בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
3.6.03
זמן: שנים עשר אבהתנא
מטבילים ונהנים
מה שכבר התרגלנו אליו בכל מדריכי הטיולים למיניהם ובראשם ה"לונלי בייבל", כפי שמכונה הוא בפי אלה שטעמו את עוקצו, הוא שאין לסמוך עליהם בשום פנים אופן בכל הנוגע ל...מידע מקומי. ממש כך. אז למה בכלל להשקיע במדריך? טוב, צריך שיהיה אחד, לא? ורצוי מנייר דו שכבתי, יוסיפו חובבי הטיולים בחיק הטבע.
אחד הדברים ש"למדנו" מהמדריך שלנו לפני שנבלע בחור תולעת(בגרוזינית: כל מקום שאין סיכוי שנדע איך לחזור אליו) שמוקם באחת המוניות בהן נסענו, היה שהגרוזינים אוהבים, מה זה אוהבים, מתים על, נקרעים מ, שפוטים לארח זרים, ועוד כיד המלך. עוד למדנו, כי בזמן ארוח שכזה, נחשב הדבר עלבון שאין שני לו לברך כאשר הכוס המורמת מכילה בירה. למה? שוילי. בקוראנו זאת, חייכנו חיוך מוסכם, כיודעי דבר, וקבענו לברר את הדבר, ולו לשם השעשוע בעניין, כשתיקרה ההזדמנות בדרכנו. וזו אכן נקרתה זמן לא רב לאחר מכן, אם רק תמתינו.
מסיבת התה של אמלסי
בכן, בערבו של יום אתמול קבענו פגישה עם בעליו(הזמניים) של האופנוע שלנו, לנסיעת מבחן ללא סירה. הבעלים, בחור חביב ופריק אופנועים בשם אמלסי, העובד במשרד התובע המחוזי, טען כי נסיעה עם סירה קשה לעין ערוך מנסיעה על אופנוע ללא סירה, וזאת מתוקף נסיונו כנהג מירוצים מקצועי... בשעה היעודה הגיע, רכוב במכוניתו, ויחד נסענו לביתו, שם חיכה לנו האופנוע, ללא משענת הגב שאיתה אמורים היינו לבדוק את נוחות הנסיעה בצוותא. כיוון שכך, הסתיימה הפגישה כעבור מספר דקות של שיחה בטלה, שלאחריה הצענו, מחוסר מעש, לצאת יחד, להרים כוסית ולפטפט קמעא. אמלסי קיבל את זכות הבחירה של המקום, ובמכוניתו נסענו עד לתחנת דלק, שם אמר שניתן לקנות משקאות. מעלה-מעלה התרוממו גבותינו בפליאה לנוכח מיקומנו, אך המתן המתנו בסבלנות. מספר מטרים אחרי התחנה עמדו דוכנים שמכרו ג'ריקנים ריקים מפלסטיק. לפי הנחייתו קנינו לנו אחד, עדיין תמהים, והמשכנו לתחנה הבאה, מקום בו מולאו המיכלים בבירה מתוצרת מקומית בלתי מזוהה. "ורי גוד" אמר אמלסי בזוקפו את אגודלו, ולנו לא נותר אלא להנהן אחריו בתקווה מהולה בדאגה. בתחנה הבאה, במעלה גרם מדרגות בואכה פארק מוריק, הצטיידנו בדגים מיובשים(פריט שתמיד ראיתי בשווקים ובמעדניות רוסיות מבלי הבין מי יקנה דבר ת-ו-ע-ב-ה שכזה) - וכך, עליזים וטובי לב, המשכנו בדרכנו. לבסוף הגענו אל האגם - שטח כפרי יפיפה לא רחוק מהעיר, מקום בו ערכנו את הטוזיג: בירה נמזגה לכוסות שצצו אי מזה ודגים נותחו ופורקו בידיו האמונות של מארחנו, שלא חדל לפטפט בגרוזינית, בשמחה שעלתה ככל שירד מפלס הבירה במיכל. היה זה אז שחזינו לראשונה בהטבלה גרוזינית: פרוסות משובחות מהדג נלקחו ושוקעו בכוס הבירה, משל היו טוסטונים והבירה - קדרת פונדו. או לחילופין, כאילו היו הדגים המצרים צרינו והבירה - ים אדוני צבאות.
