בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
23.7.03
זמן: 59 ימים בערבות
ארבוז מבחוץ ואדום מבפנים
המציאות האזרביג'נית הולכת ומתגלה כמשונה ונמזרת יותר ויותר, עם כל מפגש שנוסף לתיבת הקסמים של הטיול. בכלליות, ניתן לחלק את פגישותי עם האזרים לשני סוגים עיקריים: פגישותי עם אנשים פרטים, ופגישות עם שוטרים בתפקיד, בדרכים ובעיקר במחסומים. על הסוג השני אין רב להוסיף על מה שכבר נאמר(שהרי שוטרים הם שוטרים הם שוטרים), פרט לעובדה שהשוטרים המקומיים ניחנו בסוג מיוחד של עקשנות אשר אינו מקל על תקצובו של הטיול כל עיקר. בניגוד גמור לכך, פגישותי עם האזריים ביומיים האחרונים היו רווי ידידותיות ורוח טובה, כבאותה עצירה שעשיתי לצד אחת החנויות שבעיר גאזאך, שהתפתחה לשיחה עם כעשרה אנשים במקביל, בסופה התחבקנו, הצטלמנו, ובידי הופקד כמתנה ארבוז(עוד רמז? בא עם גרעינים) כרסתן ומבטיח. וכאילו להמחשת הניגוד בין שני סוגי המפגשים, נתקלתי היום, בעקבות הכוונה מקומית לכפר חמדה כלשהו, בשוטר הנמצא בחופשה, זאת גיליתי רק מאוחר יותר. נעצרתי בכפר הקטן וניסיתי לברר היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, כשאחד המתקהלים הציע להתלוות אלי לנסיעה אל היעד המובטח. וכך נסענו לנו בשבילי הכפר הקטון: הוא, מנופף לכל מי שרק אפשר ממיודעיו, ואני, שקוד על מלאכת הנהיגה בדרכי העפר, נזהר שלא לדרוס ברווזים, אפרוחים וילדים תועים. לאחר מספר דקות, הגענו אל פתחו של מקום שנראה כמו מסעדה(אך התגלה כבית תה), בה היו מסובים לשולחן, השם ירחם, ארבעה שוטרים נפוחי מראה ועתירי שיני זהב, סימן אזהרה ידוע לטייל - שהרי כיצד תשיג ידם של המשתכרים משכורת רעב בארץ זו רכוש אותם תכשיטי אופנה יקרים, אם לא על ידי חמס ומשיסה, ותיירים מזדמנים - זאת יודע כל בר בי רב - הנם טרף קל שבקלים? התעכבנו אצל שולחנם, שם ניהלנו שיחה קצרה על כל הדברים הרגילים הקשורים אלי ולאופנוע, ואם היה הדבר הודות לרעי היושב בסמוך, או הודות לעובדה שאני הייתי הראשון שפצח בשיחה, לא אדע, אך לא נדרשתי ולו פעם אחת להציג את מסמכי או לשלם אתנן כלשהו לאור העובדה שיש ברשותי ממון רב, במושגי המקום. נפרדתי מהם, משתומם, ובלווית ידידי החדש, זאביט, המשכתי למסעדה המובטחת. לאחר הארוחה, בה למדתי על עיסוקי של רעי, השים אותי היצר הרע לדחוק ולבדוק אם יקרע החבל, דרך משל, ממתיחת יתר: הצגתי בפניו את מסמכי, על אישורי המעבר הספק תקפים, רק כדי ללמוד, דרך עצה טובה, על אשר עלי לעשות עם הגיעי לבירה באקו, על מנת להמשיך ולנסוע בבטחה וללא חשש בשבילי הארץ. עם זאת, נצב הייתי בפני בעיה: אישורי המעבר שברשותי - תקפים הם אך ליומיים מיום כניסתי לאזרביג'ן. האם עלי להזדרז להגיע לבאקו כבר למחרת היום, ולוותר, בינתיים, על כל אותן שכיות שבדרך, רק כדי לשהות שהיית יתר בעיר אותה אני חושד ליקרה, בהמתנה לנסיכת החידקל שאמורה להגיע כעבור מספר ימים? ומנגד, האם להסתכן ולנוע בדרכי אזרביג'ן עתירות השוטרים חמי המזג והמורעבים לכסף, ללא רשיון מעבר מתאים? החלטתי לדחות את ההחלטה ליום המחר, ובינתיים להיענות להזמנתו של זאביט ולבלות את הלילה בחיק משפחתו. לרוע המזל, משהגענו לביתו נתברר לו, כי עבודתו מחייבת אותו, בו ברגע, לנסיעה ארוכה, ומלבד זאת, ישנה בעיית מקום קלה בבית, ולכן, בלווית התנצלויות מרובות, בוטלה ההזמנה, ואני שמתי פעמי חזרה אל הדרך הראשית, בחיפוש אחר מלון.
הענינים מסתבכים
לדרך הראשית לא הגעתי, מכיוון שנתקלתי אותה שעה במחסום המשטרה אותו עברתי ללא השתהות בדרך הלוך. השוטרים, שהיו בטוחים, משום מה, בהיותי גדול הגיאולוגים עלי אדמות, עיכבו אותי לצורך חקירה, שהמשיכה במטה המשטרה המקומית, לשם נסעתי בלווית שוטר מחסום משופם שלא חדל לפלבל בעיניו אל מול הרוח השורקת. שוב, כבסיוט חוזר ונשנה, החל מבול השאלות החוזרות ונשנות: מנין ולאן, למשך כמה זמן, מתי נכנסתי ומתי יצאתי מכל המקומות בהם שהיתי, ובעיקר, מה היה לי לחפש, לכל השדים והרוחות בכפר הקטן והנידח הסמוך לגבול עם נגורנו קאראבאך, אותו איזור מחלוקת הנמצא כיום בשליטה ארמנית, וכלום גיאולוג אני? משוטר זוטר לשוטר ותיק עלה בסולם הדרגות עליי עד הגיעי, לבסוף, לפאנל לובשי החליפות, כדי להשמיע את אותו סיפור בפרטי פרטים. תוך התייעצויות סלולריות בשפה הרוסית(?), החליטו עם רדת החשיכה, לאמץ את גרסתי ולהניח לי להמשיך בדרכי. כמוסר השכל הפעם, החלטתי לשים סייג לכלל הגורף שלא לעצור לכל אותם שוטרים מנופפים, ובמחסומים הסמוכים לאיזורים רגישים, להיעתר לנפנופיהם, ולו במחיר אותם שלמונים בהם חשקה נפשם.
תדלוק עם תוסף
המשכתי בנסיעה אל תוך הלילה בחיפוש אחר מלון, ונעצרתי לבסוף בתחנת דלק בכדי לשאול על מלון קרוב.עובד בתחנה, במקום, הציע בפני את מחצית ממלכתו, הינו, מיטה בחדר ממוזג(!), וכששאלתי אותו למחיר, סירב לקבל כסף, בהסבירו: "אני מוסלמי".
ארבוז מבחוץ ואדום מבפנים
המציאות האזרביג'נית הולכת ומתגלה כמשונה ונמזרת יותר ויותר, עם כל מפגש שנוסף לתיבת הקסמים של הטיול. בכלליות, ניתן לחלק את פגישותי עם האזרים לשני סוגים עיקריים: פגישותי עם אנשים פרטים, ופגישות עם שוטרים בתפקיד, בדרכים ובעיקר במחסומים. על הסוג השני אין רב להוסיף על מה שכבר נאמר(שהרי שוטרים הם שוטרים הם שוטרים), פרט לעובדה שהשוטרים המקומיים ניחנו בסוג מיוחד של עקשנות אשר אינו מקל על תקצובו של הטיול כל עיקר. בניגוד גמור לכך, פגישותי עם האזריים ביומיים האחרונים היו רווי ידידותיות ורוח טובה, כבאותה עצירה שעשיתי לצד אחת החנויות שבעיר גאזאך, שהתפתחה לשיחה עם כעשרה אנשים במקביל, בסופה התחבקנו, הצטלמנו, ובידי הופקד כמתנה ארבוז(עוד רמז? בא עם גרעינים) כרסתן ומבטיח. וכאילו להמחשת הניגוד בין שני סוגי המפגשים, נתקלתי היום, בעקבות הכוונה מקומית לכפר חמדה כלשהו, בשוטר הנמצא בחופשה, זאת גיליתי רק מאוחר יותר. נעצרתי בכפר הקטן וניסיתי לברר היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, כשאחד המתקהלים הציע להתלוות אלי לנסיעה אל היעד המובטח. וכך נסענו לנו בשבילי הכפר הקטון: הוא, מנופף לכל מי שרק אפשר ממיודעיו, ואני, שקוד על מלאכת הנהיגה בדרכי העפר, נזהר שלא לדרוס ברווזים, אפרוחים וילדים תועים. לאחר מספר דקות, הגענו אל פתחו של מקום שנראה כמו מסעדה(אך התגלה כבית תה), בה היו מסובים לשולחן, השם ירחם, ארבעה שוטרים נפוחי מראה ועתירי שיני זהב, סימן אזהרה ידוע לטייל - שהרי כיצד תשיג ידם של המשתכרים משכורת רעב בארץ זו רכוש אותם תכשיטי אופנה יקרים, אם לא על ידי חמס ומשיסה, ותיירים מזדמנים - זאת יודע כל בר בי רב - הנם טרף קל שבקלים? התעכבנו אצל שולחנם, שם ניהלנו שיחה קצרה על כל הדברים הרגילים הקשורים אלי ולאופנוע, ואם היה הדבר הודות לרעי היושב בסמוך, או הודות לעובדה שאני הייתי הראשון שפצח בשיחה, לא אדע, אך לא נדרשתי ולו פעם אחת להציג את מסמכי או לשלם אתנן כלשהו לאור העובדה שיש ברשותי ממון רב, במושגי המקום. נפרדתי מהם, משתומם, ובלווית ידידי החדש, זאביט, המשכתי למסעדה המובטחת. לאחר הארוחה, בה למדתי על עיסוקי של רעי, השים אותי היצר הרע לדחוק ולבדוק אם יקרע החבל, דרך משל, ממתיחת יתר: הצגתי בפניו את מסמכי, על אישורי המעבר הספק תקפים, רק כדי ללמוד, דרך עצה טובה, על אשר עלי לעשות עם הגיעי לבירה באקו, על מנת להמשיך ולנסוע בבטחה וללא חשש בשבילי הארץ. עם זאת, נצב הייתי בפני בעיה: אישורי המעבר שברשותי - תקפים הם אך ליומיים מיום כניסתי לאזרביג'ן. האם עלי להזדרז להגיע לבאקו כבר למחרת היום, ולוותר, בינתיים, על כל אותן שכיות שבדרך, רק כדי לשהות שהיית יתר בעיר אותה אני חושד ליקרה, בהמתנה לנסיכת החידקל שאמורה להגיע כעבור מספר ימים? ומנגד, האם להסתכן ולנוע בדרכי אזרביג'ן עתירות השוטרים חמי המזג והמורעבים לכסף, ללא רשיון מעבר מתאים? החלטתי לדחות את ההחלטה ליום המחר, ובינתיים להיענות להזמנתו של זאביט ולבלות את הלילה בחיק משפחתו. לרוע המזל, משהגענו לביתו נתברר לו, כי עבודתו מחייבת אותו, בו ברגע, לנסיעה ארוכה, ומלבד זאת, ישנה בעיית מקום קלה בבית, ולכן, בלווית התנצלויות מרובות, בוטלה ההזמנה, ואני שמתי פעמי חזרה אל הדרך הראשית, בחיפוש אחר מלון.
הענינים מסתבכים
לדרך הראשית לא הגעתי, מכיוון שנתקלתי אותה שעה במחסום המשטרה אותו עברתי ללא השתהות בדרך הלוך. השוטרים, שהיו בטוחים, משום מה, בהיותי גדול הגיאולוגים עלי אדמות, עיכבו אותי לצורך חקירה, שהמשיכה במטה המשטרה המקומית, לשם נסעתי בלווית שוטר מחסום משופם שלא חדל לפלבל בעיניו אל מול הרוח השורקת. שוב, כבסיוט חוזר ונשנה, החל מבול השאלות החוזרות ונשנות: מנין ולאן, למשך כמה זמן, מתי נכנסתי ומתי יצאתי מכל המקומות בהם שהיתי, ובעיקר, מה היה לי לחפש, לכל השדים והרוחות בכפר הקטן והנידח הסמוך לגבול עם נגורנו קאראבאך, אותו איזור מחלוקת הנמצא כיום בשליטה ארמנית, וכלום גיאולוג אני? משוטר זוטר לשוטר ותיק עלה בסולם הדרגות עליי עד הגיעי, לבסוף, לפאנל לובשי החליפות, כדי להשמיע את אותו סיפור בפרטי פרטים. תוך התייעצויות סלולריות בשפה הרוסית(?), החליטו עם רדת החשיכה, לאמץ את גרסתי ולהניח לי להמשיך בדרכי. כמוסר השכל הפעם, החלטתי לשים סייג לכלל הגורף שלא לעצור לכל אותם שוטרים מנופפים, ובמחסומים הסמוכים לאיזורים רגישים, להיעתר לנפנופיהם, ולו במחיר אותם שלמונים בהם חשקה נפשם.
תדלוק עם תוסף
המשכתי בנסיעה אל תוך הלילה בחיפוש אחר מלון, ונעצרתי לבסוף בתחנת דלק בכדי לשאול על מלון קרוב.עובד בתחנה, במקום, הציע בפני את מחצית ממלכתו, הינו, מיטה בחדר ממוזג(!), וכששאלתי אותו למחיר, סירב לקבל כסף, בהסבירו: "אני מוסלמי".
22.7.03
זמן: 58 ימים, ומתגלגלים
רעמים וברקים
למחרת היום קצתי משנת יופיי השכם בבוקר, בכוונה ברורה להתניע ולצאת לדרכי מוקדם ככל האפשר. השאיפה היתה להקדים את הגעתי לטביליסי, מרחק קילומטרים רבים ובהם שני מעברי גבול, הארמני והגרוזיני, בהם צפיתי, מנסיון העבר, התעכבויות ארוכה. "רעה חולה", מסתבר, סבר אחרת, כך שמצאתי את עצמי אותו בוקר פוכר בעצבנות בקרבי המצתים, בנסיון לגרום למלעון להניע. השכונתיים שהתאספו סביב יעצו לי להחליף את המצת החדש בישן, כמדומה בניגוד להגיון הבריא, אך כשציינתי זאת בפניהם אך נחררו קלות בלעג מוסווה. דקות ספורות לאחר מכן, משהניע האופנוע בקול רועם, נידבו הם תובנה מקומית עתיקת יומין: "החדש תמיד עובד פחות טוב מהישן", חומר מקומי למחשבה. זאת ועוד: קודם לכן, משסירב אחד מחלקיו הסוררים של האופנוע לשוב למקומו באופן הנכון(כמדומני היה זה כבל הספידומטר), התערבו הם בעצה מקומית מוכחת: "זה אופנוע רוסי, חבר. הרוסים - רק כח אלה מבינים, כמו בפטיש שעל הדגל, מכיר?". ושוב, התגלתה העצה כנכוחה עת גבר כח החרב על כח השכל.
