בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
13.6.03
זמן: 22, ומי יודע
לשתות משהו מוגז למרגלות הקווקז
על האש המתפצחת מתבשל לו נזיד תפוחי אדמה, עגבניות ובשר משומר, וסוף סוף אני מוצא זמן לשבת ולעבד את ארועי היומיים האחרונים. תאימורז, החבר החדש שלנו שבא לקטוף תפוחי אדמה מולאדי קווקז שברוסיה, מנפנף בתרווד מעל המנגל, צועק "אני רובינזון קרוזו", ומתפקע מצחוק, כהרגלו. לידו שוטף טולי, אחיו הבכור, את כלי האוכל, בעוד וולרה האיטי מבקע עצים למדורה, מביא מים מהנהר לשטיפת הרצפות, או עוסק באחד העיסוקים האחרים החביבים עליו. עכשיו, לא להאמין, מתווכחים השניים מי כתב את השיר שצוטט לפני דקות מספר בפאתוס רוסי גאה: פושקין או לרמונטוב. אחרי דיון קצר נבחר פושקין, לא לפני שמביע תאימורז את התרעמותו על התחרות הלא הוגנת, בשל העובדה שבבית הספר מעולם לא היה תלמיד מצטיין.
בשביל להסביר איך הגענו לכאן אצטרך ללכת קצת אחורה על ציר הזמן: היום אחר הצהריים, כשמדריכת הטיול המאורגן מישראל שפגשנו סיפרה לנו על הטרק היפיפה שרצתה לעשות אבל לא הספיקה בטיול הקודם, ידענו שלשם מועדות פנינו, ולו מהיעדר אפשרויות אחרות... לא מספיק, עוד קצת אחורה:
יצאנו בשעת בוקר משרקרקת ממלון ליל אמש, לאחר שהחלטנו לצאת לדרך ולמצוא ארוחת בוקר היכנשהוא על אם הדרך מבלי לההשהות במקום. לאחר נסיעה קצרה עצרנו בעיירת רפאים שוממת בשם קובי, בואכה חבל קזבקי אשר בחלקה הצפון-מזרחי של גרוזיה. הייתי רוצה לכתוב שהתנועה היחידה ברחובה המרכזי והיחיד של העיירה היתה תעופתם של שיחי קוצים ברוח החמה, אבל כאן, דומה שגם לשיחים אין לאן לעוף, ובשביל מה.
"את הקווקז אני כבר אעשה על הליכון"
לאחר ארוחת הבוקר, בעודנו מיטיבים את מושבנו ומהדקים את צרורותינו לאופנוע(שהתחיל להתנהג דווקא יפה מאז שהוחלפו מצתיו בחדשים), עצר לידנו אוטובוס טיולים מפואר, וממנו הגיחה לא פחות מקבוצת מטיילים ישראלים מבוגרים שומרי מסורת בטיול בן שלושה שבועות לקווקז. כנראה, שזה מה שקורה לבוגרי החנש"מ, חמישים שנה אחר כך... הצטרפנו לקבוצה המתבדרת("שלוימ'ה, תסדר כבר את הכיפה!") מלווים במדריכה ישראלית קופצנית וחביבה ומתרגמת גרוזינית(שאפילו ידעה לדבר אנגלית) בסיור לכפר הקרוב, מטה במורד שביל העפר. בדרך למדנו, כי בקרבת מקום מתחיל מסלול טיול יפיפה בן יומיים-שלושה, כך שהחלטנו לבסוף להשאר, מנופפים לשלום ומחליפים ברכות עם נבחרת הזהב.
עכשיו טורקים?
