצחור נכנע למגע שפתותיכם החופנות, וכל כולו מעלה אדי השתוקקות וכמיהה לאיחוד הגדול: קחני נא, קחני כאן ועכשיו. בנקודה זו אפשר, כפי שעשה עבדכם הנאמן, להתעכב זמן רב. המשחק המקדים יפה הוא לבריאות, מגביר את החשק ויוצק חן בעלומי הבשר - מחילתכם - הבצק, המתקפל והמתפרכס ומחזיר מאבק אוהבים, בחזקת ככל אשר יענוהו כן יגדל וכן יפרוץ. בשלב זה יחלו שיניכם המתאוות לנגוס בקרומו של החינקאלי, תחילה קלות ולאחר מכן בכוח מתגבר, עד שיכנע האחרון, משל היה אותה עלמת חן סמוקה אחוזה כולה באש התשוקה, מורידה את תחתוניה ביד אחת ומושכת אתכם אל המשכב בשניה. עם הקרע הראשון בקרומו הבתולי - המתינו - אם אנשי כבוד ומוסר הנכם, ולא, מרה תהי אחריתו של המעדן. אל הקרע שנפער הצמידו את שפתותיכם וכך, בהחלטיות ובעדינות, פשקו את המעטפת הרכה ומצצו את עסיס התאווה המתוק, עסיס הבשר שהתרקם משך ימי התבגרותו בסיר. אך לא בקלות יצא לשדו מן הפנים אל החוץ, ולעתים יהיה עליכם לשחק עימו משחקי אהבהבין, בפיכם, בלשונכם, או בשפתותיכם הצמאות. יהא אשר יהא - את החינקאלי לעולם אין מטין לצידו, או, חו"ח, הופכין בו ומטלטלין אותו אנה ואנה. שערו בנפשכם, למה משול הדבר? לגבר הבא בעלמה, ואין עסיס תאוותה מוכן ליצת, ויטול את עלמת החן וינערה ללפנים ואחור ואחר לצדדים הלוך וטלטל, עד אשר תצלח דרכו בה. לא כך נאה ולא כך יאה, שהרי דרשו רבותינו: בלכתך אל החינקאלי קח את המגבונים הלחים. ומשנסתיים הדבר בהצלחה, ותם העסיס, רשאי ומוזמן הסועד המתענג להמשיך אל התוך, אל ליבת החינקאלי, אשר גמור ובטוח אנוכי כי שם מיוחד עבורו בגרוזינית ורק קוצר הבנתי בשפת האהבה ימנעני מלאומרו כאן, במפורש. בליבה תצפה לכם אותה תערובת קסומה ומופלאה של בשר טחון עד דק, תבלינים שונים, עשבין ומיני גרגירין ופלפלין, ואכלו מעט מזה, ומעט ממעטפת הבצק, מעט מזה ומעט מזה - בחזקת בזה תשלח ידך וגם מזה אל תיטול, עד אשר בא לציון גואל. חשוב לזכור - אין ארוחת חינקאלי ראויה אם אין עימדכם לוג או שניים של שיכר לסועד, שהרי רק כך תוכלו להעמיס בתאווה אל קרביכם את הכמות האדירה אשר לבטח תנחת אל צלחתכם. ובתום חגיגת הבשרים - זכרו להשאיר את תאוותכם לחינקאלי הבא, אשר לבטח במהרה יבוא.

נספח לקוראות מכתם זה:
גמור וידוע הדבר, כי משך כל התיאור דלעיל, השתמשתי בשפה שאינה משתמעת לשני המינים - ולא בכדי. שהרי, אחטא לאמת אם אומר כי במסעדות החינקאלי רבות הסועדות על הסועדים, שהרי ההיפך הוא הנכון, ולפיכך חושד אני כי לא רק בי ניצתה אש אהבת הבשרים הגברית, כי אם גם ביתר הסועדים, משל היתה אחוות גברים קדמונית. ולולי אש זו, מי יודע אם היה החינקאלי מגיע למעמד העל שלחם חוקו הוא כעת.