יש'ך עוד, אבא'לה
הנסיעה בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים לטביליסי עברה, במפתיע, באופן חלק וכמעט מושלם. ישנם, ככל הנראה, כמה עשרות זבובונים אשר יחלקו על סברה זו, עת הימעכם אל משקפי עבדכם הנאמן הדוהר לו בדרכים, ואולם, דעתם של אלו תפורסם, אי"ה, בבלוג נפרד ביום מן הימים. ובאשר למעברי הגבול - אפילו אלה הושלמו תוך פחות משעה ובעלות אפסית, הודות לטכניקה החדשנית אשר אימצתי לי, של הצגת הטרוולר צ'קס והסבר על טיבם, תוך הדגשת העובדה שלאיש, מלבדי, אין כל שימוש בהם. עם הגעתי, בערבו של יום, לטביליסי הבירה, נזכרתי בתחושת הנסיעה ברחובותיה של זו הקריה בפעמים הראשונות: ומה רב ההבדל! כמכר ותיק פגשתי את העיר, וזו - מאירת עיניים וממתיקת שפתים. ככלל, בנדודי אנה ואנה זה מכבר מצאתי, כי הנאה רבה טמונה בחזרה למקומות החדשים-ישנים על מסלול הטיול, ואולם כאן ועכשיו היתה התחושה משכרת וממכרת שבעת מונים. פניתי חיש קל בסמטאות הצרות מהן נהגתי לחשוש, ובטרם חלפו דקות ספורות הגעתי אל ביתו של באצ'ו, שנראה היה כנדהם לראותני, והזמין אותי להתארח בביתו. את יום המחרת ביליתי בסידורים בעיר, ובעיקר בהעברת הבלוג למחשב יחיד ומיוחד אותו הצלחתי לשכנע, הודות לאלוהי מערכות ההפעלה, לכתוב בשפת עבר. בערבו של אותו יום ציפה לי מפגש עם שני בני השכונה, אמני-זמר, אותם הציג בפני באצ'ו. במקרה נתקלנו בהם בזמן ששרו להנאתם שירים אל תוך הלילה בגן הסמוך לבית. נאה היה להאזין לשירתם העריבה של שירים גורגים עתיקי יומין המשוייכים לפלכים השונים בארץ, שירים קודרים ומלאי יגון, בקולות ראשונים ושניים, ולי לא נותר אלא לגמול להם בשיר משלנו, ולמטרה זו בחרתי את "לילה, לילה" אשר לשלום חנוך, למען לא תפוג הרוח המלנכולית, שכה היטיבה עם שירתם. המשכנו בשיר אפריקני בשלושה קולות אותו לימדו אותי, ונפרדנו כידידים ותיקים, רק כדי להמשיך לשוטט אל תוך הלילה הסוגר. לאחר לילה נוסף בבית משפחתו של באצ'ו, נפרדנו בנשיקות, החלפת מתכונים, והבטחות לשוב ולהפגש, כשאז שינסתי מותני ושמתי פעמי, בחיל וברעדה, אל הגבול האזרביג'ני.
הויזה הקצרה בעולם
בגבול האזרי, ציפתה לי הפתעה לא נעימה כל עיקר: אשרת הכניסה לאזרביג'ן - פג תוקפה לפני שבועיים. לאחר נסיונות כושלים לשכנע את קצין הגבול האזרי "לסרוג" עבורי אחת חדשה, תוך רמיזות בלתי משתמעות לשתי פנים(מהיעדר שליטה מספקת בשפה הרוסית) על תמורה חומרית מובטחת, נאלצתי לשוב על עקבותי רק בכדי להוציא ויזה חישה לגרוזיה, שתאפשר לי לחזור לסוכנות הנסיעות, אשר בתורה תפנה לשגרירות האזרית בבקשה לויזה חדשה. יא אולוהים. התהליך התגלה כמהיר מהצפוי, חושד אני שבעיקר הודות לטיפולה המסור של הסוכנות, והשגרירות מיהרה להודות בטעותה(!) ולהנפיק, חינם אין כסף הפעם(!!), ויזה חדשה. מיהרתי, אפוא, חזרה לגבול, שם ניאותו שומרי הגבול להעבירני אל הצד השני. גם הפעם, אציין בקורת רוח, הוכיח את עצמו סיפור המחאות הנוסעים, ולמעט קצין גבול חשדן כמו גם חמדן במיוחד, אשר אווה להשאיר בידו אחת מאותן פיסות ניר - "למזכרת", לא נתקלתי בבעיות מיוחדות.
בכיפה לבנה ועם שפם
אזרביג'ן בתחילה הבהילה אותי: ראשית, אודה, היה החשש הטבוע מלידה מפני בני דת האיסלאם באשר הם. גם שומרי הגבול המחוספסים לא העצימו את תחושת הביטחון(היה זה בטרם הושלם ניסוחו של החוק הקושר את נעימותם של שומרי הגבול עם נעימותה של האוכלוסיה - ביחס הפוך), וככלל, כמות לובשי המדים המנופפים לעברי נראתה כבלתי סבירה בעליל, לאחר שעצרתי פעמיים אצל אלו, רק כדי לשכנעם פעם אחר פעם בטוהר כוונותי, כמו גם בהיעדרו של כל ממון בעל ערך עבורם, שברשותי. השוטר השלישי שסימן לאופנוע החולף לעצור נאלץ להתבונן בענן אבק שהותיר זה אחריו, ולחלום חלומות באספמיא על מנת העושר המופלג שהיתה נופלת בחלקו אילו אך היה זה האחרון עוצר... הערב כבר ירד, וסופת ברקים באופק מלווה בגשם מקומי מצליף הביאו אותי לעצור, לבסוף, במלון דרכים שהתגלה כמעולה, ובו מים חמים, מיזוג אויר, ומארחים מאירי עינים אשר כיבדו אותי בקנקן תה, ומאוחר יותר בארוחת ערב בכיכובו של הבוז-בש - מרק בשר ותפוחי אדמה ערב להפליא, שניחוחו המעולה נפל אך במעט מטעמו המשובח, כשהוא מלווה ביוגורט חמצמץ. זה אשר נתן ליום המפרך והמתסכל-משהו, סיום עם טעם של עוד...
רעמים וברקים
למחרת היום קצתי משנת יופיי השכם בבוקר, בכוונה ברורה להתניע ולצאת לדרכי מוקדם ככל האפשר. השאיפה היתה להקדים את הגעתי לטביליסי, מרחק קילומטרים רבים ובהם שני מעברי גבול, הארמני והגרוזיני, בהם צפיתי, מנסיון העבר, התעכבויות ארוכה. "רעה חולה", מסתבר, סבר אחרת, כך שמצאתי את עצמי אותו בוקר פוכר בעצבנות בקרבי המצתים, בנסיון לגרום למלעון להניע. השכונתיים שהתאספו סביב יעצו לי להחליף את המצת החדש בישן, כמדומה בניגוד להגיון הבריא, אך כשציינתי זאת בפניהם אך נחררו קלות בלעג מוסווה. דקות ספורות לאחר מכן, משהניע האופנוע בקול רועם, נידבו הם תובנה מקומית עתיקת יומין: "החדש תמיד עובד פחות טוב מהישן", חומר מקומי למחשבה. זאת ועוד: קודם לכן, משסירב אחד מחלקיו הסוררים של האופנוע לשוב למקומו באופן הנכון(כמדומני היה זה כבל הספידומטר), התערבו הם בעצה מקומית מוכחת: "זה אופנוע רוסי, חבר. הרוסים - רק כח אלה מבינים, כמו בפטיש שעל הדגל, מכיר?". ושוב, התגלתה העצה כנכוחה עת גבר כח החרב על כח השכל.
יש'ך עוד, אבא'לה
הנסיעה בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים לטביליסי עברה, במפתיע, באופן חלק וכמעט מושלם. ישנם, ככל הנראה, כמה עשרות זבובונים אשר יחלקו על סברה זו, עת הימעכם אל משקפי עבדכם הנאמן הדוהר לו בדרכים, ואולם, דעתם של אלו תפורסם, אי"ה, בבלוג נפרד ביום מן הימים. ובאשר למעברי הגבול - אפילו אלה הושלמו תוך פחות משעה ובעלות אפסית, הודות לטכניקה החדשנית אשר אימצתי לי, של הצגת הטרוולר צ'קס והסבר על טיבם, תוך הדגשת העובדה שלאיש, מלבדי, אין כל שימוש בהם. עם הגעתי, בערבו של יום, לטביליסי הבירה, נזכרתי בתחושת הנסיעה ברחובותיה של זו הקריה בפעמים הראשונות: ומה רב ההבדל! כמכר ותיק פגשתי את העיר, וזו - מאירת עיניים וממתיקת שפתים. ככלל, בנדודי אנה ואנה זה מכבר מצאתי, כי הנאה רבה טמונה בחזרה למקומות החדשים-ישנים על מסלול הטיול, ואולם כאן ועכשיו היתה התחושה משכרת וממכרת שבעת מונים. פניתי חיש קל בסמטאות הצרות מהן נהגתי לחשוש, ובטרם חלפו דקות ספורות הגעתי אל ביתו של באצ'ו, שנראה היה כנדהם לראותני, והזמין אותי להתארח בביתו. את יום המחרת ביליתי בסידורים בעיר, ובעיקר בהעברת הבלוג למחשב יחיד ומיוחד אותו הצלחתי לשכנע, הודות לאלוהי מערכות ההפעלה, לכתוב בשפת עבר. בערבו של אותו יום ציפה לי מפגש עם שני בני השכונה, אמני-זמר, אותם הציג בפני באצ'ו. במקרה נתקלנו בהם בזמן ששרו להנאתם שירים אל תוך הלילה בגן הסמוך לבית. נאה היה להאזין לשירתם העריבה של שירים גורגים עתיקי יומין המשוייכים לפלכים השונים בארץ, שירים קודרים ומלאי יגון, בקולות ראשונים ושניים, ולי לא נותר אלא לגמול להם בשיר משלנו, ולמטרה זו בחרתי את "לילה, לילה" אשר לשלום חנוך, למען לא תפוג הרוח המלנכולית, שכה היטיבה עם שירתם. המשכנו בשיר אפריקני בשלושה קולות אותו לימדו אותי, ונפרדנו כידידים ותיקים, רק כדי להמשיך לשוטט אל תוך הלילה הסוגר. לאחר לילה נוסף בבית משפחתו של באצ'ו, נפרדנו בנשיקות, החלפת מתכונים, והבטחות לשוב ולהפגש, כשאז שינסתי מותני ושמתי פעמי, בחיל וברעדה, אל הגבול האזרביג'ני.
הויזה הקצרה בעולם
בגבול האזרי, ציפתה לי הפתעה לא נעימה כל עיקר: אשרת הכניסה לאזרביג'ן - פג תוקפה לפני שבועיים. לאחר נסיונות כושלים לשכנע את קצין הגבול האזרי "לסרוג" עבורי אחת חדשה, תוך רמיזות בלתי משתמעות לשתי פנים(מהיעדר שליטה מספקת בשפה הרוסית) על תמורה חומרית מובטחת, נאלצתי לשוב על עקבותי רק בכדי להוציא ויזה חישה לגרוזיה, שתאפשר לי לחזור לסוכנות הנסיעות, אשר בתורה תפנה לשגרירות האזרית בבקשה לויזה חדשה. יא אולוהים. התהליך התגלה כמהיר מהצפוי, חושד אני שבעיקר הודות לטיפולה המסור של הסוכנות, והשגרירות מיהרה להודות בטעותה(!) ולהנפיק, חינם אין כסף הפעם(!!), ויזה חדשה. מיהרתי, אפוא, חזרה לגבול, שם ניאותו שומרי הגבול להעבירני אל הצד השני. גם הפעם, אציין בקורת רוח, הוכיח את עצמו סיפור המחאות הנוסעים, ולמעט קצין גבול חשדן כמו גם חמדן במיוחד, אשר אווה להשאיר בידו אחת מאותן פיסות ניר - "למזכרת", לא נתקלתי בבעיות מיוחדות.
בכיפה לבנה ועם שפם
אזרביג'ן בתחילה הבהילה אותי: ראשית, אודה, היה החשש הטבוע מלידה מפני בני דת האיסלאם באשר הם. גם שומרי הגבול המחוספסים לא העצימו את תחושת הביטחון(היה זה בטרם הושלם ניסוחו של החוק הקושר את נעימותם של שומרי הגבול עם נעימותה של האוכלוסיה - ביחס הפוך), וככלל, כמות לובשי המדים המנופפים לעברי נראתה כבלתי סבירה בעליל, לאחר שעצרתי פעמיים אצל אלו, רק כדי לשכנעם פעם אחר פעם בטוהר כוונותי, כמו גם בהיעדרו של כל ממון בעל ערך עבורם, שברשותי. השוטר השלישי שסימן לאופנוע החולף לעצור נאלץ להתבונן בענן אבק שהותיר זה אחריו, ולחלום חלומות באספמיא על מנת העושר המופלג שהיתה נופלת בחלקו אילו אך היה זה האחרון עוצר... הערב כבר ירד, וסופת ברקים באופק מלווה בגשם מקומי מצליף הביאו אותי לעצור, לבסוף, במלון דרכים שהתגלה כמעולה, ובו מים חמים, מיזוג אויר, ומארחים מאירי עינים אשר כיבדו אותי בקנקן תה, ומאוחר יותר בארוחת ערב בכיכובו של הבוז-בש - מרק בשר ותפוחי אדמה ערב להפליא, שניחוחו המעולה נפל אך במעט מטעמו המשובח, כשהוא מלווה ביוגורט חמצמץ. זה אשר נתן ליום המפרך והמתסכל-משהו, סיום עם טעם של עוד...
זמן: 55 ימים למצעד הזוועות
חופשי זה לגמרי לבד
אור לבוקרו של יום, ליויתי את רעי למסע, הוא אמיר(מירקין), בדרכו האחרונה אל האוטו-וגזל, היא תחנת האוטובוסים המקומית, ומשם לנסיעה הארוכה כל הדרך חזרה לאיסטנבול, בה פצחנו במסע זה לפני כך וכך ימים(ר' כותרת). מוזר פתאום להרגיש לבד, להיות לבד. הכבישים, מעשה שטן, נראים לגמרי אחרת, ללא מישהו שיגיד היכן לפנות ולאן לנסוע, והלא עבדכם הנאמן נטול כל חוש כיוון באשר הוא, וכיצד אדע מה צופנות בחובן כל אותן דרכים זרות(זו חידה, זו חידה), אפילו כאלה בהן נסעתי, לצורך המחשה והדגשה, לפני אך ימים ספורים? מוזר לשבת לבד, סתם כך פתאום, במסעדה, אל מול שולחן יתום מבני שיחה, לסעוד בדממה פת של ערבית, כשמחשבותי לא מופרעות(*) ולו פעם אחת על ידי אי מבאי המקום. ופתאום, כך נדמה, אוחזת בי הרגשה של מקום, של מרחב. המרחב הפיזי כמו גם מרחב אפשרויות הבחירה מכפילים את עצמם במעלה, ומפל יקומים מקבילים נפרש בעקבותיהן כמניפה ססגונית. אני שקט, מחייך חיוכים קטנים ואפלוליים - עכשיו אפשר להעמיד פנים שאני - כלל איני אני, מישהו אחר הני: אפשר לגדל שפם, לדבר רק אנגלית פתאום, למגינת ליבם של המתוקשרים, להתנחמד ולכעוס חליפין עד דלא ידע, והרגוני נא הרוג אם אך אדע, כיצד קשורים כל אלה להתייתמותי הפתאומית - וכלום לא יכולתי לעשות כל זאת קודם? על כך לא אדע השב.