לטיול התלווה באצ'ו, 'הילד של השכן', דובר אנגלית משובחת, שתרגם עבורנו מפנינותיו של אמלסי הלז, שסיפר לנו ברוחב יריעה על ילדותו בכפר, חייו, חתונתו הקרבה בשבוע הבא, אופנועים עליהם רכב, ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, מתנודדים קלות אך נחושים לדבוק במשימה, עברנו לאגם אחר, ומזל שהחשיכה אינה יורדת על טביליסי רבתי לפני השעה עשר בלילה, כיוון שכך ניתנה בידנו ההזדמנות לחזות בזיו האגם, החורשות המוריקות, ונהרת פניו של מארחנו. לבסוף, הלומים כדבעי, שאלנו בסקרנות מהולה בזהירות: "האם זה נכון שעלבון הוא בארצך להרים כוס בירה לחיו של פלוני?". "אני מוכן להרים כוס בירה לחייו של כל מי שמאמין בזה" השיב אמלסי בחיוך, ביוצרו קשר גורדי לוגי בלתי פתיר.
אי אפשר לקנות אהבה בטביליסי
אבל בהחלט אפשר לקנות חבלי בנג'י לאופנוע, מפתחות שוודים, ערכת פנצ'רים, ושאר עזרים חיוניים לנסיעה בספר, את כל זאת גילינו ביום המחרת. בשעת צהריים יצאנו לקניות דנן בלווית הצוות של יום אתמול, היינו אמלסי ובאצ'ו, ועימם תרנו ברחבי העיר אחר הציוד ע"פ הרשימה שהכנו מבעוד מועד. בתום הקניות המשכנו לבית סבתו של באצ'ו, שם פגשנו בשני אחייניו, שהתגלו כאלופי גרוזיה בשח-מט לגילאים שמונה ועשר. אמיר הספיק לנסות את מזלו מול שניהם, להפסיד לצעיר ולנצח את הבכור(לזה יקרא חוצפה ישראלית?), כאשר הוגש האוכל. מנה גרוזינית מסורתית הקרויה רומי, עשויה מפתיתי תירס מבושלים, גבינה חריפה ורוטב שזיפים חמוץ מתוק. כמעט מעדן. "הטריק", גילה לנו באצ'ו, "הוא להטמין את הגבינה בתוך הדייסה כדי לגלות אותה אחר כך מותכת בתוך התבשיל" - כאותו מבוע מגובנן, נוסיף. היתה זו הדגמה חיה, לא הראשונה ולא האחרונה של הטבלה גרוזינית. תוך כדי שהותנו תפרה עבורנו סבתו את הכיסוי לאופנוע מבד שקנינו קודם לכן. כאשר ניסינו לשאול אותה מאוחר יותר לגבי התשלום, שהרי תופרת מקצועית היא, רק חייכה וסירבה לקבל דבר. לאחר מכן הוגשנו שוקולד וקפה טורקי, ושוב לא נותרו בודדים המה, כי אם באו זב"ז בביאה שלא כדרך הטבע. מוזר ומעניין.
חצ'פורי:נועזים חמש אפס
חדורי מוטיבציה לנוח סוף סוף, חזרנו לביתנו השכור - רק כדי לגלות את בעלת הבית עם בנה, שוער נבחרת הכדורגל הגרוזינית, מחכים לבואנו בלווית ארוחת חצ'פורי. הלומי רעם, העמסנו אל קרבינו את הנ"ל, מערים וודקת-דומדמניות לשיפור המורל עקב מהדורת החדשות הגרוזינית שהתנגנה אותו זמן בטלויזיה, כאשר בכל פעם שהורמה הכוס, מעשה שטן, נישאה ברכה חדשה לאויר: לכבוד אחינו, הורינו, יחסי ישראל-ג'ורג'יה, בריאות, כסף, החיים הטובים, וכל העולה על דמיונכם הפרוע. ולנו לא נותר אלא לתמוה האם לא פספסנו משהו בביקורתנו המושחזת על מדריך הטיולים ז"ל...