זמן: י"ז למניין

רשימות מיומן השדה של מרגרט מיד

והיום, קצת על אורחות ומנהגים מקומיים שמקומם נפקד מדפי היומן עד כה מסיבה זו או אחרת. משהגענו לכפר זוגדידי, הממוקם בחלקה המערבי של המדינה, מצאנו את מקומנו אצל משפחת דודו ודודתו של באצ'ו, אשר סיפקו את מקום משכבנו כמו גם חלק ניכר מארוחותינו במהלך שלושת הימים שעברו מאז. נראה היה, שבכל ארוחה שאכלנו בבית, היו עומדות הנשים מעלינו, להגיש, לפנות, להוסיף לצלחות מתייתמות, ובקיצור - למלצר את יושבי הארוחה בני המין השעיר. במחשבה שניה, מכיוון שבשיטוטינו בגרוזיה עד כה נתקלנו בלא מעט נציגות של המין היפה שהתקשטו בפלומות שיער, אם יותר שגרתיות ואם פחות, אבהיר: יושבי השולחן הגברים. ועד לעצם היום הזה איני יודע, אם דודתו של באצ'ו ואחייניתו בת הארבע עשרה, היו אוכלות לפנינו, אחרינו, או בכלל מלקטות משיירי ארוחתנו אנו. אני מניח שתופעה זו כלל לא היתה נחשבת לחריגה בעיניים המנוסות באורחות ארצות המזרח, ואולם דא עקא - עיניים אלו, לא עינינו שלנו הן. ובזהירות אוסיף, כי אותן נשים אשר עמדו לשרתנו משך כל הארוחה, הן האם המבוגרת כמו גם בתה המתבגרת, כלל לא נראו מתרעמות על התפקיד שנפל בחלקן. בסבלנות, בחיוך חביב וביד מסייעת עשו את מלאכתן, לתמהוננו ולעתים, יש להודות, למבוכתנו. כאשר ניסינו, לפחות, להודות להן על מלאכתן, כל שקיבלנו היה חיוך מבוייש, תמה, כלל לא מבין על מה ולמה נחוצה כאן תודה.

אוהב, לא אוהב

חברים גרוזינים, מסתבר, אוהבים להתנשק בזמן פגישותיהם. מבטינו המשוטטים לא חדלו לחזות בגברים בכל הגילאים, מילדים ועד קשישים, משיקים לחי ללחי עת נפגשים הם או נפרדים לשלום. הדבר היה מוזר במיוחד לאור המסוקסות הגברית שמוקרנת מחזותם של הגברים המקומיים. היום, בזמן פגישה עם סבו של באצ'ו הגר הכפר הסמוך, היה לנו העונג להתנסות לראשונה בחוויה, כאשר, אם מפאת גילו, אם מכיוון שלא זיהה אותנו כזרים, ואם בגלל שסבר כי נוהג מנהגי העולם כולו הוא על ריבוא עמיו ואורחותיו, העניק לנו אותו זקן חביב להפליא שתי נשיקות, בבואנו ובלכתנו. החוויה נרשמה כנעימה באופן כללי, אם כי קצת דוקרת.

שים לי שתי צנצנות ובקבוק, משלם בכרטיס אשראי

תחנות דלק בדרכיה הכפריות של גרוזיה הן באמת תופעה משונה: לאורך הכביש מפוזרים דוכנים קטנים, ולאורכם - מדפים מותקנים בחזית. על כל מדף מסודרים כלי קיבול שונים ומשונים, מג'ריקנים צבאיים אדירי מימדים ועד לצנצנות מלפפונים חמוצים זעירות, חלקם סגורים היטב וחלקם כלל וכלל לא, וכולם מלאים בדלק. ברי, כי לכל "תחנה" שכזו נפח "שאיבה" מוגבל, ולכן אם חשקה נפשכם למלא מיכל שלם, תיאלצו לרוקן מספר תחנות שכאלה בזו אחר זו.

