בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
13.6.03
זמן: עשרים ימים לבליעת המשיח
הלאה אל המרחב
יש ימים, שבסופם כל מה שאני רוצה זה מקלחת חמה, שוקו ולישון. מה יש לומר, איש איש ושגיונותיו הוא. בסופו של יום הרכיבה הראשון שלנו אני מוצא את עצמי מתבונן בעצב בחדרנו היוקרתי-למחצה אשר במלון הסקי "אוזון", תמה האם ואיך קרה שבכל רחבי העיירה גודאורי אין למצוא באף מקום, בית פרטי כמלון גבה צנרת, גז בישול לצורך חימום מים למקלחת. מה שמעלה את השאלה, איך בכלל מתקלחים תושבי עיירת סקי נטושה מתיירים משך כל הקיץ? זכורתני, ששאלה דומה עלתה בזמן שהותי בכפר זוגדידי. היה זה אחר צהריים חמים, ולתומי שאלתי את בעלת הבית היכן ניתן להתקלח. היא, בתשובה, הצביעה אל צריפון הפח שבחצר, אך מיהרה והוסיפה בחיוך כבוש: "אבל קר!" באופן ממנו לא השתמעה לשתי פנים העדפתה שלא להשתמש בשירותי המקלחת ל-פ-ח-ו-ת עד אשר תזהיב הקמה, בעוד כך וכך שבועות(או חודשים).
לילות קשים, ימים מרים
היום התחיל, איך לומר, ברגל שמאל. במהלך בילוי משותף בערב יום אתמול עם אמלסי, בעליו הקודמים של אופנוע "אורל" סובייטי חם מזג, ניפץ מפלס האלכוהול את כל השיאים הקודמים גם יחד, בהציבו רף שיכול להיחשב, עד כמה שהדבר נוגע אלי לפחות, חסם פיזיולוגי עליון. לאחר המפגש המרנין, המשיכו הנועזים לתור אחר תענוגותיה היותר מופקרים של העיר טביליסי בצוותא עם שלישיית עובדי בניין תורכים ששהו אותו שעה במלון הסמוך. הערב הסתיים סופית בבהיה מזוגגת באחת, "רקדנית אקזוטית", שאף פצחה, כך נמסר לי לאחר מכן, בריקודי בטן סוערים. כיף חיים.
בבוקרו של יום המחרת, הוא היום, התעוררתי בשעה שבע(!) בתחושה מציקה של יובש וכאב ראש טיפוסי ליום שאחרי שתיה כדת. ניסיונותי הכושלים לחזור למיטה החמימה רק העלו באוב חלום בלהות, שבו אני מגלה שפרצו לבית הורי: התריס בחדר השינה מנוסר ועל המיטה מונח רובה הציידים מהכפר זוגדידי. אני נוטל את הרובה ומנסה למצוא את הגנב: אין איש בבית, ואני מביט דרך התריס המנוסר אל המחסן הישן. שני אנשים עומדים שם ואני מכוון לאחד מהם, ויורה. האיש נעלם(ממש כמו קופסת הסיגריות עליה התאמנו בירי, שם בכפר) וזה שלידו מנפנף בידיו הלאה, מצביע למקום שאיני יכול לראות, שם נמצא הפורץ. ואני יוצא מהחדר, וחוזר, ושוב מכוון לאחד משני אנשים, ויורה, והאיש נעלם, וזה שלידו מנפנף ביאוש: הלאה, הלאה, לא כאן.