סוף טוב
היום, יומי האחרון בירוואן, עבר, איך לא, בתחזוקה של של הפגע הרע: תחילה עצמאית ולאחר מכן ע"י המכונאי המועדף בעיר, גם אם היחיד אותו אני מכיר, אדו. עם חזרתי מכפרו של הנ"ל בשעת לילה מאוחרת, עדיין דלק אור במרפסת המלון, מקום מושבה הנצחי של בעלת המקום, היא סטלה, כזכור. "אוי, מאמאג'י", קוננה הגמדת המחומצנת, "איך שדאגתי לך, עכשיו כשאתה לבד, וכל הזמן הסתכלתי לראות אם אתה בא" - כך המשיכה בלהגה האינסופי. הקץ לאנונימיות המבורכת, חוזר ומתקפל לו מרחב האפשרויות לכדי קו בודד ויחיד, דטרמיניסטי... בראותה את התגרדויותי הבלתי פוסקות, אם מחמת היתושים ואם מחמת הפשפשים(אשר אני חושד שמקימים הם במאורתה מושבת-על, ממנה יתקפו ערים גדולות בעולם אם לא תיעננה תביעותיהם לעצמאות), נעלמה לרגע וחזרה אך בכדי לצקת מים מחיים על רגלי הדואבות, וכך נתוודעתי, פעם נוספת, למנהג ידוע הנזכר בספר קודשנו. הפעם הראשונה היתה, כזכור לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, כאשר נפל המכונאי הגרוזיני המפוייח גודה בנשיקות על צוארי, למרבה האימה, שכן בגילופין היה, וריחו, אם לנקוט לשון עדינה, לא ריח שושנים זכות. ואם כבר נזכרתי בכך, הרי ששמח אני לבשר, כי מחר אהיה בחזרה, בלי נדר כמובן, בגורגיה. חוזרים הביתה, ביג'ו...
חופשי זה לגמרי לבד
אור לבוקרו של יום, ליויתי את רעי למסע, הוא אמיר(מירקין), בדרכו האחרונה אל האוטו-וגזל, היא תחנת האוטובוסים המקומית, ומשם לנסיעה הארוכה כל הדרך חזרה לאיסטנבול, בה פצחנו במסע זה לפני כך וכך ימים(ר' כותרת). מוזר פתאום להרגיש לבד, להיות לבד. הכבישים, מעשה שטן, נראים לגמרי אחרת, ללא מישהו שיגיד היכן לפנות ולאן לנסוע, והלא עבדכם הנאמן נטול כל חוש כיוון באשר הוא, וכיצד אדע מה צופנות בחובן כל אותן דרכים זרות(זו חידה, זו חידה), אפילו כאלה בהן נסעתי, לצורך המחשה והדגשה, לפני אך ימים ספורים? מוזר לשבת לבד, סתם כך פתאום, במסעדה, אל מול שולחן יתום מבני שיחה, לסעוד בדממה פת של ערבית, כשמחשבותי לא מופרעות(*) ולו פעם אחת על ידי אי מבאי המקום. ופתאום, כך נדמה, אוחזת בי הרגשה של מקום, של מרחב. המרחב הפיזי כמו גם מרחב אפשרויות הבחירה מכפילים את עצמם במעלה, ומפל יקומים מקבילים נפרש בעקבותיהן כמניפה ססגונית. אני שקט, מחייך חיוכים קטנים ואפלוליים - עכשיו אפשר להעמיד פנים שאני - כלל איני אני, מישהו אחר הני: אפשר לגדל שפם, לדבר רק אנגלית פתאום, למגינת ליבם של המתוקשרים, להתנחמד ולכעוס חליפין עד דלא ידע, והרגוני נא הרוג אם אך אדע, כיצד קשורים כל אלה להתייתמותי הפתאומית - וכלום לא יכולתי לעשות כל זאת קודם? על כך לא אדע השב.
סוף טוב
היום, יומי האחרון בירוואן, עבר, איך לא, בתחזוקה של של הפגע הרע: תחילה עצמאית ולאחר מכן ע"י המכונאי המועדף בעיר, גם אם היחיד אותו אני מכיר, אדו. עם חזרתי מכפרו של הנ"ל בשעת לילה מאוחרת, עדיין דלק אור במרפסת המלון, מקום מושבה הנצחי של בעלת המקום, היא סטלה, כזכור. "אוי, מאמאג'י", קוננה הגמדת המחומצנת, "איך שדאגתי לך, עכשיו כשאתה לבד, וכל הזמן הסתכלתי לראות אם אתה בא" - כך המשיכה בלהגה האינסופי. הקץ לאנונימיות המבורכת, חוזר ומתקפל לו מרחב האפשרויות לכדי קו בודד ויחיד, דטרמיניסטי... בראותה את התגרדויותי הבלתי פוסקות, אם מחמת היתושים ואם מחמת הפשפשים(אשר אני חושד שמקימים הם במאורתה מושבת-על, ממנה יתקפו ערים גדולות בעולם אם לא תיעננה תביעותיהם לעצמאות), נעלמה לרגע וחזרה אך בכדי לצקת מים מחיים על רגלי הדואבות, וכך נתוודעתי, פעם נוספת, למנהג ידוע הנזכר בספר קודשנו. הפעם הראשונה היתה, כזכור לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, כאשר נפל המכונאי הגרוזיני המפוייח גודה בנשיקות על צוארי, למרבה האימה, שכן בגילופין היה, וריחו, אם לנקוט לשון עדינה, לא ריח שושנים זכות. ואם כבר נזכרתי בכך, הרי ששמח אני לבשר, כי מחר אהיה בחזרה, בלי נדר כמובן, בגורגיה. חוזרים הביתה, ביג'ו...
זמן: נ' יממות לגלגול הזה
כמו גלגל בתוך גלגל
לאחר תום עניינינו בבירה ירוואן, יצאנו את העיר כשפנינו מועדות לאותו 'אגם ענקית' התופס כחמישה אחוזים משטחה של המדינה, הוא אגם סיבן. עת נשקו גלגלי המקולל לרגבי העפר אשר למרגלות האגם, נגלה לעינינו מחזה מלבב של חורשות מוצלות, אהלי נופשים, ומסעדות דגים לרוב. ממש כמו בכנרת שלנו, הקטנה והחביבה. העברנו לילה בקראוון הסמוך לחוף, משם המשכנו בדרכנו, מקיפים את האגם ועוצרים לחזות בזיוה של כנסיה עתיקה מהמאה ה-12, כפי שזמררה באוזנינו המדריכה המקומית, שאת שטף דיבורה ברוסית האטו, ולו במעט, רק מספרי השנים בהן שוקם המגדל הזה, קרס האולם ההוא, וכולי. לאחר מנוחה קלה המשכנו דרומה, מגלים כי חלקו הנגדי של האגם שומם הוא בהרבה מעמיתו, נטול בתי אכסניות, חופים מסודרים יחסית, ואפילו פיסת צל. לעת ערב עצרנו ללון באכסניא מקומית שמצאנו בעמל רב, דרוכים ומחישים למגוון קולות הלילה, אשר בקעו מבעד לקורות הבקתה, ואשר הגיעו, בחלקם, מהיער שמחוץ וחלקם, למרבה ההפתעה, מפנים הבית. למחרת, עם הנץ קרן אור ראשונה של צהריים, המשכנו על הכביש הסובב את האגם, כשמשימתנו היתה, כמדומה, לבקר בשתי כנסיות עתיקות נוספות השוכנות מדרום. ואולם הכביש בן ארבעים הקילומטרים אשר סומן על המפה בקו עבה ומודגש, כקורא: "נסעו בי!", התגלה כדרך בבניה, אשר אימצה יתר על המידה הן את המקולל והן את עצבינו הרופפים. חזרנו על עקבותינו, אפוא, השלמנו את המסלול סובב האגם, ומצאנו מקום משכב, בשנית, באחד מאותם כפרי נופש הפזורים על החוף לרוב, מאוכלס בנופשים ארמנים לרוב וממנו בוקעת מוזיקה מקומית מחרישת אוזניים, אשר סביר להניח שפגעה לפחות בעיכולה של ארוחת הערב, אם לא בתוחלת חיינו גופא.
סיכום ביניים(איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!)
לאורך כל התקופה בת השבוע וחצי האחרונים כאן בארמניה, ניתן כבר לומר, לא נתנסינו במפגשים שחרגו מהכוונות לכפר זה או אחר. הגעתנו, כך נדמה, לא גרמה לאיש להרים גבה או לפצוח בשיחה, ולו קלושה ביותר(חריג יחיד להכללה זו היה מפגש על אם הדרך עם ישיש אשר איבד את סוסו, והיה נוסע הלוך ושוב לאורך הדרך בחיפושיו. ברם אולם, כיוון שאז עדיין לא הכרנו את המילה סוס ברוסית, היה מפגש זה אף הוא, כקודמיו, מפוספס משהו). האם ניתן לייחס את הדבר לאופיים השלו והלא יוצא בנקל מן הכלים של הארמנים, או שמא השתקפות היא של יגיעה קלה אשר פקדה את עבדכם הנאמן? לגדול מכולם הפתרונים. ובינתיים, מסתכם מסענו בארץ זו בכך וכך קילומטרים של נסיעה על פני ארץ שוממה ברובה זו, ביחוד בהשוואה ליערות הכמעט טרופיים אשר בגרוזיה, או גורגיה בוו שרוקה, כפי שהאיר את עיני הקורא הותיק ע.ק. וכך, פוקד אותנו ימים אלו רצון עז שאין להכחישו לתור אחר אושרנו במקום אחר. היום, כך החלטנו, נשימה פעמינו לאצ'ימיאדזין, מקום משכנו של הקתוליקוס, הוא הכהן הגדול אשר לארמנים, בחיפוש אחר רוח הקודש אשר תסייע לנו, כן יהי רצון, במציאת הפתרונים, ולאחר מכן בקור נבקר את ידידנו משכבר הימים מוכר המישמשים מאחלקלקי, ואחרי כן... נראה.
כמו גלגל בתוך גלגל
לאחר תום עניינינו בבירה ירוואן, יצאנו את העיר כשפנינו מועדות לאותו 'אגם ענקית' התופס כחמישה אחוזים משטחה של המדינה, הוא אגם סיבן. עת נשקו גלגלי המקולל לרגבי העפר אשר למרגלות האגם, נגלה לעינינו מחזה מלבב של חורשות מוצלות, אהלי נופשים, ומסעדות דגים לרוב. ממש כמו בכנרת שלנו, הקטנה והחביבה. העברנו לילה בקראוון הסמוך לחוף, משם המשכנו בדרכנו, מקיפים את האגם ועוצרים לחזות בזיוה של כנסיה עתיקה מהמאה ה-12, כפי שזמררה באוזנינו המדריכה המקומית, שאת שטף דיבורה ברוסית האטו, ולו במעט, רק מספרי השנים בהן שוקם המגדל הזה, קרס האולם ההוא, וכולי. לאחר מנוחה קלה המשכנו דרומה, מגלים כי חלקו הנגדי של האגם שומם הוא בהרבה מעמיתו, נטול בתי אכסניות, חופים מסודרים יחסית, ואפילו פיסת צל. לעת ערב עצרנו ללון באכסניא מקומית שמצאנו בעמל רב, דרוכים ומחישים למגוון קולות הלילה, אשר בקעו מבעד לקורות הבקתה, ואשר הגיעו, בחלקם, מהיער שמחוץ וחלקם, למרבה ההפתעה, מפנים הבית. למחרת, עם הנץ קרן אור ראשונה של צהריים, המשכנו על הכביש הסובב את האגם, כשמשימתנו היתה, כמדומה, לבקר בשתי כנסיות עתיקות נוספות השוכנות מדרום. ואולם הכביש בן ארבעים הקילומטרים אשר סומן על המפה בקו עבה ומודגש, כקורא: "נסעו בי!", התגלה כדרך בבניה, אשר אימצה יתר על המידה הן את המקולל והן את עצבינו הרופפים. חזרנו על עקבותינו, אפוא, השלמנו את המסלול סובב האגם, ומצאנו מקום משכב, בשנית, באחד מאותם כפרי נופש הפזורים על החוף לרוב, מאוכלס בנופשים ארמנים לרוב וממנו בוקעת מוזיקה מקומית מחרישת אוזניים, אשר סביר להניח שפגעה לפחות בעיכולה של ארוחת הערב, אם לא בתוחלת חיינו גופא.
סיכום ביניים(איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!)
לאורך כל התקופה בת השבוע וחצי האחרונים כאן בארמניה, ניתן כבר לומר, לא נתנסינו במפגשים שחרגו מהכוונות לכפר זה או אחר. הגעתנו, כך נדמה, לא גרמה לאיש להרים גבה או לפצוח בשיחה, ולו קלושה ביותר(חריג יחיד להכללה זו היה מפגש על אם הדרך עם ישיש אשר איבד את סוסו, והיה נוסע הלוך ושוב לאורך הדרך בחיפושיו. ברם אולם, כיוון שאז עדיין לא הכרנו את המילה סוס ברוסית, היה מפגש זה אף הוא, כקודמיו, מפוספס משהו). האם ניתן לייחס את הדבר לאופיים השלו והלא יוצא בנקל מן הכלים של הארמנים, או שמא השתקפות היא של יגיעה קלה אשר פקדה את עבדכם הנאמן? לגדול מכולם הפתרונים. ובינתיים, מסתכם מסענו בארץ זו בכך וכך קילומטרים של נסיעה על פני ארץ שוממה ברובה זו, ביחוד בהשוואה ליערות הכמעט טרופיים אשר בגרוזיה, או גורגיה בוו שרוקה, כפי שהאיר את עיני הקורא הותיק ע.ק. וכך, פוקד אותנו ימים אלו רצון עז שאין להכחישו לתור אחר אושרנו במקום אחר. היום, כך החלטנו, נשימה פעמינו לאצ'ימיאדזין, מקום משכנו של הקתוליקוס, הוא הכהן הגדול אשר לארמנים, בחיפוש אחר רוח הקודש אשר תסייע לנו, כן יהי רצון, במציאת הפתרונים, ולאחר מכן בקור נבקר את ידידנו משכבר הימים מוכר המישמשים מאחלקלקי, ואחרי כן... נראה.
זמן: ז' בריבוע ימי מסע
הכה את המומחה(חזק ככל יכולתך)
ההספדים על חוויות המוסך היו, כמסתבר, מוקדמים מדי. הרבה יותר מדי. העצבות שתקפה את התלת-גלגלי עם כניסתנו לארמניה התגלתה כיותר מסתם גחמה חולפת, עת מצאנו את עצמנו, שוב, תקועים בקרבת כפר נידח, בין ירוואן הבירה לעיר גומרי, מכורתו של המיסטיקן ג'ורדייף, אשר הפכה, לאחר רעש אדמה הרסני במיוחד, לביצת בטון מכוערת להפליא, משוש ליבם של הבנאים הסובייטים הניאו-קלאסיים. תלויים היינו, כדרכנו בקודש, אך בחסדי שמיים, וכתמיד, ניתן כבר לומר, האירו אלינו השמיים פנים(או כך, לפחות, חשבנו אז) ובכפר הנידח מצאנו מכונאי מוסמך, רב מנוען עטיר חלקי חילוף, אשר הסביר לנו יפה יפה מדוע רב הצורך בהחלפת אותו פריט אקזוטי הטמון היטב בעמקי המנוע, ואשר אחראי, כמסתבר, על שמירת הלחץ בתוך הבוכנה בזמן פעולת המנוע. נו, הרינגים, או קולצי ברוסית, במחילה מכבודכם. אז התחילה להסתמן בבירור מגמה הניתנת להגדרה בינות לאיי רעש הלבן אשר אפף את ביקורינו התכופים למדי במוסכים עד לאותה נקודה: ראשית, בכל ביקור שכזה נפער בפנינו עוד מימד במרחב האפשרויות לכשל מכני, ושנית, במקביל, בכל פעם מצאנו יותר ויותר חלקים פנימיים של האופנוע פרושים על משטח העבודה שליווה את המומחה התורן בעבודתו, אשר, בתורו, הלך והתרחב, תופש שטח יותר ויותר גדול, אשר בביקורים האחרונים כבר ניתן היה לגדל בו יבול נאה של, נאמר, תפוזי שמוטי. עוד מצאנו, בהקבלה מפתיעה נוספת, כי עלות התיקונים בביקורים אלו הולכת היא וגדלה, מתקרבת בטור גיאומטרי למסה הקריטית, היא הסכום בו רכשנו את האופנוע אי אז בימים. וכך, מצויידים בתובנות חדשות אלו, המשכנו בדרכנו ביום המחרת, לאחר שנת לילה בלתי מספקת בעליל באותו חור נידח - מחילה - באותו כפר אקזוטי ויפיפה מאוכלס בתושביו קשי היום אך מסבירי הפנים, גם אם לא באף שפה מוכרת.