מטבילים ונהנים
מה שכבר התרגלנו אליו בכל מדריכי הטיולים למיניהם ובראשם ה"לונלי בייבל", כפי שמכונה הוא בפי אלה שטעמו את עוקצו, הוא שאין לסמוך עליהם בשום פנים אופן בכל הנוגע ל...מידע מקומי. ממש כך. אז למה בכלל להשקיע במדריך? טוב, צריך שיהיה אחד, לא? ורצוי מנייר דו שכבתי, יוסיפו חובבי הטיולים בחיק הטבע.
אחד הדברים ש"למדנו" מהמדריך שלנו לפני שנבלע בחור תולעת(בגרוזינית: כל מקום שאין סיכוי שנדע איך לחזור אליו) שמוקם באחת המוניות בהן נסענו, היה שהגרוזינים אוהבים, מה זה אוהבים, מתים על, נקרעים מ, שפוטים לארח זרים, ועוד כיד המלך. עוד למדנו, כי בזמן ארוח שכזה, נחשב הדבר עלבון שאין שני לו לברך כאשר הכוס המורמת מכילה בירה. למה? שוילי. בקוראנו זאת, חייכנו חיוך מוסכם, כיודעי דבר, וקבענו לברר את הדבר, ולו לשם השעשוע בעניין, כשתיקרה ההזדמנות בדרכנו. וזו אכן נקרתה זמן לא רב לאחר מכן, אם רק תמתינו.
מסיבת התה של אמלסי
בכן, בערבו של יום אתמול קבענו פגישה עם בעליו(הזמניים) של האופנוע שלנו, לנסיעת מבחן ללא סירה. הבעלים, בחור חביב ופריק אופנועים בשם אמלסי, העובד במשרד התובע המחוזי, טען כי נסיעה עם סירה קשה לעין ערוך מנסיעה על אופנוע ללא סירה, וזאת מתוקף נסיונו כנהג מירוצים מקצועי... בשעה היעודה הגיע, רכוב במכוניתו, ויחד נסענו לביתו, שם חיכה לנו האופנוע, ללא משענת הגב שאיתה אמורים היינו לבדוק את נוחות הנסיעה בצוותא. כיוון שכך, הסתיימה הפגישה כעבור מספר דקות של שיחה בטלה, שלאחריה הצענו, מחוסר מעש, לצאת יחד, להרים כוסית ולפטפט קמעא. אמלסי קיבל את זכות הבחירה של המקום, ובמכוניתו נסענו עד לתחנת דלק, שם אמר שניתן לקנות משקאות. מעלה-מעלה התרוממו גבותינו בפליאה לנוכח מיקומנו, אך המתן המתנו בסבלנות. מספר מטרים אחרי התחנה עמדו דוכנים שמכרו ג'ריקנים ריקים מפלסטיק. לפי הנחייתו קנינו לנו אחד, עדיין תמהים, והמשכנו לתחנה הבאה, מקום בו מולאו המיכלים בבירה מתוצרת מקומית בלתי מזוהה. "ורי גוד" אמר אמלסי בזוקפו את אגודלו, ולנו לא נותר אלא להנהן אחריו בתקווה מהולה בדאגה. בתחנה הבאה, במעלה גרם מדרגות בואכה פארק מוריק, הצטיידנו בדגים מיובשים(פריט שתמיד ראיתי בשווקים ובמעדניות רוסיות מבלי הבין מי יקנה דבר ת-ו-ע-ב-ה שכזה) - וכך, עליזים וטובי לב, המשכנו בדרכנו. לבסוף הגענו אל האגם - שטח כפרי יפיפה לא רחוק מהעיר, מקום בו ערכנו את הטוזיג: בירה נמזגה לכוסות שצצו אי מזה ודגים נותחו ופורקו בידיו האמונות של מארחנו, שלא חדל לפטפט בגרוזינית, בשמחה שעלתה ככל שירד מפלס הבירה במיכל. היה זה אז שחזינו לראשונה בהטבלה גרוזינית: פרוסות משובחות מהדג נלקחו ושוקעו בכוס הבירה, משל היו טוסטונים והבירה - קדרת פונדו. או לחילופין, כאילו היו הדגים המצרים צרינו והבירה - ים אדוני צבאות.