תן פה כיף, סבא'לה

תופעה נוספת שמשכה את תשומת לבנו עוד בטביליסי קשורה במערכות היחסים בין צעירים למבוגרים. בארץ, נראה כי כל שכבת גיל סגורה בינה לבין עצמה, בחזקת אין יוצא ואין בא, בעוד שכאן, ניתן לחזות בחבורות מעורבות של גברים, נערים וילדים, מטיילים, מדברים ומשחקים יחדיו. יתרה מזאת, הבוגרים יותר נראו פעמים רבות מקשיבים בעניין אמיתי לדברי הצעירים, ולהיפך.
ועוד בעניין זה, כאשר ישבנו היום בבית ידידיו של באצ'ו, ביקש הוא את סליחתנו ויצא לבית סמוך למשך כחצי שעה. משחזר, שאלנו אותו לפשר ההיעדרות, ואז סיפר לנו שקרה מקרה, ואחד מחבריו, שברשותו היה מפתח לביתו שבעיר, נכנס לבית באין רואה וגנב משם סכום כסף נכבד, פדיון יום עבודתו של אביו שעובד כספק משקאות בחברה מקומית גדולה. במבוכתם, לא ידעו באצ'ו ומשפחתו כיצד לנהוג, ולכן פנה באצ'ו לאחד הזקנים בכפר שידוע בחוכמתו כמעיץ עצות "מדופלם" בכדי לשאול לדעתו, היינו מה עליו לעשות עם החבר דנן, שגדל בקרבת מקום בכפר, והוא, לפיכך, מוכר לו, לזקן. עוד הסביר לנו באצ'ו, שדעתו של הזקן חשובה לו ולמשפחתו עד מאוד, ואכן, הזקן סיפר לו שאותו בחור כבר מסובך בגניבות על מעל לצווארו, ונתן לו, לבאצ'ו, "אישור" לעשות בו ככל העולה על רוחו...

בשבילנו זוהי זכות לתת שרות

המשטרה המקומית, כך מסתבר, לא טומנת ידה בצלחת בכל הנוגע לגביה שוטפת מנהגי העיר והכפר. נכון הדבר, שאין כאן מערכת משוכללת הכוללת מכמונות מהירות, פקחי תנועה, בתי משפט, תקנות תעבורה וכל שאר יע"ג מזיקין שבאו להעביר נהגים על דעתם(מה שגורר, אגב, קנס נוסף, בגין נהיגה בטירוף חושים). במקום כל אלה, ישנם שוטרי תנועה, עבודה מכניסה לכל הדיעות, העוצרים מכוניות ללא כל סיבה הנראית לעין, מפציצים את נהגיהן בשאלות מז'אנר "למה אין לך כובע" וגובים שני לארי(כדולר אחד) בעבור התענוג. מגדילים עשות אלו, שגם באין תעודת שוטר מהודרת בקניינם, קונים לעצמם מדי משטרה ומצטרפים לחגיגה. שאלת המליון: כיצד תבחין בין שוטר מחופש לשוטר אמיתי, בהנחה שהאחרון יתחיל להתעצבן משאלות קיטבג שמונחתות עליו מצד נהגים, ועוד נהגים זרים במקרה ההיפוטתי שלנו, בנסיון לברר האם לנו הוא אם לצרינו... בכל הנוגע לזה אנו נניח בטבעיות לבעיות העתיד להשאר שם, בעתיד, שמתחיל מחרתיים, תן או קח יום אחד.
מצד שני, עלי להוסיף כי בכל הנוגע ליחס ה"מועדף" לו זוכים תיירים, לאחרונה גילינו כי גם למארחינו שמורה הזכות, לדעתם לפחות, לגבות מאתנו דמי לא יחרץ בדמות אספקת סיגריות בלתי פוסקת, דמי אוטובוסים, מוניות, מזון לטיולים, משקאות, דמי כניסה למקומות שונים, ועוד. כל זה לא היה מפריע לנו - אפשר להסתכל על זה בתור סוג של עסקה - מה עוד שעושה רושם שהחבר'ה כאן באמת לא עשירים, לשון המעטה, למעט העובדה שמחושינו הרגישים קלטו וקולטים את ההתקלסויות בחבריה על ספקי הסיגריות החדשים שבאו לשכונה, מה שקצת מציק...