סטלה בבית - אור בבית
בלילו של אותו יום הגענו לירוואן הבירה, שם החלנו בחיפוש אחר אכסניה זולה, אך לשוא: דומה, כי כל המעונות לשהיית לילה בעיר מותאמים הם לברי המזל אשר הפרוטה מצויה בכיסם, אם אנשי עסקים ואם תיירים אמידים. כלא מאמינים, סבבנו את מרכז העיר הלוך וסוב, ומסביב יהום הסער: מאה דולרין ללילה, שישים, ואף שלוש מאות. במקביל, החלו ביצועיו של האופנוע פוחתים והולכים, עד שמצאנו את עצמנו בשעה ארבע לפנות בוקר, תשושים וחיוורים, בתחנת דלק בפאתי מרכז העיר, ללא קורת גג וללא יכולת להניע. אז, כבמטה קסמים, נבקעו השמיים, ומהם יצתה בת קול בדמותו של מתדלק עול בימים, אשר אמרה: "נדמה לי שממול יש מלון". ואכן, בדילוג קל אל מעבר לכביש גילינו מלון זול ומעופש בהתאם, בו אך שלושה חדרים ובעלת בית אשר סברנו, מבעד לערפילי הכרתנו הטרוטה, לחביבה, ואשר ענתה לשם סטלה, אם אך צעקתם מספיק חזק. דילוג קל חזרה אל מעבר לכביש, דחיפה קלה בת כמה מאות מטרים של האופנוע, והגענו אל המנוחה והנחלה. רעבים אך מרוצים, בשעה שש לפנות בוקר, פנינו למשכבינו, לאחר שהצלחנו להדוף את מתקפת הידידותיות אשר הונחתה עלינו ע"י אותה בריה מחומצנת שיער, לה בן בישראל, הגר בק"ק בת ים, ואת יתר הפרטים הביוגרפיים, ברשותכם, אשמיט מזה הקלף.
אבא'לה בוא ללונה פארק. בעצם עזוב
את היומיים הבאים העברנו בחיפוש אחר מאסטר חדש, כזה שיבין למאוויו הכמוסים של אופנוענו הרגזן יותר מקודמיו, ולו במעט. את הזמן הפנוי בילינו, מיותר להוסיף, בשוטטות ברחובותיה של העיר המשונה הזאת, אשר נחתה עלינו במתקפת מערביות בל תשוער: מחנויות בגדים אופנתיות(ויקרות בהתאם), ועד לבתי אינטרנט המשוכללים מסוגם, עבור דרך כל סממני תרבות המערב ממנה ניסינו לשוא לברוח. נקודת אור בודדה נתגלתה לנו בביקורנו בלונה פארק המקומי: סחרחרות ברבורים העולים ויורדים כפקודת הנוסע, רכבת הרים גמדית, מכוניות מתנגשות(כשהחשמל מחובר), ופסדת הפחד - הלבירינת, הוא המבוך האגדתי בן אלפי החדרים, אשר צומצמו לכשלושה, מקוצר המקום. באחד, יריעת גומי המייצגת, יש להניח, ביצת אש טובענית ומסוכנת, שורצת חרקים ארסיים. בשני, מתג סודי המפעיל ונטה סמויה, כמוה ניתן למצוא בבתי שימוש רבים במערב. בחדר השלישי, שיא השיאים - מעבר סודי אשר חצייתו מפעילה זמזם רב עוצמה, לגודל פריחת הנשמה. נשמנו לרווחה: סוף סוף אסיה!
המאסטר מת! יחי המאסטר!
לאחר שני ימי המתנה וחיפוש, הופיע לו מתוך אחת המרשרוקטות החולפות מתחת לחלוננו(המלון, מסתבר, ממוקם היה בנוחות, גם אם ברעש ובלכלוך, ממש מעל לתחנת האוטובוסים המקומית) האחד והיחיד, מושיענו אשר לו פנים וצורות עד אינסוף, נושא הדגל ומביא הבשורה, הוא המאסטר. עד להגעתו לתומנו סברנו, עדיין נתונים תחת השפעתו של נביא השקר הקודם ימ"ש, כי מצבו הטכני של האופנוע בגדר הסביר, ואך יש צורך במגע עדין ומכוונן, לו לא יסכנו ידינו המסוקסות. אך לא כן היא, גילה לנו המאסטר החדש, יהי שמו מבורך לעולם ועד(או עד המאסטר הבא): אופנוענו לקוי הוא, פגום ובעל מום, ומוטב שנקבל בברכה את פני הרעה, אשר תמורת זמן וכסף תהפוך פניה לטובה גדולה: דרוש שיפוץ יסודי ביותר! כלא מאמינים, צפינו במביא הבשורה מפרק את המנוע עד לאחרון ברגיו ומנופיו, תמהים, לאור המגמה שצויינה בתחילת מכתם זה, מה כבר יוכל לעשות המאסטר הבא, אם תיסלח לנו כפירתנו בגדול מכולם: היש ולו מקום בודד אליו לא הגיע זה? לא ולא, שכן הטיפול(שיקרא להלן רמונט, כדרכם של בני אשכנז) לא הותיר ולו בורג מוברג אחד במקומו. עד לאחרון הקפיצים והשייבות פרוק פורק יוסף(הוא שם החיבה הזמני למנוע אופנוענו, כפי שכבר הניח הקורא הנבון), ואנו עומדים מוכים ומשתאים: היתכן כדבר הנבלה הזה? הכצעקתה? האמנם כה לקוי היה המצב, ועינינו, הסומות מזוהרם של נביאי הבעל המנובזים, טחו מראות? נכון לכתיבת שורות אלו טרם הסתיים הטיפול בהצלחה. במשך היום עורבו בעלי מקצוע שונים ומשונים במלאכת ההחיאה הקריטית, מגורר ועד רתך, מחורץ הברגות ועד נפח. המשימה, כך דומה, כבירה היא, אך כשלצידנו המאסטר האמיתי, שזוהר האור והאמת בוקעים ממברגו המשונץ, משוכנעים אנו יותר מתמיד, כי כישלון אינו בגדר האפשר. לכל הפחות - הצלחה כבירה.
לילה טוב ירוואן, לוואי ויקחך האופל.
נספח מיוחד: הארמנים: מה טיבם ואיזו היא צורתם
בין אם במתכוון ובין אם לאו, לא הופיעה עד כה ולו תובנה כללית אחת בנוגע לעם הארמני. יתכן, כי עבור אדם חשוך ובעל דעות קדומות ככותב שורות אלו, זהירות מוגזמת בדבר, אך דומה שעד כה היו רבות ושונות זו מזו פניהם של בני ארמניה שפגשנו בדרכנו: אין טיבו של מוכר המישמשים שהזמיננו להתארח בביתו כטיבם של אנשי העיר הנראים כעויינים, אין טיבם של אלו כטיבם של שומרי הגבול החביבים, אשר כיבדונו בקפה ודבר מאכל, ללא נטול דבר פרט למעות ספורות. כל מפגש, כך דומה, פותח הוא פתח לאפשרויות חדשות, וזו, אולי, הסיבה להיעדר ההכללות המצויין לעיל. רק בליל אמש, למשל, בהיותנו ישובים על אחת ממדרכות העיר, ניגש אלינו אדם מבוגר ולבוש בקפידה, וברוסית מתנגנת ותוך שימוש בכל מילות הנימוס, שעד אז הופיעו אך בספרי הלימוד לרוסית, היונקים את מקורותיהם מתקופת הצאר, השיח בפנינו את סיפורו העגום, על שאינו יכול להגיע לאחיו הגר בשכונה מרוחקת של העיר(העונה לשם המפתיע בנגלה-דש), ומפאת קוצר ראייתו אינו יכול להבחין במרשרוקטה עליה אמור היה להיות ישוב. כמעט והאמנו, כשאז הופיע ילד קטן, מקבץ נדבות, והראשון גירש אותו במספר משפטים חפוזים בארמנית, וחזר לטון דיבורו הקודם. כיוון שמבחינתנו, זכה הוא בפרס השופטים על המשחק המשכנע, הענקנו לו את המעות הדרושות לו לנדודיו, כשאז שב לכביש, עיניו רושפות לפתע בתורן אחר פתיים חדשים, וכל שפת גופו שונה וחדשה.
הכה את המומחה(חזק ככל יכולתך)
ההספדים על חוויות המוסך היו, כמסתבר, מוקדמים מדי. הרבה יותר מדי. העצבות שתקפה את התלת-גלגלי עם כניסתנו לארמניה התגלתה כיותר מסתם גחמה חולפת, עת מצאנו את עצמנו, שוב, תקועים בקרבת כפר נידח, בין ירוואן הבירה לעיר גומרי, מכורתו של המיסטיקן ג'ורדייף, אשר הפכה, לאחר רעש אדמה הרסני במיוחד, לביצת בטון מכוערת להפליא, משוש ליבם של הבנאים הסובייטים הניאו-קלאסיים. תלויים היינו, כדרכנו בקודש, אך בחסדי שמיים, וכתמיד, ניתן כבר לומר, האירו אלינו השמיים פנים(או כך, לפחות, חשבנו אז) ובכפר הנידח מצאנו מכונאי מוסמך, רב מנוען עטיר חלקי חילוף, אשר הסביר לנו יפה יפה מדוע רב הצורך בהחלפת אותו פריט אקזוטי הטמון היטב בעמקי המנוע, ואשר אחראי, כמסתבר, על שמירת הלחץ בתוך הבוכנה בזמן פעולת המנוע. נו, הרינגים, או קולצי ברוסית, במחילה מכבודכם. אז התחילה להסתמן בבירור מגמה הניתנת להגדרה בינות לאיי רעש הלבן אשר אפף את ביקורינו התכופים למדי במוסכים עד לאותה נקודה: ראשית, בכל ביקור שכזה נפער בפנינו עוד מימד במרחב האפשרויות לכשל מכני, ושנית, במקביל, בכל פעם מצאנו יותר ויותר חלקים פנימיים של האופנוע פרושים על משטח העבודה שליווה את המומחה התורן בעבודתו, אשר, בתורו, הלך והתרחב, תופש שטח יותר ויותר גדול, אשר בביקורים האחרונים כבר ניתן היה לגדל בו יבול נאה של, נאמר, תפוזי שמוטי. עוד מצאנו, בהקבלה מפתיעה נוספת, כי עלות התיקונים בביקורים אלו הולכת היא וגדלה, מתקרבת בטור גיאומטרי למסה הקריטית, היא הסכום בו רכשנו את האופנוע אי אז בימים. וכך, מצויידים בתובנות חדשות אלו, המשכנו בדרכנו ביום המחרת, לאחר שנת לילה בלתי מספקת בעליל באותו חור נידח - מחילה - באותו כפר אקזוטי ויפיפה מאוכלס בתושביו קשי היום אך מסבירי הפנים, גם אם לא באף שפה מוכרת.
סטלה בבית - אור בבית
בלילו של אותו יום הגענו לירוואן הבירה, שם החלנו בחיפוש אחר אכסניה זולה, אך לשוא: דומה, כי כל המעונות לשהיית לילה בעיר מותאמים הם לברי המזל אשר הפרוטה מצויה בכיסם, אם אנשי עסקים ואם תיירים אמידים. כלא מאמינים, סבבנו את מרכז העיר הלוך וסוב, ומסביב יהום הסער: מאה דולרין ללילה, שישים, ואף שלוש מאות. במקביל, החלו ביצועיו של האופנוע פוחתים והולכים, עד שמצאנו את עצמנו בשעה ארבע לפנות בוקר, תשושים וחיוורים, בתחנת דלק בפאתי מרכז העיר, ללא קורת גג וללא יכולת להניע. אז, כבמטה קסמים, נבקעו השמיים, ומהם יצתה בת קול בדמותו של מתדלק עול בימים, אשר אמרה: "נדמה לי שממול יש מלון". ואכן, בדילוג קל אל מעבר לכביש גילינו מלון זול ומעופש בהתאם, בו אך שלושה חדרים ובעלת בית אשר סברנו, מבעד לערפילי הכרתנו הטרוטה, לחביבה, ואשר ענתה לשם סטלה, אם אך צעקתם מספיק חזק. דילוג קל חזרה אל מעבר לכביש, דחיפה קלה בת כמה מאות מטרים של האופנוע, והגענו אל המנוחה והנחלה. רעבים אך מרוצים, בשעה שש לפנות בוקר, פנינו למשכבינו, לאחר שהצלחנו להדוף את מתקפת הידידותיות אשר הונחתה עלינו ע"י אותה בריה מחומצנת שיער, לה בן בישראל, הגר בק"ק בת ים, ואת יתר הפרטים הביוגרפיים, ברשותכם, אשמיט מזה הקלף.
אבא'לה בוא ללונה פארק. בעצם עזוב
את היומיים הבאים העברנו בחיפוש אחר מאסטר חדש, כזה שיבין למאוויו הכמוסים של אופנוענו הרגזן יותר מקודמיו, ולו במעט. את הזמן הפנוי בילינו, מיותר להוסיף, בשוטטות ברחובותיה של העיר המשונה הזאת, אשר נחתה עלינו במתקפת מערביות בל תשוער: מחנויות בגדים אופנתיות(ויקרות בהתאם), ועד לבתי אינטרנט המשוכללים מסוגם, עבור דרך כל סממני תרבות המערב ממנה ניסינו לשוא לברוח. נקודת אור בודדה נתגלתה לנו בביקורנו בלונה פארק המקומי: סחרחרות ברבורים העולים ויורדים כפקודת הנוסע, רכבת הרים גמדית, מכוניות מתנגשות(כשהחשמל מחובר), ופסדת הפחד - הלבירינת, הוא המבוך האגדתי בן אלפי החדרים, אשר צומצמו לכשלושה, מקוצר המקום. באחד, יריעת גומי המייצגת, יש להניח, ביצת אש טובענית ומסוכנת, שורצת חרקים ארסיים. בשני, מתג סודי המפעיל ונטה סמויה, כמוה ניתן למצוא בבתי שימוש רבים במערב. בחדר השלישי, שיא השיאים - מעבר סודי אשר חצייתו מפעילה זמזם רב עוצמה, לגודל פריחת הנשמה. נשמנו לרווחה: סוף סוף אסיה!
המאסטר מת! יחי המאסטר!
