בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
6.6.03
זמן: הכבש הששה עשר
שעור מולדת
בזמן האחרון מאורעות פלאיים ונמזרים החלו ספק קורמים ספק מתרחשים סביבנו, ולא בכדי. את המעבר שעברנו זה לא מכבר מתיירים לאורחים אפשר רק לתאר כקפיצת בנג'י מטורפת מגגו של גורד שחקים: מחיר ההשרדות יכול להיות, לעתים, קליפת מוח אפויה קלות. מצאנו את עצמנו מסתובבים יותר ויותר עם באצ'ו, ילד הפלא החביב מטביליסי, ואט אט, ואז בבת אחת, התרחב מעגל ההיכרויות שלנו בגרוזיה וכלל את חבריו, משפחתו, ומספר לא ידוע של גרוזינים בלתי מזוהים(להלן גלמ"ז). במקביל, מה מוזר, חל דילול משמעותי במחזור הדם שלנו בידי נוזלים כהילים שונים, אותם מצאנו מחליקים במורד גרוננו ללא כל שהי ופהי. מסתבר, שכל הסיפורים ששמענו וקראנו, המתארים שתיה בלתי מרוסנת, חסרת גבולות ומעצורים שברגיל היו חלים כגון אלה הנוגעים לזמן, גיל, נפח גוף חלקי נפח אלבוהול נצרך ועוד - כל אלה התגלו כנכונים.
רכבת לילה לזוגדידי
בערבו של יום רביעי עלינו על הרכבת הנזכרת לעיל, הרביעיה הנועזת: באצ'ו, רומן דודנו, וצוות הנועזים. זוגדידי(בז' שרוקה) הוא שם הכפר או, ליתר דיוק, אוסף הכפרים, בו גרה משפחתו של באצ'ו, אשר אליה היו מועדות פנינו. כבר ברכבת התגלה, כי באצ'ו לא כילה לריק את זמנו כמו גם את כספנו בקניות שערך לקראת הנסיעה. ג'ריקן של חמישה ליטרים של בירה מהטובה שניתן להשיג בתחנות הדלק המובחרות ושני בקבוקי וודקה נשלפו אי מזה, דגים מלוחי מבט הפציעו, עגמומיים(ומה?) על שולחן התא, קרוב לקילו סוכריות, ואף שלל מוצרי טבק, כל אלה שימשו זב"ז בערבוביה. את הערב/לילה העברנו, אפוא, בהרמת כוסיות, בלווית חבר מהכפר שנתגלה על הרכבת.
"כל היום יושב בבית היין"
יתכן שהמושג "הרמת כוסיות", כמו שהוא מוכר בשפה העברית, מטעה משהו. בדרך כלל כשהיו אומרים אצלנו בבית "הרמת כוסית", היו מתכוונים לבקבוק יין חצי יבש חצי עבש, מחולק למספר הנוכחים, בדרך כלל בין עשרה לששה עשר. כל אחד היה אז לוגם לגימונת, מעווה את פניו ומוחה בתוקף, ויתרת הנוזל שבכוס היתה מוצאת את דרכה לעוגה של יום המחר במקרה הטוב, או לכיור במקרה המקובל יותר. בין זה לבין צורת השתיה המקובלת כאן, אין שום קשר: לא בכמות, לא בסוג, ולא באיכות. לצורך הההדגמה, במהלך הנסיעה היו כ-5 סיבובי שתיה. כל סיבוב מתחיל בכך שמנחה השתיה מברך את הברכה המקובלת(פירוט בהמשך), כשאז שותים כולם, בין חצי כוסית לכוסית משקה, במקרה דנן וודקה. לאחר מכן כל אחד מהמשתתפים, בתורו, מברך ברכה מעומק ליבו לפי נושא הברכה של הסיבוב הנוכחי. סיבוב השתיה הראשון לעולם מוקדש למתכנסים עצמם, השני - למשפחה, השלישי - למתים(זה הזמן לנער את האבק מהרשימות), והרביעי, לעתיד, היינו, התינוקות והזאטוטים. לאחר מכן עוברים לברכות בסגנון חופשי, להשערתי, מכיוון שבשלב זה גם אם היו כללי טקס המכתיבים את תוכן הברכות, ספק רב אם מישהו מבין הנוכחים היה זוכר אותם... וכך, מיטלטלים בין שקשוק הקרונות לשקשוק הכוסות, הגענו אור ליום רביעי לזוגדידי.