זמן: הכבש הששה עשר

שעור מולדת

בזמן האחרון מאורעות פלאיים ונמזרים החלו ספק קורמים ספק מתרחשים סביבנו, ולא בכדי. את המעבר שעברנו זה לא מכבר מתיירים לאורחים אפשר רק לתאר כקפיצת בנג'י מטורפת מגגו של גורד שחקים: מחיר ההשרדות יכול להיות, לעתים, קליפת מוח אפויה קלות. מצאנו את עצמנו מסתובבים יותר ויותר עם באצ'ו, ילד הפלא החביב מטביליסי, ואט אט, ואז בבת אחת, התרחב מעגל ההיכרויות שלנו בגרוזיה וכלל את חבריו, משפחתו, ומספר לא ידוע של גרוזינים בלתי מזוהים(להלן גלמ"ז). במקביל, מה מוזר, חל דילול משמעותי במחזור הדם שלנו בידי נוזלים כהילים שונים, אותם מצאנו מחליקים במורד גרוננו ללא כל שהי ופהי. מסתבר, שכל הסיפורים ששמענו וקראנו, המתארים שתיה בלתי מרוסנת, חסרת גבולות ומעצורים שברגיל היו חלים כגון אלה הנוגעים לזמן, גיל, נפח גוף חלקי נפח אלבוהול נצרך ועוד - כל אלה התגלו כנכונים.

רכבת לילה לזוגדידי

בערבו של יום רביעי עלינו על הרכבת הנזכרת לעיל, הרביעיה הנועזת: באצ'ו, רומן דודנו, וצוות הנועזים. זוגדידי(בז' שרוקה) הוא שם הכפר או, ליתר דיוק, אוסף הכפרים, בו גרה משפחתו של באצ'ו, אשר אליה היו מועדות פנינו. כבר ברכבת התגלה, כי באצ'ו לא כילה לריק את זמנו כמו גם את כספנו בקניות שערך לקראת הנסיעה. ג'ריקן של חמישה ליטרים של בירה מהטובה שניתן להשיג בתחנות הדלק המובחרות ושני בקבוקי וודקה נשלפו אי מזה, דגים מלוחי מבט הפציעו, עגמומיים(ומה?) על שולחן התא, קרוב לקילו סוכריות, ואף שלל מוצרי טבק, כל אלה שימשו זב"ז בערבוביה. את הערב/לילה העברנו, אפוא, בהרמת כוסיות, בלווית חבר מהכפר שנתגלה על הרכבת.

"כל היום יושב בבית היין"

יתכן שהמושג "הרמת כוסיות", כמו שהוא מוכר בשפה העברית, מטעה משהו. בדרך כלל כשהיו אומרים אצלנו בבית "הרמת כוסית", היו מתכוונים לבקבוק יין חצי יבש חצי עבש, מחולק למספר הנוכחים, בדרך כלל בין עשרה לששה עשר. כל אחד היה אז לוגם לגימונת, מעווה את פניו ומוחה בתוקף, ויתרת הנוזל שבכוס היתה מוצאת את דרכה לעוגה של יום המחר במקרה הטוב, או לכיור במקרה המקובל יותר. בין זה לבין צורת השתיה המקובלת כאן, אין שום קשר: לא בכמות, לא בסוג, ולא באיכות. לצורך הההדגמה, במהלך הנסיעה היו כ-5 סיבובי שתיה. כל סיבוב מתחיל בכך שמנחה השתיה מברך את הברכה המקובלת(פירוט בהמשך), כשאז שותים כולם, בין חצי כוסית לכוסית משקה, במקרה דנן וודקה. לאחר מכן כל אחד מהמשתתפים, בתורו, מברך ברכה מעומק ליבו לפי נושא הברכה של הסיבוב הנוכחי. סיבוב השתיה הראשון לעולם מוקדש למתכנסים עצמם, השני - למשפחה, השלישי - למתים(זה הזמן לנער את האבק מהרשימות), והרביעי, לעתיד, היינו, התינוקות והזאטוטים. לאחר מכן עוברים לברכות בסגנון חופשי, להשערתי, מכיוון שבשלב זה גם אם היו כללי טקס המכתיבים את תוכן הברכות, ספק רב אם מישהו מבין הנוכחים היה זוכר אותם... וכך, מיטלטלים בין שקשוק הקרונות לשקשוק הכוסות, הגענו אור ליום רביעי לזוגדידי.