לאחר שני ימי המתנה וחיפוש, הופיע לו מתוך אחת המרשרוקטות החולפות מתחת לחלוננו(המלון, מסתבר, ממוקם היה בנוחות, גם אם ברעש ובלכלוך, ממש מעל לתחנת האוטובוסים המקומית) האחד והיחיד, מושיענו אשר לו פנים וצורות עד אינסוף, נושא הדגל ומביא הבשורה, הוא המאסטר. עד להגעתו לתומנו סברנו, עדיין נתונים תחת השפעתו של נביא השקר הקודם ימ"ש, כי מצבו הטכני של האופנוע בגדר הסביר, ואך יש צורך במגע עדין ומכוונן, לו לא יסכנו ידינו המסוקסות. אך לא כן היא, גילה לנו המאסטר החדש, יהי שמו מבורך לעולם ועד(או עד המאסטר הבא): אופנוענו לקוי הוא, פגום ובעל מום, ומוטב שנקבל בברכה את פני הרעה, אשר תמורת זמן וכסף תהפוך פניה לטובה גדולה: דרוש שיפוץ יסודי ביותר! כלא מאמינים, צפינו במביא הבשורה מפרק את המנוע עד לאחרון ברגיו ומנופיו, תמהים, לאור המגמה שצויינה בתחילת מכתם זה, מה כבר יוכל לעשות המאסטר הבא, אם תיסלח לנו כפירתנו בגדול מכולם: היש ולו מקום בודד אליו לא הגיע זה? לא ולא, שכן הטיפול(שיקרא להלן רמונט, כדרכם של בני אשכנז) לא הותיר ולו בורג מוברג אחד במקומו. עד לאחרון הקפיצים והשייבות פרוק פורק יוסף(הוא שם החיבה הזמני למנוע אופנוענו, כפי שכבר הניח הקורא הנבון), ואנו עומדים מוכים ומשתאים: היתכן כדבר הנבלה הזה? הכצעקתה? האמנם כה לקוי היה המצב, ועינינו, הסומות מזוהרם של נביאי הבעל המנובזים, טחו מראות? נכון לכתיבת שורות אלו טרם הסתיים הטיפול בהצלחה. במשך היום עורבו בעלי מקצוע שונים ומשונים במלאכת ההחיאה הקריטית, מגורר ועד רתך, מחורץ הברגות ועד נפח. המשימה, כך דומה, כבירה היא, אך כשלצידנו המאסטר האמיתי, שזוהר האור והאמת בוקעים ממברגו המשונץ, משוכנעים אנו יותר מתמיד, כי כישלון אינו בגדר האפשר. לכל הפחות - הצלחה כבירה.
לילה טוב ירוואן, לוואי ויקחך האופל.
נספח מיוחד: הארמנים: מה טיבם ואיזו היא צורתם
בין אם במתכוון ובין אם לאו, לא הופיעה עד כה ולו תובנה כללית אחת בנוגע לעם הארמני. יתכן, כי עבור אדם חשוך ובעל דעות קדומות ככותב שורות אלו, זהירות מוגזמת בדבר, אך דומה שעד כה היו רבות ושונות זו מזו פניהם של בני ארמניה שפגשנו בדרכנו: אין טיבו של מוכר המישמשים שהזמיננו להתארח בביתו כטיבם של אנשי העיר הנראים כעויינים, אין טיבם של אלו כטיבם של שומרי הגבול החביבים, אשר כיבדונו בקפה ודבר מאכל, ללא נטול דבר פרט למעות ספורות. כל מפגש, כך דומה, פותח הוא פתח לאפשרויות חדשות, וזו, אולי, הסיבה להיעדר ההכללות המצויין לעיל. רק בליל אמש, למשל, בהיותנו ישובים על אחת ממדרכות העיר, ניגש אלינו אדם מבוגר ולבוש בקפידה, וברוסית מתנגנת ותוך שימוש בכל מילות הנימוס, שעד אז הופיעו אך בספרי הלימוד לרוסית, היונקים את מקורותיהם מתקופת הצאר, השיח בפנינו את סיפורו העגום, על שאינו יכול להגיע לאחיו הגר בשכונה מרוחקת של העיר(העונה לשם המפתיע בנגלה-דש), ומפאת קוצר ראייתו אינו יכול להבחין במרשרוקטה עליה אמור היה להיות ישוב. כמעט והאמנו, כשאז הופיע ילד קטן, מקבץ נדבות, והראשון גירש אותו במספר משפטים חפוזים בארמנית, וחזר לטון דיבורו הקודם. כיוון שמבחינתנו, זכה הוא בפרס השופטים על המשחק המשכנע, הענקנו לו את המעות הדרושות לו לנדודיו, כשאז שב לכביש, עיניו רושפות לפתע בתורן אחר פתיים חדשים, וכל שפת גופו שונה וחדשה.
17.7.03
זמן: 44 ימים מאז חזו עינינו מאז חזו עינינו בזיוה של ארץ קודשנו
עוד נגיע לארץ חדשה
הבוקר הגיע מוקדם מהצפוי, לאחר לילה בו נתקשינו לעצום עין עקב אותה שנת צהריים מופרזת באותו היום. וכך, בשעה שתיים לפנות בוקר, מצאנו את עצמנו משתעשעים במשחק הידוע 'ארץ-עיר', בגרסת הסגנון החופשי: במקום הקטגוריות הידועות והשחוקות, המצאנו קטגוריות חלופיות: סטיות חברתיות(ערכים נבחרים שהוקדחו על ידינו: עצירת שתן לתקופות ארוכות ללא כל סיבה, חיטוט בפי הטבעת בפרהסיה), מכשירים עתידניים(חייגן חלומות, צנימומטר), ותקלות אפשריות באופנוע(קללה בלתי ניתנת להסרה, מנוע שבור, צינור מפלט עקום). עייפים אך מרוצים בעליל עלינו על משכבנו וספרנו ברגים עד להגיע השינה המיוחלת.
אחר צהריים באחלקלקי
אור לבוקר יום המחרת המשכנו לעיר הקרובה, אחלקלקי, המאוכלסת, כמרבית הישובים באיזור, בארמנים ידידותיים ברובם. המשימה אשר הוטלה עלינו על ידי המכונאי האחרון היתה לאתר ולרכוש את אותם קולצי נדירים, אשר החלפתם תשים קץ, כמקווה, לזלילת השמן של ידידנו התלת גלגלי. משימה זו, עלי להודות בבושת פנים, לא הוכתרה בהצלחה, ואולם תוך כדי חיפוש ערכנו היכרות עם השוק המקומי, ואף רווינו נחת מארוחת צהריים מקומית שכללה אומצה דשנה מגולגלת במעין לחם ארמני דקיק(להלן: הלאפה), מלווה בפלפלים חריפים שנקנו מאחד הדוכנים הסמוכים, עימם שכנענו את אומן האסכלה, להיטיב מעל גבי הגחלים הלוהטות עד אשר נתרככו, קליפתם נתבקעה ומיצם ניגר, מדיף ניחוחו עד לב שמיים. בעודנו סועדים, פצחו עימנו יושבי השולחן הסמוך בספק שיחת חולין ספק דיון תיאולוגי, שעיקרו נסב סביב ההבדלים בין הנצרות והיהדות. עוד למדנו, כי בני שיחנו הגיעו מירוואן הרחוקה, בירת ארמניה, על מנת למכור פירות וירקות פרי גנם, בהם כיבדו אותנו חינם אין כסף. וראו זה פלא, עם הנגיסה הראשונה באותם מישמשים זהובים, עלו בפי זכרונות הילדות המתוקים, שחלפו עם בוא עידן ההנדסה הגנטית: ומה באמת קרה, שמא יוכל אי מבין הקוראים, לסבר את אזני בהזדמנות זו ולומר לי, לכל אותם פירות מתוקים ומגירי מיץ אשר עד לפני זמן לא רב היו יושבים להם, מחוייכים, על מדפי המקררים בבית הורינו, אלה שהכמיהה לאוכלם רבתה פעמים רבות על האיום הממשמש ובא מפני כאב בטן מצמית, שלא להכתים את הקלף במיני תיאורים גסטרולוגים שמקומם לא יכירנו בין דפי מכתם זה? כך או כך, המפגש הסתיים לשביעות רצון שני הצדדים בהחלפת כתובות ובהבטחה לאירוח כיד המלך כן יהי רצון, עת נגיע לירוואן על מיטלטלינו.
"טורקי קטן? בשבילך גרוזיני גדול לא היה מספיק!"
לעת ערב הגענו לגבול הגרוזיני-ארמני, שם החלה דרך היסורים שכללה לא פחות משש תחנות מזל(רע, בעיקר) ומבדקים, אשר ברובם נתבקשנו בנימוס גם אם בתקיפות להותיר מעשרים, תשורות חג ויום טוב לכל אותם שוטרים, מוכסים, וטרינר מקומי(ממש כך!), ולכל שאר אוכלי החינם, המלקלקים את קצות אצבעותיהם בתאווה מרובה בראותם תיירים תמימים הקרבים למקום מרבצם, כאותם טורפים המשחרים להם בלילות של ירח מלא. בתמורה לתשורות ולממון מהם נפרדנו, קיבלנו שלל ניירות בלתי קריאים בעליל בהם מצויין במפורש, ככל הנראה, כי אין אנו מבריחים מיני טובין אסורים, אין אנו חולים בכלבת חלילה, וכי לכל תאונה ופגע רע אחראים(מילה משונה בהקשר זה) שלטונות המדינה המארחת. לסיום סדרת המפגשים כובדנו בקפה שחור מצויין, פרי יוזמתו של קצין משמר ארמני מאיר פנים.
ירח וכוכבים ממעל
משיצאנו לדרכנו החדשה בארמניה, חופשיים כציפורי דרור במטווח צבאי, כבר שקעה השמש. את הדרך בת שלושים הקילומטרים עד המלון הקרוב עשינו חוששים בתחילה אך עולזים בהמשך, שכן הכביש הארמני התגלה כמשופר לעין ערוך משכנו הגרוזיני. אכן, לזאת יקרא קדמה! וכך, דוהרים במהירות שיא בל תאומן של שישים קילומטרים בשעה, פילחנו את הלילה הסוגר עלינו כשאך ירח מלוכסן ושלל כוכבים מבשרים לנו על בואנו אל הארץ החדשה, היא ארמניה. ידידנו הרגזן, אשר נתקף עצבוביות קלה עת נפרדנו לשלום מגרוזיה מכורתו, סירב בכל תוקף לשנס גלגל בתחילה, אך לבסוף נתרצה והביא אותנו, חיוורים קמעא מקור, למעוננו לאותו לילה, מלון עלום שם בכפר שאת שמו כנראה שלא נזכור לעולמי עד. וכך, מצפים בכליון עיניים ליום החדש, עלינו על משכבנו.
נספח מיוחד: גנרל, הצבא בהלם קרב
מאורע נוסף הראוי לציון שחל היום היה מעבר עבדכם הנאמן מעמדת הנהג לעמדת היושב בקלייסקה, היא הידועה כסירה הצמודה לאופנוע. אין מילים בפי עבדכם, במחילה, לתאר את נחת הרוח, אשר שרתה עלי אותן שעות, בהן נתפניתי להתבונן, סוף כל סוף, בנוף, לעשן בניחותא, ולהגות מיני הרהורים כמוסים אודות המשך הטיול, כל זאת תחת להיאבק במרעדי הדרך. את מלאכת הנהיגה לקח על עצמו באומץ רב אביר הקווקז, שהוכתר לא מכבר, הוא אמיר, ולא הכזיב, למותר לציין. אותן שעות דימיתי עצמי לגנרל רומל, זצ"ל, הדוהר לו במדבריות ערב בהובילו את צבאו(גם אם צבא רשע הוא), פוקד על נהגו לפנות אנה ואנה, בעודו שעון על מפת הקרב, ימינו אוחזת בשטוקה, ושמאלו - בקובעת ענק(או שמא קרן אייל היא) מלאה עד גדותיה בבירה שלזית משובחה...
עוד נגיע לארץ חדשה
הבוקר הגיע מוקדם מהצפוי, לאחר לילה בו נתקשינו לעצום עין עקב אותה שנת צהריים מופרזת באותו היום. וכך, בשעה שתיים לפנות בוקר, מצאנו את עצמנו משתעשעים במשחק הידוע 'ארץ-עיר', בגרסת הסגנון החופשי: במקום הקטגוריות הידועות והשחוקות, המצאנו קטגוריות חלופיות: סטיות חברתיות(ערכים נבחרים שהוקדחו על ידינו: עצירת שתן לתקופות ארוכות ללא כל סיבה, חיטוט בפי הטבעת בפרהסיה), מכשירים עתידניים(חייגן חלומות, צנימומטר), ותקלות אפשריות באופנוע(קללה בלתי ניתנת להסרה, מנוע שבור, צינור מפלט עקום). עייפים אך מרוצים בעליל עלינו על משכבנו וספרנו ברגים עד להגיע השינה המיוחלת.
אחר צהריים באחלקלקי
אור לבוקר יום המחרת המשכנו לעיר הקרובה, אחלקלקי, המאוכלסת, כמרבית הישובים באיזור, בארמנים ידידותיים ברובם. המשימה אשר הוטלה עלינו על ידי המכונאי האחרון היתה לאתר ולרכוש את אותם קולצי נדירים, אשר החלפתם תשים קץ, כמקווה, לזלילת השמן של ידידנו התלת גלגלי. משימה זו, עלי להודות בבושת פנים, לא הוכתרה בהצלחה, ואולם תוך כדי חיפוש ערכנו היכרות עם השוק המקומי, ואף רווינו נחת מארוחת צהריים מקומית שכללה אומצה דשנה מגולגלת במעין לחם ארמני דקיק(להלן: הלאפה), מלווה בפלפלים חריפים שנקנו מאחד הדוכנים הסמוכים, עימם שכנענו את אומן האסכלה, להיטיב מעל גבי הגחלים הלוהטות עד אשר נתרככו, קליפתם נתבקעה ומיצם ניגר, מדיף ניחוחו עד לב שמיים. בעודנו סועדים, פצחו עימנו יושבי השולחן הסמוך בספק שיחת חולין ספק דיון תיאולוגי, שעיקרו נסב סביב ההבדלים בין הנצרות והיהדות. עוד למדנו, כי בני שיחנו הגיעו מירוואן הרחוקה, בירת ארמניה, על מנת למכור פירות וירקות פרי גנם, בהם כיבדו אותנו חינם אין כסף. וראו זה פלא, עם הנגיסה הראשונה באותם מישמשים זהובים, עלו בפי זכרונות הילדות המתוקים, שחלפו עם בוא עידן ההנדסה הגנטית: ומה באמת קרה, שמא יוכל אי מבין הקוראים, לסבר את אזני בהזדמנות זו ולומר לי, לכל אותם פירות מתוקים ומגירי מיץ אשר עד לפני זמן לא רב היו יושבים להם, מחוייכים, על מדפי המקררים בבית הורינו, אלה שהכמיהה לאוכלם רבתה פעמים רבות על האיום הממשמש ובא מפני כאב בטן מצמית, שלא להכתים את הקלף במיני תיאורים גסטרולוגים שמקומם לא יכירנו בין דפי מכתם זה? כך או כך, המפגש הסתיים לשביעות רצון שני הצדדים בהחלפת כתובות ובהבטחה לאירוח כיד המלך כן יהי רצון, עת נגיע לירוואן על מיטלטלינו.
"טורקי קטן? בשבילך גרוזיני גדול לא היה מספיק!"
לעת ערב הגענו לגבול הגרוזיני-ארמני, שם החלה דרך היסורים שכללה לא פחות משש תחנות מזל(רע, בעיקר) ומבדקים, אשר ברובם נתבקשנו בנימוס גם אם בתקיפות להותיר מעשרים, תשורות חג ויום טוב לכל אותם שוטרים, מוכסים, וטרינר מקומי(ממש כך!), ולכל שאר אוכלי החינם, המלקלקים את קצות אצבעותיהם בתאווה מרובה בראותם תיירים תמימים הקרבים למקום מרבצם, כאותם טורפים המשחרים להם בלילות של ירח מלא. בתמורה לתשורות ולממון מהם נפרדנו, קיבלנו שלל ניירות בלתי קריאים בעליל בהם מצויין במפורש, ככל הנראה, כי אין אנו מבריחים מיני טובין אסורים, אין אנו חולים בכלבת חלילה, וכי לכל תאונה ופגע רע אחראים(מילה משונה בהקשר זה) שלטונות המדינה המארחת. לסיום סדרת המפגשים כובדנו בקפה שחור מצויין, פרי יוזמתו של קצין משמר ארמני מאיר פנים.