מותירים את האופנוע יחד עם חלק ניכר מצרורותינו בבית משפחה אוסטית מסבירת פנים, יצאנו לדרך, כשברשותנו מפה שצייר לנו זקן המשפחה וארוחה קלה, חריץ גבינה וככר לחם. למרגלות הרי הקווקז, מקום בו הולכות ומתעגלות הגבעות מעלה מעלה, הטבע פורץ מכל פינה. מעיינות מינרלים מפכים מכל קפל בקרקע, משקעים דוגמאות גיאומטריות יפיפיות על הסלעים, וצובעים את הקרקע בצהוב ואדום רושפים, קוראים תיגר על גבולות הספקטרום הנראה לעין. ריחם - ריח גופרית, וטעמם - השם ירחם, ואולם עד למרחקים יצא שמם של מים אלה כמרפאי מחלות בדוקים, ממיסי אבנים בכליות וגומלים מעישון, וכלום לא נטעם? ואדיות קטנים חוברים זה לזה עד הנהר הגדול, הזורם במישור רחב הידיים שבין הגבעות. והנה מעבר לעיקול נגלית לנו לפתע, מצדו השני של הנהר, נביעה מינרלית היוצאת הישר אל תוך בריכה טבעית גדולה ועגולה. כבר מרחוק ניתן לראות את הזרם התת קרקעי, הפולט מים מינרליים מוגזים אל מרכז הבריכה. לאחר שעברנו את הגדה, ניסיתי להכנס למים לטבילת נסיון. ואולם לאחר מספר שניות, משקלט גופי את מדת הקור של המים, זינקתי החוצה אל השמש החמימה, כשחלק מאברי מכווצים עד לבלי היכר, ודי לחכימא ברמיזה.
מאגיה שחורה אצל הייזידים
עת הגיע ערב, מצאנו את עצמנו תרים אחר מקום ללון בו במשך הלילה. כפר אחר כפר עברו לנגד עיניו אך בתים נטושים או כמעט נטושים, מראה שלא הזמין במיוחד ביקורי אורחים. לבסוף נחו עינינו על בית לבנים(חריג בנוף המקומי כשלעצמו), שנראה היה כי גרים בו אנשים, כפי שהעידה משאית חונה בסמוך. אך קרבנו אל שער הבית, יצא לקראתנו בעליו, תאימורז האוסטי מולאדי-קווקז, והזמין אותנו ללון ולאכול בביתו, בחיוך שכמעט ולא סר מפניו למשך היומיים הבאים. בבליל של רוסית-אוסטית-אנגלית סיפר לנו, כי מדי שנה חוזר הוא לכור מחצבתו, אל הכפר בו גדל, אבאנו, למשך שלושה ימים, בהם אוסף הוא את תפוחי האדמה שגדלו על אדמתו במשך השנה, ושותל חדשים. מלווה באחיו הבכור וחבר נוסף, לקח הוא אותנו לסיור נוסטלגיה בכפר החרב, מסביר, מתווה ומצביע, תוך שימוש ברפרטואר תנועות שלא היה מבייש אמן פנטומימה, איך גאה הנהר הסמוך אי אז בימים, גובה שלושה קורבנות נפש מבין תושבי הכפר. על עצמו סיפר, כי בן הדת הפגאנית הקדומה, דת הייזידי, הוא, ואולם כיום "לפי המודה" מודה הוא על עצמו ומשפחתו כי נוצרים הם. לשאלתנו, את נושא עיקרי הדת פטר בנפנופי ידיים לשמיים, לשמש ולהרים, מלווים בהצטלבויות וקריאות "אללה הוא אכבר", אשר החרידו כמה עורבים מנמנום שעת בין הערביים. מאוחר יותר, ניהלנו שיחה בנושא הפונדמנטליזם המוסלמי בעולם(מפליא איך מספר מצומצם של מילים יכול ליצור באופן אקספוננציאלי כמעט, שפה) - והוא שאל לדעתנו, האם באמת הלך הצדיק סדאם חוסיין בדרך כל בשר. כאן, מודה אני על כך לבורא עולם, ניתנה בידי ההזדמנות להגשים חלום ילדות ישן, ולומר: "אטו פרופגנסקה אמריקנסקה"...
מוזיקת המקרה
למחרת יצאנו לטיול - להלן "הטרק" - עוקבים אחר תוואי הנהר הגדול ועוצרים בכפרים האוסטיים הכמעט שוממים שבאיזור, בהם התקבלנו בחיוכים, מחדשים את אספקת המזון והמים. יפה כאן, למרגלות רכס הקווקז הגדול, המשמש גבול טבעי בין אמא רוסיה מצפון לבין גרוזיה(ומזרחית מכאן, אזרביג'ן) מדרום. פסגות מושלגות-עד מתגלות בין הגבעות, והאדמה ירוקה ופורחת, מדיפה ניחוחות מנטה וצמחי בר, מכוסה עצים ושיחים, שורקת ומצפצפת. כל זה, למותר לציין, לא היה קורה, אלמלא החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר במלון ותחת זאת לתור את הכפרים שבדרך בחיפוש אחר הרפתקאות, שאכן לא בוששו לבוא...