בחמש קם צייד

עם הגיענו, לאחר פגישה עם דודו של בא'צו, יצאנו לס.ד.(זוכרים, בתיכון? "סיבוב דאווין") בכפר. מקום שקט, ירוק ורחב ידיים, מלא קולות חיים, עם רכס הקווקז המושלג נישא אי שם בצפון. מחצר לחצר הצטרפו עוד ועוד חברים, חברי חברים ושאר גלמ"זים, כשאז הודיעו לנו שפנינו מועדות לצוד. "לצוד?" תמהנו, ואכן בידי אחד מאנשי החבורה צץ רובה ציד, ובידי אחר - שתי חכות. אספנו צידה לדרך מבית הדוד, ואל היער יצאנו. לא הגענו רחוק, כשנקרתה בדרכנו קרחת יער עם מעיין ובצידו בריכת מים מצויינים - והרי זה מקום אידיאלי לפיקניק! ואכן, מישהו כבר חשב על העניין, מעיל בלוי חיש קל הפך למפה, צידה נערכה, ושוב התחילו סיבובי השתיה והברכות: המתאספים, המשפחות, המתים והעוללים קיבלו את ברכותיהם, ועוד מספר סיבובים בלתי אפשריים בעליל. ויש לומר קע"ג ברכות לבורא עולם כמנהג המסורת, על כך שיין היה בקנקן ותו לא, שאחרת לא היינו יכולים לצעוד בחזרה אל הבית ולבוא בשעריו...

זמן: שנים עשר אבהתנא

מטבילים ונהנים

מה שכבר התרגלנו אליו בכל מדריכי הטיולים למיניהם ובראשם ה"לונלי בייבל", כפי שמכונה הוא בפי אלה שטעמו את עוקצו, הוא שאין לסמוך עליהם בשום פנים אופן בכל הנוגע ל...מידע מקומי. ממש כך. אז למה בכלל להשקיע במדריך? טוב, צריך שיהיה אחד, לא? ורצוי מנייר דו שכבתי, יוסיפו חובבי הטיולים בחיק הטבע.
אחד הדברים ש"למדנו" מהמדריך שלנו לפני שנבלע בחור תולעת(בגרוזינית: כל מקום שאין סיכוי שנדע איך לחזור אליו) שמוקם באחת המוניות בהן נסענו, היה שהגרוזינים אוהבים, מה זה אוהבים, מתים על, נקרעים מ, שפוטים לארח זרים, ועוד כיד המלך. עוד למדנו, כי בזמן ארוח שכזה, נחשב הדבר עלבון שאין שני לו לברך כאשר הכוס המורמת מכילה בירה. למה? שוילי. בקוראנו זאת, חייכנו חיוך מוסכם, כיודעי דבר, וקבענו לברר את הדבר, ולו לשם השעשוע בעניין, כשתיקרה ההזדמנות בדרכנו. וזו אכן נקרתה זמן לא רב לאחר מכן, אם רק תמתינו.