ירח וכוכבים ממעל
משיצאנו לדרכנו החדשה בארמניה, חופשיים כציפורי דרור במטווח צבאי, כבר שקעה השמש. את הדרך בת שלושים הקילומטרים עד המלון הקרוב עשינו חוששים בתחילה אך עולזים בהמשך, שכן הכביש הארמני התגלה כמשופר לעין ערוך משכנו הגרוזיני. אכן, לזאת יקרא קדמה! וכך, דוהרים במהירות שיא בל תאומן של שישים קילומטרים בשעה, פילחנו את הלילה הסוגר עלינו כשאך ירח מלוכסן ושלל כוכבים מבשרים לנו על בואנו אל הארץ החדשה, היא ארמניה. ידידנו הרגזן, אשר נתקף עצבוביות קלה עת נפרדנו לשלום מגרוזיה מכורתו, סירב בכל תוקף לשנס גלגל בתחילה, אך לבסוף נתרצה והביא אותנו, חיוורים קמעא מקור, למעוננו לאותו לילה, מלון עלום שם בכפר שאת שמו כנראה שלא נזכור לעולמי עד. וכך, מצפים בכליון עיניים ליום החדש, עלינו על משכבנו.
נספח מיוחד: גנרל, הצבא בהלם קרב
מאורע נוסף הראוי לציון שחל היום היה מעבר עבדכם הנאמן מעמדת הנהג לעמדת היושב בקלייסקה, היא הידועה כסירה הצמודה לאופנוע. אין מילים בפי עבדכם, במחילה, לתאר את נחת הרוח, אשר שרתה עלי אותן שעות, בהן נתפניתי להתבונן, סוף כל סוף, בנוף, לעשן בניחותא, ולהגות מיני הרהורים כמוסים אודות המשך הטיול, כל זאת תחת להיאבק במרעדי הדרך. את מלאכת הנהיגה לקח על עצמו באומץ רב אביר הקווקז, שהוכתר לא מכבר, הוא אמיר, ולא הכזיב, למותר לציין. אותן שעות דימיתי עצמי לגנרל רומל, זצ"ל, הדוהר לו במדבריות ערב בהובילו את צבאו(גם אם צבא רשע הוא), פוקד על נהגו לפנות אנה ואנה, בעודו שעון על מפת הקרב, ימינו אוחזת בשטוקה, ושמאלו - בקובעת ענק(או שמא קרן אייל היא) מלאה עד גדותיה בבירה שלזית משובחה...
זמן: 43 ימים לספירה
איזו מן שלווה
ארבעה ימים וארבעה לילות עברו עלינו בעיירת הנופש באקוריאני, והרושם הראשוני שהותיר בנו המקום לא פג עד עזיבתנו. מקום יפיפה, בריות נחמדות, אוכל ומשקה כיד המלך, כל מה ששני טיילים רוי תלאות הדרך זקוקים לו בכדי להנפש. הגעתנו המתוכננת לארמניה התעכבה במקצת עקב, איך לא, בעיות קלות בכוונוני האופנוע, ובזמן ששהינו אצל מכונאי השדה התורן, ניצלנו את ההזדמנות והחלפנו את כידון ה"צ'ופר" של האופנוע, שכלל לא הלם את נסיעות השטח שעשינו לאחרונה, ולעומת זאת הלם הלום היטב בזרועותיו הדואבת של הנוהג, הוא עבדכם הנאמן. היעד הבא אליו היו מועדות פנינו היה אגם יפיפה בשם טבא-צחורי, דרך של כעשרים וחמישה קילומטרים רוויי מהמורות, בה הרבו לחלוף מולנו ברעש מחריד ותוך כדי יצירת ענני אבק שלא נראו מאז שבעת ימי בריאה, משאיות אדירות מימדים נושאות גזעי ענק המשמשים להסקה ולבניה. הגענו, אפוא, רצוצים, לכפר השוכן על גדות האגם, ושם נטינו את אהלינו המדומים בחיקה של משפחה מסבירת פנים לתיירים אמידים.
דגים ונהנים
לאחר ארוחת דגים מהטובות מסוגה, פנינו לנוח קמעא, רק כדי להתעורר ארבע שעות לאחר מכן משינה רוויית חלומות משונים. לעת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, במהלכו נתעכבנו קמעה במכולת השכונתית היחידה מסוגה באיזור, בה סקרנו בהשתוממות את המצאי: מארטיקי שוקו בננה ועד לפיסטונים נוצצים לאופנועים, עבור דרך מחזיקי מפתחות אזוטריים, חלקי ביגוד לא מזוהים, ושאר פריטים שלא בהכרח משוייכים לחנות כללית בשכגון זו. דומה היה, כי חלק ניכר מאוכלוסיית הכפר שהה במקום עת הגענו, ולא שהגעתנו עברה ללא מבטי הפליאה וההשתוממות המקובלים, אלא שדקות מועטות לאחר מכן, בעודנו מהלכים בשבילי הכפר המאובקים, פתח איתנו בשיחה אדם צעיר, אשר חקר אותנו, כנהוג, למעשינו, תוכניותינו, עבודותינו ומשכורותינו בארץ ומה פשרו של כל ה'טודא סודא'(רוסית: הלוך ושוב, ט' וס' שרוקות) הזה, בעצם. עיניו הקבועות בנו הלכו והתרחבו עם כל אחת מתשובותינו, בהביען פליאה והשתוממות עד לאין קץ, אישוניו התרחבו, נחיריו גדלו, וככלל דומה היה שעוד רגע קל יתפוקק מעוצמת תמהונו. גם הוא, כרבים אחרים, טעה בנו תחילה בחושבו אותנו לגיאולוגים, לתמיהתנו. האם נובע הדבר מפעילות גיאולוגית ענפה באיזור? האם עקב חזותנו העבדקנית(חדש! עכשיו גם ללא שפמזקן) הדבר? ואולי ליחש מישהו שמועת שוא באוזני בני הכפר, כי כל אותם מבקרים משונים באים לכאן כדי לחקור את קפלי הקרקע, בחפשם אחר – מי יודע? כך או כך, נזכרתי שקראתי פעם שהמרגלים באיזור זה בעבר היו מתחזים לגיאולוגים, מה שהיה נותן להם גישה לגיטימית למיני מקומות משונים שאדם תמים מן הישוב לא היה מוצא מהם עניין מן הסתם, ובהם אתרים אסטרטגיים וכיו"ב. מיהרתי, אפוא, להכחיש – לא, לא גיאולוג אני ולא בן גיאולוג, כי אם אתונות באתי לחפש, ורצוי מהסוג שעושה נעים בבטן.
ארמניה זה כאן
זמן קצר לאחר הגיענו לכפר, הבחנו בחזותם השונה מעט של אנשי הכפר, מעט כהה יותר מהרגיל, ובשפה השונה בה דיברו. חקירה קצרה(גיאולוגים או לא?) העלתה, כי מדובר בארמנים אשר יושבים כיום במקום בו שכנה פעם ארמניה הגדולה יותר, לפני החלוקה ע"י ברית המועצות. וכך, במגמת ארמניה, כללו תוכניותינו המקוריות ליום המחר הגעה לארץ עצמה בערבו של יום, למעט מצב בו ניאלץ לשהות בעיר הקרובה, אחלקלקי, לצורך תחזוקה שוטפת באופנועינו הסורר. תמוה ומרגיז הדבר, שדווקא כשהחל זה האחרון להראות סימני בריאות, הופיעה תופעה יחודית של זלילת כמויות שמן אדירות לבלי הותר. יודעי דבר מסרו לנו, כי מדובר בעניין עדין ביותר של החלפת הקולצי(או, בעברית של מוסכים, רינגים), אותן טבעות דקיקות אשר אחראיות על איטום השמן בבוכנה. בכלל, דומה הדבר, שככל שאנו מרבים להנשא על ידידנו-מרעינו התלת גלגלי, מתוודעים אנו היכרות אינטימית יתר על המידה לכל אותם מכלולים ומכלולי מכלולים שהיו עד לאותם רגעים, עלומים, ולוואי והיו נשארים כאלה, מיותר להוסיף. "רק תלונות יש לו, לחצוף", ודאי יהיו כאלה שיאמרו, ועל כך לא נותר לעבדכם הנאמן אלא להרכין ראש ובכלימה רבה להודות, כי כן היא. ויתכן כי דרך כל אותן תלונות בלתי פוסקות, בא אני לומר, כי בכל מקום ובכל זמן, בטיול שכזה כבעמל-יום, ניתן יהיה למצוא נקודות שחור(כמו גם נקודות אור) לרוב, ועל כן ידידי, זו הבשורה: חיו את המיטב של כל רגע! עלזו! שמחו! שגלו לרוב! תקעו בשופרות והרעימו בתופים, אכלו ושתו, ואת המר מתוק המתיקו! וברוח זו, ועל מנת לשמח את ליבנו, העברנו את ערבו של אותו יום בצפייה בבית מארחנו בסרט הודי עתיר נפתולים, למרות שהיה, למרבה הצער, מדובב מתחילתו ועד לסופו, לרוסית...
איזו מן שלווה
ארבעה ימים וארבעה לילות עברו עלינו בעיירת הנופש באקוריאני, והרושם הראשוני שהותיר בנו המקום לא פג עד עזיבתנו. מקום יפיפה, בריות נחמדות, אוכל ומשקה כיד המלך, כל מה ששני טיילים רוי תלאות הדרך זקוקים לו בכדי להנפש. הגעתנו המתוכננת לארמניה התעכבה במקצת עקב, איך לא, בעיות קלות בכוונוני האופנוע, ובזמן ששהינו אצל מכונאי השדה התורן, ניצלנו את ההזדמנות והחלפנו את כידון ה"צ'ופר" של האופנוע, שכלל לא הלם את נסיעות השטח שעשינו לאחרונה, ולעומת זאת הלם הלום היטב בזרועותיו הדואבת של הנוהג, הוא עבדכם הנאמן. היעד הבא אליו היו מועדות פנינו היה אגם יפיפה בשם טבא-צחורי, דרך של כעשרים וחמישה קילומטרים רוויי מהמורות, בה הרבו לחלוף מולנו ברעש מחריד ותוך כדי יצירת ענני אבק שלא נראו מאז שבעת ימי בריאה, משאיות אדירות מימדים נושאות גזעי ענק המשמשים להסקה ולבניה. הגענו, אפוא, רצוצים, לכפר השוכן על גדות האגם, ושם נטינו את אהלינו המדומים בחיקה של משפחה מסבירת פנים לתיירים אמידים.
דגים ונהנים
לאחר ארוחת דגים מהטובות מסוגה, פנינו לנוח קמעא, רק כדי להתעורר ארבע שעות לאחר מכן משינה רוויית חלומות משונים. לעת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, במהלכו נתעכבנו קמעה במכולת השכונתית היחידה מסוגה באיזור, בה סקרנו בהשתוממות את המצאי: מארטיקי שוקו בננה ועד לפיסטונים נוצצים לאופנועים, עבור דרך מחזיקי מפתחות אזוטריים, חלקי ביגוד לא מזוהים, ושאר פריטים שלא בהכרח משוייכים לחנות כללית בשכגון זו. דומה היה, כי חלק ניכר מאוכלוסיית הכפר שהה במקום עת הגענו, ולא שהגעתנו עברה ללא מבטי הפליאה וההשתוממות המקובלים, אלא שדקות מועטות לאחר מכן, בעודנו מהלכים בשבילי הכפר המאובקים, פתח איתנו בשיחה אדם צעיר, אשר חקר אותנו, כנהוג, למעשינו, תוכניותינו, עבודותינו ומשכורותינו בארץ ומה פשרו של כל ה'טודא סודא'(רוסית: הלוך ושוב, ט' וס' שרוקות) הזה, בעצם. עיניו הקבועות בנו הלכו והתרחבו עם כל אחת מתשובותינו, בהביען פליאה והשתוממות עד לאין קץ, אישוניו התרחבו, נחיריו גדלו, וככלל דומה היה שעוד רגע קל יתפוקק מעוצמת תמהונו. גם הוא, כרבים אחרים, טעה בנו תחילה בחושבו אותנו לגיאולוגים, לתמיהתנו. האם נובע הדבר מפעילות גיאולוגית ענפה באיזור? האם עקב חזותנו העבדקנית(חדש! עכשיו גם ללא שפמזקן) הדבר? ואולי ליחש מישהו שמועת שוא באוזני בני הכפר, כי כל אותם מבקרים משונים באים לכאן כדי לחקור את קפלי הקרקע, בחפשם אחר – מי יודע? כך או כך, נזכרתי שקראתי פעם שהמרגלים באיזור זה בעבר היו מתחזים לגיאולוגים, מה שהיה נותן להם גישה לגיטימית למיני מקומות משונים שאדם תמים מן הישוב לא היה מוצא מהם עניין מן הסתם, ובהם אתרים אסטרטגיים וכיו"ב. מיהרתי, אפוא, להכחיש – לא, לא גיאולוג אני ולא בן גיאולוג, כי אם אתונות באתי לחפש, ורצוי מהסוג שעושה נעים בבטן.
ארמניה זה כאן
זמן קצר לאחר הגיענו לכפר, הבחנו בחזותם השונה מעט של אנשי הכפר, מעט כהה יותר מהרגיל, ובשפה השונה בה דיברו. חקירה קצרה(גיאולוגים או לא?) העלתה, כי מדובר בארמנים אשר יושבים כיום במקום בו שכנה פעם ארמניה הגדולה יותר, לפני החלוקה ע"י ברית המועצות. וכך, במגמת ארמניה, כללו תוכניותינו המקוריות ליום המחר הגעה לארץ עצמה בערבו של יום, למעט מצב בו ניאלץ לשהות בעיר הקרובה, אחלקלקי, לצורך תחזוקה שוטפת באופנועינו הסורר. תמוה ומרגיז הדבר, שדווקא כשהחל זה האחרון להראות סימני בריאות, הופיעה תופעה יחודית של זלילת כמויות שמן אדירות לבלי הותר. יודעי דבר מסרו לנו, כי מדובר בעניין עדין ביותר של החלפת הקולצי(או, בעברית של מוסכים, רינגים), אותן טבעות דקיקות אשר אחראיות על איטום השמן בבוכנה. בכלל, דומה הדבר, שככל שאנו מרבים להנשא על ידידנו-מרעינו התלת גלגלי, מתוודעים אנו היכרות אינטימית יתר על המידה לכל אותם מכלולים ומכלולי מכלולים שהיו עד לאותם רגעים, עלומים, ולוואי והיו נשארים כאלה, מיותר להוסיף. "רק תלונות יש לו, לחצוף", ודאי יהיו כאלה שיאמרו, ועל כך לא נותר לעבדכם הנאמן אלא להרכין ראש ובכלימה רבה להודות, כי כן היא. ויתכן כי דרך כל אותן תלונות בלתי פוסקות, בא אני לומר, כי בכל מקום ובכל זמן, בטיול שכזה כבעמל-יום, ניתן יהיה למצוא נקודות שחור(כמו גם נקודות אור) לרוב, ועל כן ידידי, זו הבשורה: חיו את המיטב של כל רגע! עלזו! שמחו! שגלו לרוב! תקעו בשופרות והרעימו בתופים, אכלו ושתו, ואת המר מתוק המתיקו! וברוח זו, ועל מנת לשמח את ליבנו, העברנו את ערבו של אותו יום בצפייה בבית מארחנו בסרט הודי עתיר נפתולים, למרות שהיה, למרבה הצער, מדובב מתחילתו ועד לסופו, לרוסית...