לשתות משהו מוגז למרגלות הקווקז
על האש המתפצחת מתבשל לו נזיד תפוחי אדמה, עגבניות ובשר משומר, וסוף סוף אני מוצא זמן לשבת ולעבד את ארועי היומיים האחרונים. תאימורז, החבר החדש שלנו שבא לקטוף תפוחי אדמה מולאדי קווקז שברוסיה, מנפנף בתרווד מעל המנגל, צועק "אני רובינזון קרוזו", ומתפקע מצחוק, כהרגלו. לידו שוטף טולי, אחיו הבכור, את כלי האוכל, בעוד וולרה האיטי מבקע עצים למדורה, מביא מים מהנהר לשטיפת הרצפות, או עוסק באחד העיסוקים האחרים החביבים עליו. עכשיו, לא להאמין, מתווכחים השניים מי כתב את השיר שצוטט לפני דקות מספר בפאתוס רוסי גאה: פושקין או לרמונטוב. אחרי דיון קצר נבחר פושקין, לא לפני שמביע תאימורז את התרעמותו על התחרות הלא הוגנת, בשל העובדה שבבית הספר מעולם לא היה תלמיד מצטיין.
בשביל להסביר איך הגענו לכאן אצטרך ללכת קצת אחורה על ציר הזמן: היום אחר הצהריים, כשמדריכת הטיול המאורגן מישראל שפגשנו סיפרה לנו על הטרק היפיפה שרצתה לעשות אבל לא הספיקה בטיול הקודם, ידענו שלשם מועדות פנינו, ולו מהיעדר אפשרויות אחרות... לא מספיק, עוד קצת אחורה:
יצאנו בשעת בוקר משרקרקת ממלון ליל אמש, לאחר שהחלטנו לצאת לדרך ולמצוא ארוחת בוקר היכנשהוא על אם הדרך מבלי לההשהות במקום. לאחר נסיעה קצרה עצרנו בעיירת רפאים שוממת בשם קובי, בואכה חבל קזבקי אשר בחלקה הצפון-מזרחי של גרוזיה. הייתי רוצה לכתוב שהתנועה היחידה ברחובה המרכזי והיחיד של העיירה היתה תעופתם של שיחי קוצים ברוח החמה, אבל כאן, דומה שגם לשיחים אין לאן לעוף, ובשביל מה.
"את הקווקז אני כבר אעשה על הליכון"
לאחר ארוחת הבוקר, בעודנו מיטיבים את מושבנו ומהדקים את צרורותינו לאופנוע(שהתחיל להתנהג דווקא יפה מאז שהוחלפו מצתיו בחדשים), עצר לידנו אוטובוס טיולים מפואר, וממנו הגיחה לא פחות מקבוצת מטיילים ישראלים מבוגרים שומרי מסורת בטיול בן שלושה שבועות לקווקז. כנראה, שזה מה שקורה לבוגרי החנש"מ, חמישים שנה אחר כך... הצטרפנו לקבוצה המתבדרת("שלוימ'ה, תסדר כבר את הכיפה!") מלווים במדריכה ישראלית קופצנית וחביבה ומתרגמת גרוזינית(שאפילו ידעה לדבר אנגלית) בסיור לכפר הקרוב, מטה במורד שביל העפר. בדרך למדנו, כי בקרבת מקום מתחיל מסלול טיול יפיפה בן יומיים-שלושה, כך שהחלטנו לבסוף להשאר, מנופפים לשלום ומחליפים ברכות עם נבחרת הזהב.
עכשיו טורקים?