מסיבת התה של אמלסי

בכן, בערבו של יום אתמול קבענו פגישה עם בעליו(הזמניים) של האופנוע שלנו, לנסיעת מבחן ללא סירה. הבעלים, בחור חביב ופריק אופנועים בשם אמלסי, העובד במשרד התובע המחוזי, טען כי נסיעה עם סירה קשה לעין ערוך מנסיעה על אופנוע ללא סירה, וזאת מתוקף נסיונו כנהג מירוצים מקצועי... בשעה היעודה הגיע, רכוב במכוניתו, ויחד נסענו לביתו, שם חיכה לנו האופנוע, ללא משענת הגב שאיתה אמורים היינו לבדוק את נוחות הנסיעה בצוותא. כיוון שכך, הסתיימה הפגישה כעבור מספר דקות של שיחה בטלה, שלאחריה הצענו, מחוסר מעש, לצאת יחד, להרים כוסית ולפטפט קמעא. אמלסי קיבל את זכות הבחירה של המקום, ובמכוניתו נסענו עד לתחנת דלק, שם אמר שניתן לקנות משקאות. מעלה-מעלה התרוממו גבותינו בפליאה לנוכח מיקומנו, אך המתן המתנו בסבלנות. מספר מטרים אחרי התחנה עמדו דוכנים שמכרו ג'ריקנים ריקים מפלסטיק. לפי הנחייתו קנינו לנו אחד, עדיין תמהים, והמשכנו לתחנה הבאה, מקום בו מולאו המיכלים בבירה מתוצרת מקומית בלתי מזוהה. "ורי גוד" אמר אמלסי בזוקפו את אגודלו, ולנו לא נותר אלא להנהן אחריו בתקווה מהולה בדאגה. בתחנה הבאה, במעלה גרם מדרגות בואכה פארק מוריק, הצטיידנו בדגים מיובשים(פריט שתמיד ראיתי בשווקים ובמעדניות רוסיות מבלי הבין מי יקנה דבר ת-ו-ע-ב-ה שכזה) - וכך, עליזים וטובי לב, המשכנו בדרכנו. לבסוף הגענו אל האגם - שטח כפרי יפיפה לא רחוק מהעיר, מקום בו ערכנו את הטוזיג: בירה נמזגה לכוסות שצצו אי מזה ודגים נותחו ופורקו בידיו האמונות של מארחנו, שלא חדל לפטפט בגרוזינית, בשמחה שעלתה ככל שירד מפלס הבירה במיכל. היה זה אז שחזינו לראשונה בהטבלה גרוזינית: פרוסות משובחות מהדג נלקחו ושוקעו בכוס הבירה, משל היו טוסטונים והבירה - קדרת פונדו. או לחילופין, כאילו היו הדגים המצרים צרינו והבירה - ים אדוני צבאות.
לטיול התלווה באצ'ו, 'הילד של השכן', דובר אנגלית משובחת, שתרגם עבורנו מפנינותיו של אמלסי הלז, שסיפר לנו ברוחב יריעה על ילדותו בכפר, חייו, חתונתו הקרבה בשבוע הבא, אופנועים עליהם רכב, ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, מתנודדים קלות אך נחושים לדבוק במשימה, עברנו לאגם אחר, ומזל שהחשיכה אינה יורדת על טביליסי רבתי לפני השעה עשר בלילה, כיוון שכך ניתנה בידנו ההזדמנות לחזות בזיו האגם, החורשות המוריקות, ונהרת פניו של מארחנו. לבסוף, הלומים כדבעי, שאלנו בסקרנות מהולה בזהירות: "האם זה נכון שעלבון הוא בארצך להרים כוס בירה לחיו של פלוני?". "אני מוכן להרים כוס בירה לחייו של כל מי שמאמין בזה" השיב אמלסי בחיוך, ביוצרו קשר גורדי לוגי בלתי פתיר.

אי אפשר לקנות אהבה בטביליסי

אבל בהחלט אפשר לקנות חבלי בנג'י לאופנוע, מפתחות שוודים, ערכת פנצ'רים, ושאר עזרים חיוניים לנסיעה בספר, את כל זאת גילינו ביום המחרת. בשעת צהריים יצאנו לקניות דנן בלווית הצוות של יום אתמול, היינו אמלסי ובאצ'ו, ועימם תרנו ברחבי העיר אחר הציוד ע"פ הרשימה שהכנו מבעוד מועד. בתום הקניות המשכנו לבית סבתו של באצ'ו, שם פגשנו בשני אחייניו, שהתגלו כאלופי גרוזיה בשח-מט לגילאים שמונה ועשר. אמיר הספיק לנסות את מזלו מול שניהם, להפסיד לצעיר ולנצח את הבכור(לזה יקרא חוצפה ישראלית?), כאשר הוגש האוכל. מנה גרוזינית מסורתית הקרויה רומי, עשויה מפתיתי תירס מבושלים, גבינה חריפה ורוטב שזיפים חמוץ מתוק. כמעט מעדן. "הטריק", גילה לנו באצ'ו, "הוא להטמין את הגבינה בתוך הדייסה כדי לגלות אותה אחר כך מותכת בתוך התבשיל" - כאותו מבוע מגובנן, נוסיף. היתה זו הדגמה חיה, לא הראשונה ולא האחרונה של הטבלה גרוזינית. תוך כדי שהותנו תפרה עבורנו סבתו את הכיסוי לאופנוע מבד שקנינו קודם לכן. כאשר ניסינו לשאול אותה מאוחר יותר לגבי התשלום, שהרי תופרת מקצועית היא, רק חייכה וסירבה לקבל דבר. לאחר מכן הוגשנו שוקולד וקפה טורקי, ושוב לא נותרו בודדים המה, כי אם באו זב"ז בביאה שלא כדרך הטבע. מוזר ומעניין.