זמן: ג' פעמים י"ג, סימן למזל וברכה
רכבלים עומדים וציפורים אינספור
לראשונה מאז גניבת המצלמות והמחשב, אני מרגיש שאולי ישנו סיכוי לשיקום המורל. האופנוע, כך נראה, הולך ומחלים מבעליו הקודמים הודות לטיפול לו זכה מידיהם האמונות של כמה וכמה בעלי מקצוע שפגשנו בדרך, ועתה, דומה, יש למצוא נקודת מיקוד אחרת למסע כולו. שכן רבות יגענו עד אשר מצאנו את הציר סביבו יסוב הטיול: שהרי ישנם טיולי ג'יפים וטיולי אוכל, טיולי היסטוריה וטיולי נופים, ובאף אחת מהקבוצות הנ"ל לא מצאנו את מקומנו. עד אשר, לבסוף, הבנו: אנו, מודים בהכנעה, המצאנו סוד חדש של טיול זני: טיול מוסכים, כרגע באזור הקווקז, ואולם אין הדבר מחוייב המציאות כל עיקר, שהרי כמעט בכל איזור בעולם ניתן למצוא, לאחר חיפוש מה, אופנועים אשר יסכנו לסוג זה של טיול. המסע כולל(לקוח ברשות מתוך מידעון "מברגון" לטיולי אתגרים מוטוריים): התארחות בכפרים נידחים אשר יבחרו באופן אקראי בהתאם לתקלות, שתיות כדת וכדין עם בעלי סככות רכב, וכן מסלולי אתגר שונים בהתאם לרמות קושי ניתנות לבחירה. והנה עתה, מתחילים אנו להכיר את אופיו ההפכפך של תלת הגלגל המלווה אותנו מזה שבועיים, ואפילו, הקש בעץ תריסר או שניים, לחזות מראש תקלות אפשריות ולהיערך לקראתן בהתאם, משל היינו, אם להתלות באילן גבוה, מחברי "הזן ואמנות" בכבודם ובעצמם. כך, למשל, היום התקנו במבואותיהם של שני הקרבורטורים של "רעה חולה"(שם זמני) מסנני דלק, למניעת הופעת סתימות במערכת הדלק בהמשך הדרך. ואם לא נהיר הדבר מן הכתוב, רבה גאוותנו על כך, במחילה, עד מאוד.
כן, אתמול חלפו הצופרים
נטשנו את קוטאיסי אור ליום אתמול, כדי להגיע לכפר נידח ועזוב בשם ורדזיה, שבו, כך סיפרה לנו מדריכת טיולים עברית שפגשנו בצפון, מסתתרות מערות קבורה עתיקות מרהיבות ביופין. ואכן, מקץ נסיעה בת שלוש שעות בדרכי עפר נידחות כמו גם מסוקסות, הגענו לכפר המבוקש, ובו – כנסיה נידחת ונעולה ותו לאו. את ליל אמש בילינו במעין מעונית דרכים, כשאת שנתנו מלוות צפירות משאיות החולפות על הכביש הראשי לקוטאיסי.
אינגה מכה שנית
את מלון הדרכים עזבנו מוקדם מהרגיל: כבר בשעה עשר השתקשקנו לנו בדרכים, ובשעה עשר וחמישה עצרנו להפוגת התחזוקה הראשונה לאותו יום, אשר היתה, כבאות אחריה, עצירה יזומה, מה שכבר היווה שינוי מבורך. בסופו של סבב המוסכים באותו יום יכולנו למחוק בהנאה מרובה כמחצית מהמשימות שסימנו לנו בפנקס הקטן ביום אתמול, ולהמשיך בהנעה(כך במקור) מרובה ליעדנו הבא, העיירה בורג'ומי, מקור המים המינרלים ששמם נודע לתהילת עולם. את הדרך לשם עשינו מחוזקים ברכש החדש של אותו יום, משרוקית מסיבות קטנה אך מחרישת אוזניים, אשר נועדה, בהיעדר צופר, לשמש לצורך התראה בזמן הנסיעה, כמו גם בכדי להשיב לשוטרים המצפצפים לנו למכביר בצמתים ובערים - מנה אחת אפיים. לאחר עצירת רענון קלה המשכנו והגענו למקום החניה הבא, עיירת הסקי שמחוץ לעונה, באקוריאני, מקום בו ציפתה לנו הפתעה נעימה. כבר שמענו את שמעה של עיירה זו כאתר נופשוני סקי בעונת החורף, ולכן ציפינו למקום שכוח אל ונטול מים חמים, כגודאורי, אשר נזכרה באחד ממכתמי המסע הקודמים. תחת זאת, הוברר לנו כי בעיר מצפים לנו מלונות מפואירם ושלל חנויות תיירים - כולן, למרבה ההפתעה, פתוחות. תחילה פקדנו את אחד המלונות היותר מפוארים, בו ציפתה לנו הפתעה, למרבית תדהמתנו: לראשונה מאז הגיענו לגרוזיה, חזינו במעלית, מהסוג שפועל, היינו, אותו פלא טכנולוגי המעלה ומוריד אנשים על מטענם מעלה ומטה הלוך ושוב, בין קומות המלון. באותו מקום מבורך אף ציפתה לנו אשת דלפק משופעת היפרבולות, אשר, כדרכן של אלו, החלו בנקודה אחת ומוגדרת, ואת סופיהן מי ישורן . שמה של בריה מופלאה זו – אינגה, ושוב, זאת גילינו והשתוממנו עד למאוד מאוד.
בחזרה לחיים
לאחר סיור התדהמה המשכנו בחיפוש אחר מלונות אחרים, רצוי מתוקצבים יותר, עד אשר מצאנו בית עץ יפה רואי, מאוכלס בקייטני חופשת הקיץ, שהוריהם האמידים שלחו אותם לכפר, לנשום מעט אויר פסגות ובעיקר, לחדול מהעק על מולידיהם. שם מצאנו חדר פנוי בעליית הגג, ספון עץ ומשופע בחשמל ומים חמים, וכל זאת במחיר סמלי בלבד. לשאלותינו המרובות ענתה בעלת המקום, לאלי, שהשיחה אודות מיזמי ענק להקמת עשרות מעליות סקי בנוסף על אלו הפעילות, טיולי אפניים וסוסים בעונה, והסעות הישר מטביליסי הבירה. אכן, נראה כמקום אידיאלי להעביר בו חופשת חורף מרעננת. בקוריאני – רשמו לפניכם את השם, במטוטא.
רכבלים עומדים וציפורים אינספור
לראשונה מאז גניבת המצלמות והמחשב, אני מרגיש שאולי ישנו סיכוי לשיקום המורל. האופנוע, כך נראה, הולך ומחלים מבעליו הקודמים הודות לטיפול לו זכה מידיהם האמונות של כמה וכמה בעלי מקצוע שפגשנו בדרך, ועתה, דומה, יש למצוא נקודת מיקוד אחרת למסע כולו. שכן רבות יגענו עד אשר מצאנו את הציר סביבו יסוב הטיול: שהרי ישנם טיולי ג'יפים וטיולי אוכל, טיולי היסטוריה וטיולי נופים, ובאף אחת מהקבוצות הנ"ל לא מצאנו את מקומנו. עד אשר, לבסוף, הבנו: אנו, מודים בהכנעה, המצאנו סוד חדש של טיול זני: טיול מוסכים, כרגע באזור הקווקז, ואולם אין הדבר מחוייב המציאות כל עיקר, שהרי כמעט בכל איזור בעולם ניתן למצוא, לאחר חיפוש מה, אופנועים אשר יסכנו לסוג זה של טיול. המסע כולל(לקוח ברשות מתוך מידעון "מברגון" לטיולי אתגרים מוטוריים): התארחות בכפרים נידחים אשר יבחרו באופן אקראי בהתאם לתקלות, שתיות כדת וכדין עם בעלי סככות רכב, וכן מסלולי אתגר שונים בהתאם לרמות קושי ניתנות לבחירה. והנה עתה, מתחילים אנו להכיר את אופיו ההפכפך של תלת הגלגל המלווה אותנו מזה שבועיים, ואפילו, הקש בעץ תריסר או שניים, לחזות מראש תקלות אפשריות ולהיערך לקראתן בהתאם, משל היינו, אם להתלות באילן גבוה, מחברי "הזן ואמנות" בכבודם ובעצמם. כך, למשל, היום התקנו במבואותיהם של שני הקרבורטורים של "רעה חולה"(שם זמני) מסנני דלק, למניעת הופעת סתימות במערכת הדלק בהמשך הדרך. ואם לא נהיר הדבר מן הכתוב, רבה גאוותנו על כך, במחילה, עד מאוד.
כן, אתמול חלפו הצופרים
נטשנו את קוטאיסי אור ליום אתמול, כדי להגיע לכפר נידח ועזוב בשם ורדזיה, שבו, כך סיפרה לנו מדריכת טיולים עברית שפגשנו בצפון, מסתתרות מערות קבורה עתיקות מרהיבות ביופין. ואכן, מקץ נסיעה בת שלוש שעות בדרכי עפר נידחות כמו גם מסוקסות, הגענו לכפר המבוקש, ובו – כנסיה נידחת ונעולה ותו לאו. את ליל אמש בילינו במעין מעונית דרכים, כשאת שנתנו מלוות צפירות משאיות החולפות על הכביש הראשי לקוטאיסי.
אינגה מכה שנית
את מלון הדרכים עזבנו מוקדם מהרגיל: כבר בשעה עשר השתקשקנו לנו בדרכים, ובשעה עשר וחמישה עצרנו להפוגת התחזוקה הראשונה לאותו יום, אשר היתה, כבאות אחריה, עצירה יזומה, מה שכבר היווה שינוי מבורך. בסופו של סבב המוסכים באותו יום יכולנו למחוק בהנאה מרובה כמחצית מהמשימות שסימנו לנו בפנקס הקטן ביום אתמול, ולהמשיך בהנעה(כך במקור) מרובה ליעדנו הבא, העיירה בורג'ומי, מקור המים המינרלים ששמם נודע לתהילת עולם. את הדרך לשם עשינו מחוזקים ברכש החדש של אותו יום, משרוקית מסיבות קטנה אך מחרישת אוזניים, אשר נועדה, בהיעדר צופר, לשמש לצורך התראה בזמן הנסיעה, כמו גם בכדי להשיב לשוטרים המצפצפים לנו למכביר בצמתים ובערים - מנה אחת אפיים. לאחר עצירת רענון קלה המשכנו והגענו למקום החניה הבא, עיירת הסקי שמחוץ לעונה, באקוריאני, מקום בו ציפתה לנו הפתעה נעימה. כבר שמענו את שמעה של עיירה זו כאתר נופשוני סקי בעונת החורף, ולכן ציפינו למקום שכוח אל ונטול מים חמים, כגודאורי, אשר נזכרה באחד ממכתמי המסע הקודמים. תחת זאת, הוברר לנו כי בעיר מצפים לנו מלונות מפואירם ושלל חנויות תיירים - כולן, למרבה ההפתעה, פתוחות. תחילה פקדנו את אחד המלונות היותר מפוארים, בו ציפתה לנו הפתעה, למרבית תדהמתנו: לראשונה מאז הגיענו לגרוזיה, חזינו במעלית, מהסוג שפועל, היינו, אותו פלא טכנולוגי המעלה ומוריד אנשים על מטענם מעלה ומטה הלוך ושוב, בין קומות המלון. באותו מקום מבורך אף ציפתה לנו אשת דלפק משופעת היפרבולות, אשר, כדרכן של אלו, החלו בנקודה אחת ומוגדרת, ואת סופיהן מי ישורן . שמה של בריה מופלאה זו – אינגה, ושוב, זאת גילינו והשתוממנו עד למאוד מאוד.
בחזרה לחיים
לאחר סיור התדהמה המשכנו בחיפוש אחר מלונות אחרים, רצוי מתוקצבים יותר, עד אשר מצאנו בית עץ יפה רואי, מאוכלס בקייטני חופשת הקיץ, שהוריהם האמידים שלחו אותם לכפר, לנשום מעט אויר פסגות ובעיקר, לחדול מהעק על מולידיהם. שם מצאנו חדר פנוי בעליית הגג, ספון עץ ומשופע בחשמל ומים חמים, וכל זאת במחיר סמלי בלבד. לשאלותינו המרובות ענתה בעלת המקום, לאלי, שהשיחה אודות מיזמי ענק להקמת עשרות מעליות סקי בנוסף על אלו הפעילות, טיולי אפניים וסוסים בעונה, והסעות הישר מטביליסי הבירה. אכן, נראה כמקום אידיאלי להעביר בו חופשת חורף מרעננת. בקוריאני – רשמו לפניכם את השם, במטוטא.
זמן: שלושים וארבעה ימים ובעולם דממה
כשלמה פגש את ככה
נפלאות הן דרכי הבורא, גם אם נעלמות מעיניו של בן התמותה. כל מי שקרא את הספר הנהדר "שטוחלנדיה" ודאי יכול היה לתאר לעצמו את תמיהת הנקודה(שכל עולמה היה היא עצמה) משפגשה בקו, ואת הפתעת הקו, בתורו, משפגש לראשונה במשולש. המימדים הנעלמים מעינינו, המניעים ומונעים מאחורי הקלעים, הם כרגע מרכז העניין של מכתם זה, וכל העובדות הנלוות להם, יש לזכור, מסופרות הן מפיה של הנקודה שפגשה בקו, היינו, אנחנו, הקטנים כאין וכאפס לעומת מרחב האפשרויות הרב מימדי הנרקם לו מעל ומעבר לאקרן עליו מוצגים הדברים כפשוטם.
"נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה קשה מאוד"
יצאנו את טביליסי עמוסי חששות לאופנוע, כשדומה היה כי ככל שנעמיק לחקור במגוון תקלותיו, כך תחזינה עינינו בעוד ועוד תגליות אשר ידאיבו עלינו את ליבנו. אז יצאנו, וכיציאת ישראל את מצריים, כשלא תיארו ושיערו בנפשם ההולכים בדרך, כי זו תיקח ארבעים שנה תחת ארבעים יום, כך ארכה הדרך בת שבע השעות מטביליסי לקוטאיסי – ארבעה ימים מלאי נפתולים ותהפוכות. הצעתי התמימה לנסוע בדרך עיקוף על מנת לחזות בנופי רכז הקווקז התקבלה, למרבה הצער, פה אחד, מה שהוביל אותנו אל עברי פי פחת עת נעצרנו על ידי חיל המשמר האוסטי מעט אחרי העיר צחינבלי, והובלנו כלאחר כבוד לחקירה במטה המשטרה, או, אם לדייק, המיליציה, המקומית. שם החל מחזה(או, כלשון דוברי עֶבֶר מקדמת דנא, ס-ר-ט) שלא מן העולם הזה. מתיירים תמימים העושים את דרכם במשעולי גרוזיה המוריקה הפכנו באחת למרגלים, אשר הסתננו דרך הקווים על מנת לתור ולחקור את הארץ המובטחת לאוסטים, הלא היא אוסטיה, למרבה ההפתעה(ושוב אבקש את מחילתו של אותו שוטר, שלמשרוקיתו לא שעיתי בחושבי שאך אתנן יום מבקש הוא מאתנו, כדרכם של בני מינו). דומה היה, כי בין שלל השאלות שנשאלנו באותה חקירה רק השאלה "למה אין לך כובע"(כבאותה בדיחה חבוטה) לא הופיעה, וחבל, שכן ברשותי היתה קסדה אשר נרכשה בעמל רב מבעליו הקודמים של האופנוע, הוא מיודענו משכבר הימים אמלסי. אט אט החלה להתחוור לנו חומרת מצבנו, ואולם רק משנטרקה דלת הברזל הכבדה מאחורינו בערבו של אותו יום, וקול שקשוק המפתחות נשמע שקשק היטב, אז חדרה לפדחתנו האטומה העובדה, כי בעצם נכלאנו בידי אותם זדים ימ"ש, כשלוך יוסף לבור בידי הישמעאלים. ולא עמדו לנו תחינותינו בפני החיילים, כי יניחו לאופנועינו החבול, או כי יתירו לנו לקבל את שקי השינה שברשותנו על מנת להחם את גופינו בצינת הלילה האוסטי/גרוזיני(נתון לפרשנות מדינית). שלוך הושלכנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, ואין פוצה פה ומצפצף, ועולם כמנהגו נוהג. בבוקר יום המחרת, לאחר שתי חקירות נוספות בנוכחות מתורגמנית מיוחדת שהובאה למקום, שוחררנו מהכלא האוסטי, בניכוי הציוד אשר אפשר לי לתעד באופנים שונים את שהותי כאן, כמו גם לשלוח תשדורות למפעילי בשירותי הביון העלומים.