מבת-ים ועד מיזורי - לכולם יש חצ'פורי
בצהרי היום נפגשנו עם אמלסי בשנית, כשאז ליוה הוא אותנו אל גבולות העיר טביליסי ונפרד מאיתנו לשלום, מותירנו להתרסק(מנטלית בלבד) ביד גורלנו האכזר. התחלת הנסיעה היתה מבטיחה, כשאך ציוץ הציפורים וצפירות הטריילרים סודקים את הדממה הרוגעת והבוטחת ששרתה על העולם אותה שעה. בחמשת הקילומטרים הראשונים הרהרתי לי מה יפה הוא הטבע המוריק החולף מול כל חושי, על שלל העצים והשיחים הפורחים, היערות והנהרות, ריחות הפריחה וכל השאר. חמש דקות לאחר מכן, אירעה התקלה הראשונה. האופנוע איבד כוח, האט, ולבסוף עצר. כמובן שלאיש מאיתנו לא היה מושג מה יכולה להיות הבעיה, מלמד העובדה שמדובר, אולי, בבעית חשמל. טלפון לאמלסי, שעת המתנה, והבעיה נפתרה תחת ידיו האמונות, בהותירה אותנו חכמים במקצת משהיינו קודם. ושוב, עשרה קילומטרים של רינה, דיצה, גילה וצהלה, ושוב - עצירה מוחלטת. הפעם זה כבר נראה רציני. שוב, התקשרנו לאמלסי, והפעם ענה חברו והסביר באנגלית מגומגמת שאמלסי לא נמצא לידו ושננסה בעוד שעה(נו, באמת). והשעה שעת אחר צהריים, והזמן הולך וקצר, ומעל לראשנו הולכים ומתרקמים ענני גשם. במהרה התקבצו ליד האופנוע שלל יודעי עניין ודבר, ואי מזה צצה בה.אמ.וו שחורה ובה חבורת נערים נלהבת אשר ניסתה לאתר עבורנו איש מקצוע, אך לשוא. לבסוף הצלחנו למצוא את הבעיה בכוחות עצמנו, הנענו ונסענו משם, גאים על ההישג. ברם אולם, עשרה קילומטרים לאחר מכן נעצר בשלישית האופנוע, כולו מעלה אדים ורוחש רחשים. חששנו מהנורא מכל, תפיסת ראש מנוע. זו, בהתרחשותה, מחייבת שיפוץ כללי, ומי יודע אם והיכן ניתן לעשות זאת, אפילו בק"ק נאמנה טביליסי. ואף הפעם עזר לנו איש חולף שראה בצרתנו וסייע לנו להגיע לרכיב הפגום ולהחליפו בחדש מהמלאי שנשאנו עימנו. והפעם המשכנו בדרכנו כמעט ללא בעיות נוספות עד לגודאורי הנזכרת לעיל, והשבח לעיל על כך. אכלנו ארוחת ערב ראויה ליום המפרך במסעדה כפרית זולה ומצויינת על אם הדרך: גם כאן, מסתבר שהמאכלים השולטים בכיפה נותרו החצ'פורי, החינקאלי, ואף השישליקי.
ג ו ד ב ל ס ג' ו ר ג' י ה.
הלאה אל המרחב
יש ימים, שבסופם כל מה שאני רוצה זה מקלחת חמה, שוקו ולישון. מה יש לומר, איש איש ושגיונותיו הוא. בסופו של יום הרכיבה הראשון שלנו אני מוצא את עצמי מתבונן בעצב בחדרנו היוקרתי-למחצה אשר במלון הסקי "אוזון", תמה האם ואיך קרה שבכל רחבי העיירה גודאורי אין למצוא באף מקום, בית פרטי כמלון גבה צנרת, גז בישול לצורך חימום מים למקלחת. מה שמעלה את השאלה, איך בכלל מתקלחים תושבי עיירת סקי נטושה מתיירים משך כל הקיץ? זכורתני, ששאלה דומה עלתה בזמן שהותי בכפר זוגדידי. היה זה אחר צהריים חמים, ולתומי שאלתי את בעלת הבית היכן ניתן להתקלח. היא, בתשובה, הצביעה אל צריפון הפח שבחצר, אך מיהרה והוסיפה בחיוך כבוש: "אבל קר!" באופן ממנו לא השתמעה לשתי פנים העדפתה שלא להשתמש בשירותי המקלחת ל-פ-ח-ו-ת עד אשר תזהיב הקמה, בעוד כך וכך שבועות(או חודשים).
לילות קשים, ימים מרים
היום התחיל, איך לומר, ברגל שמאל. במהלך בילוי משותף בערב יום אתמול עם אמלסי, בעליו הקודמים של אופנוע "אורל" סובייטי חם מזג, ניפץ מפלס האלכוהול את כל השיאים הקודמים גם יחד, בהציבו רף שיכול להיחשב, עד כמה שהדבר נוגע אלי לפחות, חסם פיזיולוגי עליון. לאחר המפגש המרנין, המשיכו הנועזים לתור אחר תענוגותיה היותר מופקרים של העיר טביליסי בצוותא עם שלישיית עובדי בניין תורכים ששהו אותו שעה במלון הסמוך. הערב הסתיים סופית בבהיה מזוגגת באחת, "רקדנית אקזוטית", שאף פצחה, כך נמסר לי לאחר מכן, בריקודי בטן סוערים. כיף חיים.