חצ'פורי:נועזים חמש אפס

חדורי מוטיבציה לנוח סוף סוף, חזרנו לביתנו השכור - רק כדי לגלות את בעלת הבית עם בנה, שוער נבחרת הכדורגל הגרוזינית, מחכים לבואנו בלווית ארוחת חצ'פורי. הלומי רעם, העמסנו אל קרבינו את הנ"ל, מערים וודקת-דומדמניות לשיפור המורל עקב מהדורת החדשות הגרוזינית שהתנגנה אותו זמן בטלויזיה, כאשר בכל פעם שהורמה הכוס, מעשה שטן, נישאה ברכה חדשה לאויר: לכבוד אחינו, הורינו, יחסי ישראל-ג'ורג'יה, בריאות, כסף, החיים הטובים, וכל העולה על דמיונכם הפרוע. ולנו לא נותר אלא לתמוה האם לא פספסנו משהו בביקורתנו המושחזת על מדריך הטיולים ז"ל...

זמן: יום תשיעי למניין הימים הנפלאים

הנועזים במלתעות הגורל

חמישה ימים בטביליסי הבהירו לנו שבכל הנוגע לתוכנית המקורית לקנות אופנוע ולטייל עצמאית בקווקז, מעשית אפסו סיכויינו לקבל את אשר פיללנו לו. אתמול נסענו לפאתי העיר אל מקום שנקרא דידידירומי, בו מתקיים שוק מכוניות גדול של סוף השבוע, אך לשוא. המוני כלי רכב, מלאדות חבוטות ועד לב.אמ.וו נוצצות, עבור דרך משאיות, מיניבוסים וטרקטורים, ואף לא אופנוע אחד לרפואה. לאורך שהותנו ירד גשם קל עד בינוני, וכך, רטובים ומבוססים בבוץ, הגענו לנקודת השבירה הבלתי נמנעת. דממה שררה במונית כל הדרך חזרה, כל אחד מן הסתם מהרהר לו מיני הרהורים שעולים בראשו של אדם בשעת דחק. באשר לי, הצרתי על כך שלא ביררתי יותר מידע בנוגע להיתכנות רכישת אופנוע דווקא כאן, מה עוד ששמענו לא מזמן, שבבאקו, בירת אזרביג'ן, יש שפע של אופנועים במחירים נמוכים בהרבה מאשר בגרוזיה.

מאזן האימה

האפשרויות שעומדות בפנינו, סיכמנו לאחר שחזרנו, הן: קניית מכונית כאן, נסיעה לבאקו בנסיון למצוא אופנוע שם, או הפיכת פנינו להודו, מקום בו אפשר להשיג ה-כ-ל, וביתר קלות כידוע. לכל אחת מהאפשרויות היו חסרונות משלה, אך המשותף והמדכדך בכולן היה שהנה, נכשלנו. ומלבד זאת, אין כל ערובה שבבאקו נמצא אופנוע(כישלון נוסף?), וקניית מכונית היא מבצע יותר מסובך מיכולתנו: אף אחד מאתנו מעולם לא החזיק או תחזק רכב, מה כל שכן העריך רכב לפני קניה. מה לעשות, והחיים בבועת ההי טק בארץ לא מאירים למי שחפץ להתנסות בעצמאות מוטורית, כשהמשוואה המפורסמת רכב=ליסינג לעולם מתקיימת. באשר להודו, רציתי(ועדיין) לחזור, אבל לא עכשיו, לא ככה, עם הזנב בין הרגלים, כמו שיכול להגיד לכם כל הולך על ארבע.