בחמש קם צייד
עם הגיענו, לאחר פגישה עם דודו של בא'צו, יצאנו לס.ד.(זוכרים, בתיכון? "סיבוב דאווין") בכפר. מקום שקט, ירוק ורחב ידיים, מלא קולות חיים, עם רכס הקווקז המושלג נישא אי שם בצפון. מחצר לחצר הצטרפו עוד ועוד חברים, חברי חברים ושאר גלמ"זים, כשאז הודיעו לנו שפנינו מועדות לצוד. "לצוד?" תמהנו, ואכן בידי אחד מאנשי החבורה צץ רובה ציד, ובידי אחר - שתי חכות. אספנו צידה לדרך מבית הדוד, ואל היער יצאנו. לא הגענו רחוק, כשנקרתה בדרכנו קרחת יער עם מעיין ובצידו בריכת מים מצויינים - והרי זה מקום אידיאלי לפיקניק! ואכן, מישהו כבר חשב על העניין, מעיל בלוי חיש קל הפך למפה, צידה נערכה, ושוב התחילו סיבובי השתיה והברכות: המתאספים, המשפחות, המתים והעוללים קיבלו את ברכותיהם, ועוד מספר סיבובים בלתי אפשריים בעליל. ויש לומר קע"ג ברכות לבורא עולם כמנהג המסורת, על כך שיין היה בקנקן ותו לא, שאחרת לא היינו יכולים לצעוד בחזרה אל הבית ולבוא בשעריו...
שעור מולדת
בזמן האחרון מאורעות פלאיים ונמזרים החלו ספק קורמים ספק מתרחשים סביבנו, ולא בכדי. את המעבר שעברנו זה לא מכבר מתיירים לאורחים אפשר רק לתאר כקפיצת בנג'י מטורפת מגגו של גורד שחקים: מחיר ההשרדות יכול להיות, לעתים, קליפת מוח אפויה קלות. מצאנו את עצמנו מסתובבים יותר ויותר עם באצ'ו, ילד הפלא החביב מטביליסי, ואט אט, ואז בבת אחת, התרחב מעגל ההיכרויות שלנו בגרוזיה וכלל את חבריו, משפחתו, ומספר לא ידוע של גרוזינים בלתי מזוהים(להלן גלמ"ז). במקביל, מה מוזר, חל דילול משמעותי במחזור הדם שלנו בידי נוזלים כהילים שונים, אותם מצאנו מחליקים במורד גרוננו ללא כל שהי ופהי. מסתבר, שכל הסיפורים ששמענו וקראנו, המתארים שתיה בלתי מרוסנת, חסרת גבולות ומעצורים שברגיל היו חלים כגון אלה הנוגעים לזמן, גיל, נפח גוף חלקי נפח אלבוהול נצרך ועוד - כל אלה התגלו כנכונים.
רכבת לילה לזוגדידי
בערבו של יום רביעי עלינו על הרכבת הנזכרת לעיל, הרביעיה הנועזת: באצ'ו, רומן דודנו, וצוות הנועזים. זוגדידי(בז' שרוקה) הוא שם הכפר או, ליתר דיוק, אוסף הכפרים, בו גרה משפחתו של באצ'ו, אשר אליה היו מועדות פנינו. כבר ברכבת התגלה, כי באצ'ו לא כילה לריק את זמנו כמו גם את כספנו בקניות שערך לקראת הנסיעה. ג'ריקן של חמישה ליטרים של בירה מהטובה שניתן להשיג בתחנות הדלק המובחרות ושני בקבוקי וודקה נשלפו אי מזה, דגים מלוחי מבט הפציעו, עגמומיים(ומה?) על שולחן התא, קרוב לקילו סוכריות, ואף שלל מוצרי טבק, כל אלה שימשו זב"ז בערבוביה. את הערב/לילה העברנו, אפוא, בהרמת כוסיות, בלווית חבר מהכפר שנתגלה על הרכבת.