בבוקרו של יום המחרת, הוא היום, התעוררתי בשעה שבע(!) בתחושה מציקה של יובש וכאב ראש טיפוסי ליום שאחרי שתיה כדת. ניסיונותי הכושלים לחזור למיטה החמימה רק העלו באוב חלום בלהות, שבו אני מגלה שפרצו לבית הורי: התריס בחדר השינה מנוסר ועל המיטה מונח רובה הציידים מהכפר זוגדידי. אני נוטל את הרובה ומנסה למצוא את הגנב: אין איש בבית, ואני מביט דרך התריס המנוסר אל המחסן הישן. שני אנשים עומדים שם ואני מכוון לאחד מהם, ויורה. האיש נעלם(ממש כמו קופסת הסיגריות עליה התאמנו בירי, שם בכפר) וזה שלידו מנפנף בידיו הלאה, מצביע למקום שאיני יכול לראות, שם נמצא הפורץ. ואני יוצא מהחדר, וחוזר, ושוב מכוון לאחד משני אנשים, ויורה, והאיש נעלם, וזה שלידו מנפנף ביאוש: הלאה, הלאה, לא כאן.
מבת-ים ועד מיזורי - לכולם יש חצ'פורי
בצהרי היום נפגשנו עם אמלסי בשנית, כשאז ליוה הוא אותנו אל גבולות העיר טביליסי ונפרד מאיתנו לשלום, מותירנו להתרסק(מנטלית בלבד) ביד גורלנו האכזר. התחלת הנסיעה היתה מבטיחה, כשאך ציוץ הציפורים וצפירות הטריילרים סודקים את הדממה הרוגעת והבוטחת ששרתה על העולם אותה שעה. בחמשת הקילומטרים הראשונים הרהרתי לי מה יפה הוא הטבע המוריק החולף מול כל חושי, על שלל העצים והשיחים הפורחים, היערות והנהרות, ריחות הפריחה וכל השאר. חמש דקות לאחר מכן, אירעה התקלה הראשונה. האופנוע איבד כוח, האט, ולבסוף עצר. כמובן שלאיש מאיתנו לא היה מושג מה יכולה להיות הבעיה, מלמד העובדה שמדובר, אולי, בבעית חשמל. טלפון לאמלסי, שעת המתנה, והבעיה נפתרה תחת ידיו האמונות, בהותירה אותנו חכמים במקצת משהיינו קודם. ושוב, עשרה קילומטרים של רינה, דיצה, גילה וצהלה, ושוב - עצירה מוחלטת. הפעם זה כבר נראה רציני. שוב, התקשרנו לאמלסי, והפעם ענה חברו והסביר באנגלית מגומגמת שאמלסי לא נמצא לידו ושננסה בעוד שעה(נו, באמת). והשעה שעת אחר צהריים, והזמן הולך וקצר, ומעל לראשנו הולכים ומתרקמים ענני גשם. במהרה התקבצו ליד האופנוע שלל יודעי עניין ודבר, ואי מזה צצה בה.אמ.וו שחורה ובה חבורת נערים נלהבת אשר ניסתה לאתר עבורנו איש מקצוע, אך לשוא. לבסוף הצלחנו למצוא את הבעיה בכוחות עצמנו, הנענו ונסענו משם, גאים על ההישג. ברם אולם, עשרה קילומטרים לאחר מכן נעצר בשלישית האופנוע, כולו מעלה אדים ורוחש רחשים. חששנו מהנורא מכל, תפיסת ראש מנוע. זו, בהתרחשותה, מחייבת שיפוץ כללי, ומי יודע אם והיכן ניתן לעשות זאת, אפילו בק"ק נאמנה טביליסי. ואף הפעם עזר לנו איש חולף שראה בצרתנו וסייע לנו להגיע לרכיב הפגום ולהחליפו בחדש מהמלאי שנשאנו עימנו. והפעם המשכנו בדרכנו כמעט ללא בעיות נוספות עד לגודאורי הנזכרת לעיל, והשבח לעיל על כך. אכלנו ארוחת ערב ראויה ליום המפרך במסעדה כפרית זולה ומצויינת על אם הדרך: גם כאן, מסתבר שהמאכלים השולטים בכיפה נותרו החצ'פורי, החינקאלי, ואף השישליקי.
ג ו ד ב ל ס ג' ו ר ג' י ה.