אלכסנדר בא אלכסנדר הולך

ניסיתי להניח לצוואר, ראש לפנים ולמעלה, גו מתארך ומתרחב, כמו שאומר מ. המורה הותיק לשיטת אלכסנדר, אך לשוא: הראש צנח מטה והגו התקצר והתאבן: כשלון.
אחר הצהריים נפגשנו עם עמירן, מוכר האופניים מהשוק, איתו קבענו לפני מספר ימים. הוא אמר שהוא מכיר מישהו שמעוניין למכור, אבל התגלה לנו שבעבור אופנוע פיג'ו חדש מדגם לא ידוע, דרש המוכר אלף ושבע מאות יורו, מה שיירט את הסיכוי הקלוש שמדובר באופנוע חלומותינו. מה שבאמת רצינו היה אופנוע רוסי ישן וקל לתחזוקה, רצוי עם סירה, ממש כמו זה שראינו יום קודם לכן קרוב לשדה התעופה: היה זה אופנוע "אורל" ירוק חאקי, מרעיש כמו גיהנום עלי אדמות ויפיפה כמו מלאך של בוטיצ'לי בגרסת השש מאות וחמישים סמ"ק. לאופנוע ההוא(פרט למחירו היחסית גבוה) לא היו ניירות, מה שהוריד אותו סופית מהפרק.
ניסינו כבר את כל מה שיכולנו: קנינו עיתונים יום אחר יום, בילינו ימים עם נהגי מוניות, בדקנו במוסכים, שאלנו את כל מי שרק היה מוכן לעזור(וכאלה היו רבים), נסענו לשוק המכוניות הגדול, וכל מאמצינו העלו חרס. מה לעשות עכשיו?

גאולה?

אור לצהרי יום ראשון קמנו לאחר ליל שתיה ובהיה בתוכנית טבע עם דייויד אטינבורו מדובב לרוסית, סטיבן סיגל מדובב לגרוזינית, ומחשבותינו אנו מתורגמות לכל שפה פרט לשפת המעשה. אכן, יבש חציר נבל ציץ, והמצב בטטה. בשלוש עשרה אפס אפס התדפקה על דלת ביתנו גיאולי, בעלת הבית(הידועה גם כ:מרשרוקטה מן ההרים), והודיעה לנו חגיגית כי היום חל יום הולדתה ולרגל המאורע אפתה עבורנו חצ'פורי, המאפה הגרוזיני הנודע ברחבי הקווקז כדבק שפכטל מצוין ומאכל מעולה בזכות עצמו. זוכרים את ההברקה הקולינרית מבית היוצר של "נרגילה", הקבווח? ובכן, הוציאו את הקבב, פרסו את המאפה, ומלאו אותו גבינה ריחנית. במקום בצק עלים שימו בצק פריך, וקבלתם חצ'פורי. הבנתם? לא משנה.

קרן שמש מאוחרת

ההתחלה החגיגית של היום מלאה את ליבנו תקוה(ואת כרסנו גבינה), וכך, חדורי תקווה לקווקז תיכון חדש, פנינו לרחבת המק'דונלדס, מקום בו מתאספים, כך נאמר לנו, רוכביה המסוקסים של טביליסי מדי יום א'. ואכן, עם הגיענו למקום לא ראינו ולו אופנוע אחד לרפואה, והתיישבנו לגלגל את הסיגריה האחרונה במחוזות התקווה הנמוגה לאיטה. ולפתע, מה זה כאן, אופנוע חדיש ונוצץ החליק לידנו, כסנונית המבשרת את בוא האביב. עקבנו אחריו במעלה הרחוב וגילינו את הכינוס המובטח. בדמיוני דימיתי לי את חבורת מלאכי השטן הגרוזינים, עושים צלחות ושותים בירה לשוכרה מתוך מגפי העור שהיו עד לפני דקה לרגליהם, אך המקבילה הגרוזינית לתנועת המחאה המוטורית-החברתית התגלתה כחבורת ברנשים חביבים, ביניהם בחורה אחת, יושבים להם בשמש אחר הצהריים, ומקשקשים בגרוזינית. כמה שניות לאחר מכן, משהתרגלו עינינו למראה המרהיב של מספר(!) אופנועים במקום אחד, נחו עינינו על אופנוע, הפלא ופלא, דגם "אורל", פאר חרושת הברזל הסובייטית, ולידו, ניצב גא ומחוייך, בעליו. שיחה קצרה עם הברנש העלתה כי כן, הוא מעונין למכור, וכן, יש ברשותו את הסירה המקורית, וכן, יש בידו ניירות רשמיים, והמחיר סביר - שש מאות דולרין, והאופנוע עצמו, שמור בקפידה בידי בעליו, שמתגלה מרגע לרגע כפריק אופנועים רציני: כאן שינה ופה הוסיף, וקדח, והרכיב, בקיצור, תוך דקות השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. מה רבו נפלאות עולמנו, ומה נתמזל מזלנו לחזות בזיום. היום בערב קבענו לדבר עם הברנש ולסכם סופית את עניין המכירה. הערב, כך נדמה לי, צפוי משתה הניצחון...