מותירים את האופנוע יחד עם חלק ניכר מצרורותינו בבית משפחה אוסטית מסבירת פנים, יצאנו לדרך, כשברשותנו מפה שצייר לנו זקן המשפחה וארוחה קלה, חריץ גבינה וככר לחם. למרגלות הרי הקווקז, מקום בו הולכות ומתעגלות הגבעות מעלה מעלה, הטבע פורץ מכל פינה. מעיינות מינרלים מפכים מכל קפל בקרקע, משקעים דוגמאות גיאומטריות יפיפיות על הסלעים, וצובעים את הקרקע בצהוב ואדום רושפים, קוראים תיגר על גבולות הספקטרום הנראה לעין. ריחם - ריח גופרית, וטעמם - השם ירחם, ואולם עד למרחקים יצא שמם של מים אלה כמרפאי מחלות בדוקים, ממיסי אבנים בכליות וגומלים מעישון, וכלום לא נטעם? ואדיות קטנים חוברים זה לזה עד הנהר הגדול, הזורם במישור רחב הידיים שבין הגבעות. והנה מעבר לעיקול נגלית לנו לפתע, מצדו השני של הנהר, נביעה מינרלית היוצאת הישר אל תוך בריכה טבעית גדולה ועגולה. כבר מרחוק ניתן לראות את הזרם התת קרקעי, הפולט מים מינרליים מוגזים אל מרכז הבריכה. לאחר שעברנו את הגדה, ניסיתי להכנס למים לטבילת נסיון. ואולם לאחר מספר שניות, משקלט גופי את מדת הקור של המים, זינקתי החוצה אל השמש החמימה, כשחלק מאברי מכווצים עד לבלי היכר, ודי לחכימא ברמיזה.
מאגיה שחורה אצל הייזידים
עת הגיע ערב, מצאנו את עצמנו תרים אחר מקום ללון בו במשך הלילה. כפר אחר כפר עברו לנגד עיניו אך בתים נטושים או כמעט נטושים, מראה שלא הזמין במיוחד ביקורי אורחים. לבסוף נחו עינינו על בית לבנים(חריג בנוף המקומי כשלעצמו), שנראה היה כי גרים בו אנשים, כפי שהעידה משאית חונה בסמוך. אך קרבנו אל שער הבית, יצא לקראתנו בעליו, תאימורז האוסטי מולאדי-קווקז, והזמין אותנו ללון ולאכול בביתו, בחיוך שכמעט ולא סר מפניו למשך היומיים הבאים. בבליל של רוסית-אוסטית-אנגלית סיפר לנו, כי מדי שנה חוזר הוא לכור מחצבתו, אל הכפר בו גדל, אבאנו, למשך שלושה ימים, בהם אוסף הוא את תפוחי האדמה שגדלו על אדמתו במשך השנה, ושותל חדשים. מלווה באחיו הבכור וחבר נוסף, לקח הוא אותנו לסיור נוסטלגיה בכפר החרב, מסביר, מתווה ומצביע, תוך שימוש ברפרטואר תנועות שלא היה מבייש אמן פנטומימה, איך גאה הנהר הסמוך אי אז בימים, גובה שלושה קורבנות נפש מבין תושבי הכפר. על עצמו סיפר, כי בן הדת הפגאנית הקדומה, דת הייזידי, הוא, ואולם כיום "לפי המודה" מודה הוא על עצמו ומשפחתו כי נוצרים הם. לשאלתנו, את נושא עיקרי הדת פטר בנפנופי ידיים לשמיים, לשמש ולהרים, מלווים בהצטלבויות וקריאות "אללה הוא אכבר", אשר החרידו כמה עורבים מנמנום שעת בין הערביים. מאוחר יותר, ניהלנו שיחה בנושא הפונדמנטליזם המוסלמי בעולם(מפליא איך מספר מצומצם של מילים יכול ליצור באופן אקספוננציאלי כמעט, שפה) - והוא שאל לדעתנו, האם באמת הלך הצדיק סדאם חוסיין בדרך כל בשר. כאן, מודה אני על כך לבורא עולם, ניתנה בידי ההזדמנות להגשים חלום ילדות ישן, ולומר: "אטו פרופגנסקה אמריקנסקה"...
מוזיקת המקרה
למחרת יצאנו לטיול - להלן "הטרק" - עוקבים אחר תוואי הנהר הגדול ועוצרים בכפרים האוסטיים הכמעט שוממים שבאיזור, בהם התקבלנו בחיוכים, מחדשים את אספקת המזון והמים. יפה כאן, למרגלות רכס הקווקז הגדול, המשמש גבול טבעי בין אמא רוסיה מצפון לבין גרוזיה(ומזרחית מכאן, אזרביג'ן) מדרום. פסגות מושלגות-עד מתגלות בין הגבעות, והאדמה ירוקה ופורחת, מדיפה ניחוחות מנטה וצמחי בר, מכוסה עצים ושיחים, שורקת ומצפצפת. כל זה, למותר לציין, לא היה קורה, אלמלא החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר במלון ותחת זאת לתור את הכפרים שבדרך בחיפוש אחר הרפתקאות, שאכן לא בוששו לבוא...