לטיול התלווה באצ'ו, 'הילד של השכן', דובר אנגלית משובחת, שתרגם עבורנו מפנינותיו של אמלסי הלז, שסיפר לנו ברוחב יריעה על ילדותו בכפר, חייו, חתונתו הקרבה בשבוע הבא, אופנועים עליהם רכב, ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, מתנודדים קלות אך נחושים לדבוק במשימה, עברנו לאגם אחר, ומזל שהחשיכה אינה יורדת על טביליסי רבתי לפני השעה עשר בלילה, כיוון שכך ניתנה בידנו ההזדמנות לחזות בזיו האגם, החורשות המוריקות, ונהרת פניו של מארחנו. לבסוף, הלומים כדבעי, שאלנו בסקרנות מהולה בזהירות: "האם זה נכון שעלבון הוא בארצך להרים כוס בירה לחיו של פלוני?". "אני מוכן להרים כוס בירה לחייו של כל מי שמאמין בזה" השיב אמלסי בחיוך, ביוצרו קשר גורדי לוגי בלתי פתיר.
אי אפשר לקנות אהבה בטביליסי
אבל בהחלט אפשר לקנות חבלי בנג'י לאופנוע, מפתחות שוודים, ערכת פנצ'רים, ושאר עזרים חיוניים לנסיעה בספר, את כל זאת גילינו ביום המחרת. בשעת צהריים יצאנו לקניות דנן בלווית הצוות של יום אתמול, היינו אמלסי ובאצ'ו, ועימם תרנו ברחבי העיר אחר הציוד ע"פ הרשימה שהכנו מבעוד מועד. בתום הקניות המשכנו לבית סבתו של באצ'ו, שם פגשנו בשני אחייניו, שהתגלו כאלופי גרוזיה בשח-מט לגילאים שמונה ועשר. אמיר הספיק לנסות את מזלו מול שניהם, להפסיד לצעיר ולנצח את הבכור(לזה יקרא חוצפה ישראלית?), כאשר הוגש האוכל. מנה גרוזינית מסורתית הקרויה רומי, עשויה מפתיתי תירס מבושלים, גבינה חריפה ורוטב שזיפים חמוץ מתוק. כמעט מעדן. "הטריק", גילה לנו באצ'ו, "הוא להטמין את הגבינה בתוך הדייסה כדי לגלות אותה אחר כך מותכת בתוך התבשיל" - כאותו מבוע מגובנן, נוסיף. היתה זו הדגמה חיה, לא הראשונה ולא האחרונה של הטבלה גרוזינית. תוך כדי שהותנו תפרה עבורנו סבתו את הכיסוי לאופנוע מבד שקנינו קודם לכן. כאשר ניסינו לשאול אותה מאוחר יותר לגבי התשלום, שהרי תופרת מקצועית היא, רק חייכה וסירבה לקבל דבר. לאחר מכן הוגשנו שוקולד וקפה טורקי, ושוב לא נותרו בודדים המה, כי אם באו זב"ז בביאה שלא כדרך הטבע. מוזר ומעניין.
חצ'פורי:נועזים חמש אפס
חדורי מוטיבציה לנוח סוף סוף, חזרנו לביתנו השכור - רק כדי לגלות את בעלת הבית עם בנה, שוער נבחרת הכדורגל הגרוזינית, מחכים לבואנו בלווית ארוחת חצ'פורי. הלומי רעם, העמסנו אל קרבינו את הנ"ל, מערים וודקת-דומדמניות לשיפור המורל עקב מהדורת החדשות הגרוזינית שהתנגנה אותו זמן בטלויזיה, כאשר בכל פעם שהורמה הכוס, מעשה שטן, נישאה ברכה חדשה לאויר: לכבוד אחינו, הורינו, יחסי ישראל-ג'ורג'יה, בריאות, כסף, החיים הטובים, וכל העולה על דמיונכם הפרוע. ולנו לא נותר אלא לתמוה האם לא פספסנו משהו בביקורתנו המושחזת על מדריך הטיולים ז"ל...