"כל היום יושב בבית היין"
יתכן שהמושג "הרמת כוסיות", כמו שהוא מוכר בשפה העברית, מטעה משהו. בדרך כלל כשהיו אומרים אצלנו בבית "הרמת כוסית", היו מתכוונים לבקבוק יין חצי יבש חצי עבש, מחולק למספר הנוכחים, בדרך כלל בין עשרה לששה עשר. כל אחד היה אז לוגם לגימונת, מעווה את פניו ומוחה בתוקף, ויתרת הנוזל שבכוס היתה מוצאת את דרכה לעוגה של יום המחר במקרה הטוב, או לכיור במקרה המקובל יותר. בין זה לבין צורת השתיה המקובלת כאן, אין שום קשר: לא בכמות, לא בסוג, ולא באיכות. לצורך הההדגמה, במהלך הנסיעה היו כ-5 סיבובי שתיה. כל סיבוב מתחיל בכך שמנחה השתיה מברך את הברכה המקובלת(פירוט בהמשך), כשאז שותים כולם, בין חצי כוסית לכוסית משקה, במקרה דנן וודקה. לאחר מכן כל אחד מהמשתתפים, בתורו, מברך ברכה מעומק ליבו לפי נושא הברכה של הסיבוב הנוכחי. סיבוב השתיה הראשון לעולם מוקדש למתכנסים עצמם, השני - למשפחה, השלישי - למתים(זה הזמן לנער את האבק מהרשימות), והרביעי, לעתיד, היינו, התינוקות והזאטוטים. לאחר מכן עוברים לברכות בסגנון חופשי, להשערתי, מכיוון שבשלב זה גם אם היו כללי טקס המכתיבים את תוכן הברכות, ספק רב אם מישהו מבין הנוכחים היה זוכר אותם... וכך, מיטלטלים בין שקשוק הקרונות לשקשוק הכוסות, הגענו אור ליום רביעי לזוגדידי.
בחמש קם צייד
עם הגיענו, לאחר פגישה עם דודו של בא'צו, יצאנו לס.ד.(זוכרים, בתיכון? "סיבוב דאווין") בכפר. מקום שקט, ירוק ורחב ידיים, מלא קולות חיים, עם רכס הקווקז המושלג נישא אי שם בצפון. מחצר לחצר הצטרפו עוד ועוד חברים, חברי חברים ושאר גלמ"זים, כשאז הודיעו לנו שפנינו מועדות לצוד. "לצוד?" תמהנו, ואכן בידי אחד מאנשי החבורה צץ רובה ציד, ובידי אחר - שתי חכות. אספנו צידה לדרך מבית הדוד, ואל היער יצאנו. לא הגענו רחוק, כשנקרתה בדרכנו קרחת יער עם מעיין ובצידו בריכת מים מצויינים - והרי זה מקום אידיאלי לפיקניק! ואכן, מישהו כבר חשב על העניין, מעיל בלוי חיש קל הפך למפה, צידה נערכה, ושוב התחילו סיבובי השתיה והברכות: המתאספים, המשפחות, המתים והעוללים קיבלו את ברכותיהם, ועוד מספר סיבובים בלתי אפשריים בעליל. ויש לומר קע"ג ברכות לבורא עולם כמנהג המסורת, על כך שיין היה בקנקן ותו לא, שאחרת לא היינו יכולים לצעוד בחזרה אל הבית ולבוא בשעריו...