כל עכבה לטובה?
לא הספקנו להמשיך יותר מפרסאות ספורות, והנה, הפלא ופלא, אירעה תקלה בידידנו הרגזן, אשר סירב לפתע להמשיך ולשאת אותנו בבטחה על פני הארץ, חרף התעקשויותינו. רעש מחריד אשר בקע מן המנוע הבהיר לנו כי מוטב שנעצור ונתקן את הדרוש תיקון, ולא, מרה תהא אחריתנו, כמו גם זו של התלת גלגלי. למרבה המזל, בכפר בו נעצרנו התגלה מכונאי רכב מוכשר, אשר בתום בחינה מדוקדקת פירק את המנוע והרכיבו מחדש, מה שיותר ראוי לציון, ללא אותו רעש מרגיז. כל התיקון המצויין לעיל ארך זמן רב, ועד שיכולנו לשמוע שוב את תרועת המנוע היתה השעה כשתיים לפנות בוקר. פנינו לישון, אפוא, בביתו של אותו מכונאי, כשבטננו מלאה במיני מאכלים שהתקינה רעייתו, שתחיה, ובוודקה שזיקק הוא בחצר ביתו, לדאגתנו בתחילה אך למשוש ליבנו בהמשך. ההנחה, כי מה שלא הורג – מעוור, ומה שלא עושה את שני אלו, משמח עד לב שמיים, התגלתה כנכונה, ובפסוח הגורל על שתי האפשרויות הראשונות, נותרנו עם מפלס אלכוהול גבוה בהרבה מהמומלץ ע"י רופאי לב ובוחני כליות, וכך, עליזים וטובי לבב, קידמנו את פני השינה.
וחוזר חלילה
אור ליום המחרת יצאנו לדרכנו, מצויידים עד לעייפה בצידה לדרך פרי גנו של המכונאי, רק כדי להיתקע, שוב, כשלושים קילומטרים במורד הדרך לקוטאיסי, ק"ק נאמנה ומחוז חפץ לא מושג. הזעקנו את מי שכבר הפך לידידנו, המכונאי גודה, אשר שלח, בתורו, את בנו, על מנת לגרור, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, את אופנוענו, כל הדרך שעשינו אותו יום, חזרה לכפר הקטן. משהגענו לכפר, מצאנו לבסוף את גודה במצב שכרות מתקדם עד מאוד, כך שתהלוכה ססגונית מזו ספק אם פסעה בשבילי הכפר מזה שנים: עת הולכנו, נתלוה אלינו קהל מקומי סקרן, ובהם שניים מבכירי הכפר, אשר נטלו על עצמם את תפקיד שומרי הצדק, בדורשם מגודה שיתקן באחת את הדרוש תיקון, ולו במחיר נסיעה לעיר השכנה לצורך פיקוח על שיפוץ של המנוע. ולא שהתערבותם היתה נדרשת: גודה, כיאה וכראוי למצבו, לא הפסיק ליפול על צוארינו(כמו גם על מכשולים מזדמנים אחרים), למרבה הצער, בנשיקות, בהבטיחו לנו ידידות נצח, אחוות אחים, ואופנוע מתוקן ביום המחרת. כל הסיבוב דלהלן הביא אותנו, שוב, אל שעות החשיכה המאוחרות, כך שלא נותר לנו אלא לסיים את ההתכנסות במשתה חגיגי בנוכחות כל הנלווים, חבריהם, המשפחה הקרובה, ועוד.
סטאלין לא מחכה לי
ביום המחרת אכן תוקן האופנוע הסורר, מאורע אשר לצורך ציונו, פקדנו את בית הקברות המקומי ולאחר מכן את כנסיית הכפר, בה הצטלמנו והדלקנו יחדיו נרות לעילוי נשמות הקדושים, והרי גם אם לא קדושינו שלנו המה, קדושים הם – ודי בכך. לדרכנו יצאנו, שוב, עליזים וטובי לבב, ובפאתי העיר גורי, כור מחצבתו של אבי האומה הסובייטית, סטאלין, עצרנו על מנת לחפש אידיאולוגיה מהפכנית חדשה, או, לכל הפחות, מלון. ברם אולם, עד מהרה נתחוורה לנו מהותה האמיתית של העצירה, אשר בקעה מבעד לכוונותינו, בהכווינה אותנו אל קרן השפע, הטוב והתפארת של האמת העירומה: האופנוע דורש תשומת לב. וגם כאן, בנוהל שכבר הפך לשגרה, נתאספו סביבנו נשמות טהורות למכביר, אשר כיוונו אותנו אל מקום משכנו של המכונאי התורן, אשר, בתורו, כיוון את הקרבורטור הסורר של ידידנו כוון היטב, ושילח אותנו לדרכנו. בדרך, למרבה הצער, עכוב עוכבנו בידי קלגסי השיטור המקומי, אשר גבו את אתננם בעבור דמי תשומת לב לא יחרצו לתימרור המקומי. לאחר בירור קצר העלינו, כי אין בעיר מלונות משביעי רצון וכיס, כך שהמשכנו בדרכנו לכיוון קוטאיסי המובטחת, מרחק של מאה ועשרה קילומטרים, מתפללים לטוב ובוטחים בהשם יתברך, שיצילנו מכל פגע רע כפי שעשה עד כה, קח או תן מצלמה או שתיים.
הלב נפתח
כאילו במעשה קסמים, הדרך מאותה נקודה והלאה התעגלה במורד, מעדנות, עד לעיר קוטאיסי. נוף ההרים שליווה אותנו עד לאותה נקודה התחלף אט אט בגבעות הולכות ומתנמכות, עד שלבסוף כל שנותר מרכסי הקווקז אדירי המימדים היה קוי מתאר מסתלסלים כחלחלות באופק המעושן. איזור השפלה התגלה כדרך יפיפיה אשר נפערה בינות לרכסים דלעיל בצורת לב, כל הדרך בואכה קוטאיסי ובהמשך, עד לחופי הים השחור.
מבירא עמיקתה ליין נסך מפוגל
עת הגענו לעיר קוטאיסי, ממצמצים מאבק הדרכים כלא מאמינים, עצרנו להפוגת מחשבות ותכנונים בקפה קטן, שמוצל היה בגפנים מהן משתלשלים, כבמעשה אומן, אשכולות ענבים למכביר. הזמנו אוכל ושתיה, כאשר פניתי לנטול את ידי בכיור המסעדה. שניות מועטות לאחר מכן, הגיחו שני ליסטים מאחד השולחנות, אחד אוחז באמיר והשני חוטף את תרמילי ובורח, ואין פוצה פה ומצפצף מבין יושבי המקום. נסיונותינו לאתר את השניים בשיטוט באיזור עלו בתוהו, וכל שנותר לנו לעשות היה לשוב למסעדה ולטכס עצה. ואז, כמו בכל פעם שנתמשמש ובא עלינו מה שנראה היה כמו פגע רע, נחלצו מספר אנשים מיושבי המסעדה לעזרנו. הראשון שבהם, דויד, הבטיח לאתר את התיק הגנוב, ואף על פי שטרם עלה הדבר בידיו נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שסמוכים ובטוחים אנו, שיעלה הדבר יפה. שולחן סמוך, אשר גילה אף הוא עניין במתרחש, הזמיננו להצטרף אליו, ואז, תוך כדי סיפור המעשה ושיחת חולין, נתוודענו לככה וחבר מרעיו.
השכן של החבר של יושב הראש
זרום זרם היין בכוסות חרף האולקוס שפברקתי לי לצורך התנזרות ממאורעות חברתיים שכאלה, ותוך כדי כך ודוע התוודענו לחבורת הברנשים החביבים, מחליפים מידע חיוני, הלצות, ופטפוטי סרק. בין השאר, סיפר לנו ככה, הנואם מוכשר שבחבורה, כי ממש כאן באיזור מתגוררת משפחה יהודית אחת מני רבות, אשר ראשה – אחיו של מדינאי גרוזיני ידוע הוא, והוא אשר יוכל להושיענו מכל פגע רע. ואז, כבמטה קסמים, עברה ביתו החיננית של הנ"ל, וכך גם אליה נתוודענו. סיפרנו, שוב, את סיפור מעשה הגניבה, שכבר לא נראה, איכשהו, כל כך חשוב, ובשעת חצות נפרדנו מידידינו החדשים בפתח מלוננו החדש, חרף הפצרותיהם להתלוות אליהם להמשך העדלוידע. כעשר דקות לאחר מכן, בעודנו מתקינים את יצועינו למשכב, נשמעו דפיקות בדלת. חוששים, פתחנו רק כדי לגלות חבורה שכללה את ידידינו מקודם, מלווים בנכבד נוסף, אשר התגלה כאחיו של אותו מדינאי הנזכר לעיל. שמייח פה ושמייח כאן. האחרון שאל אותנו למעשינו, מה ששוב הצריך את סיפור המעשה, והבטיח לדאוג ביום המחרת להסדרת עניין התיק הגנוב, דבר שאנו מחכים לו בעניין רב, אור ליום המחר.
כשלמה פגש את ככה
נפלאות הן דרכי הבורא, גם אם נעלמות מעיניו של בן התמותה. כל מי שקרא את הספר הנהדר "שטוחלנדיה" ודאי יכול היה לתאר לעצמו את תמיהת הנקודה(שכל עולמה היה היא עצמה) משפגשה בקו, ואת הפתעת הקו, בתורו, משפגש לראשונה במשולש. המימדים הנעלמים מעינינו, המניעים ומונעים מאחורי הקלעים, הם כרגע מרכז העניין של מכתם זה, וכל העובדות הנלוות להם, יש לזכור, מסופרות הן מפיה של הנקודה שפגשה בקו, היינו, אנחנו, הקטנים כאין וכאפס לעומת מרחב האפשרויות הרב מימדי הנרקם לו מעל ומעבר לאקרן עליו מוצגים הדברים כפשוטם.
"נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה קשה מאוד"
יצאנו את טביליסי עמוסי חששות לאופנוע, כשדומה היה כי ככל שנעמיק לחקור במגוון תקלותיו, כך תחזינה עינינו בעוד ועוד תגליות אשר ידאיבו עלינו את ליבנו. אז יצאנו, וכיציאת ישראל את מצריים, כשלא תיארו ושיערו בנפשם ההולכים בדרך, כי זו תיקח ארבעים שנה תחת ארבעים יום, כך ארכה הדרך בת שבע השעות מטביליסי לקוטאיסי – ארבעה ימים מלאי נפתולים ותהפוכות. הצעתי התמימה לנסוע בדרך עיקוף על מנת לחזות בנופי רכז הקווקז התקבלה, למרבה הצער, פה אחד, מה שהוביל אותנו אל עברי פי פחת עת נעצרנו על ידי חיל המשמר האוסטי מעט אחרי העיר צחינבלי, והובלנו כלאחר כבוד לחקירה במטה המשטרה, או, אם לדייק, המיליציה, המקומית. שם החל מחזה(או, כלשון דוברי עֶבֶר מקדמת דנא, ס-ר-ט) שלא מן העולם הזה. מתיירים תמימים העושים את דרכם במשעולי גרוזיה המוריקה הפכנו באחת למרגלים, אשר הסתננו דרך הקווים על מנת לתור ולחקור את הארץ המובטחת לאוסטים, הלא היא אוסטיה, למרבה ההפתעה(ושוב אבקש את מחילתו של אותו שוטר, שלמשרוקיתו לא שעיתי בחושבי שאך אתנן יום מבקש הוא מאתנו, כדרכם של בני מינו). דומה היה, כי בין שלל השאלות שנשאלנו באותה חקירה רק השאלה "למה אין לך כובע"(כבאותה בדיחה חבוטה) לא הופיעה, וחבל, שכן ברשותי היתה קסדה אשר נרכשה בעמל רב מבעליו הקודמים של האופנוע, הוא מיודענו משכבר הימים אמלסי. אט אט החלה להתחוור לנו חומרת מצבנו, ואולם רק משנטרקה דלת הברזל הכבדה מאחורינו בערבו של אותו יום, וקול שקשוק המפתחות נשמע שקשק היטב, אז חדרה לפדחתנו האטומה העובדה, כי בעצם נכלאנו בידי אותם זדים ימ"ש, כשלוך יוסף לבור בידי הישמעאלים. ולא עמדו לנו תחינותינו בפני החיילים, כי יניחו לאופנועינו החבול, או כי יתירו לנו לקבל את שקי השינה שברשותנו על מנת להחם את גופינו בצינת הלילה האוסטי/גרוזיני(נתון לפרשנות מדינית). שלוך הושלכנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, ואין פוצה פה ומצפצף, ועולם כמנהגו נוהג. בבוקר יום המחרת, לאחר שתי חקירות נוספות בנוכחות מתורגמנית מיוחדת שהובאה למקום, שוחררנו מהכלא האוסטי, בניכוי הציוד אשר אפשר לי לתעד באופנים שונים את שהותי כאן, כמו גם לשלוח תשדורות למפעילי בשירותי הביון העלומים.
כל עכבה לטובה?
לא הספקנו להמשיך יותר מפרסאות ספורות, והנה, הפלא ופלא, אירעה תקלה בידידנו הרגזן, אשר סירב לפתע להמשיך ולשאת אותנו בבטחה על פני הארץ, חרף התעקשויותינו. רעש מחריד אשר בקע מן המנוע הבהיר לנו כי מוטב שנעצור ונתקן את הדרוש תיקון, ולא, מרה תהא אחריתנו, כמו גם זו של התלת גלגלי. למרבה המזל, בכפר בו נעצרנו התגלה מכונאי רכב מוכשר, אשר בתום בחינה מדוקדקת פירק את המנוע והרכיבו מחדש, מה שיותר ראוי לציון, ללא אותו רעש מרגיז. כל התיקון המצויין לעיל ארך זמן רב, ועד שיכולנו לשמוע שוב את תרועת המנוע היתה השעה כשתיים לפנות בוקר. פנינו לישון, אפוא, בביתו של אותו מכונאי, כשבטננו מלאה במיני מאכלים שהתקינה רעייתו, שתחיה, ובוודקה שזיקק הוא בחצר ביתו, לדאגתנו בתחילה אך למשוש ליבנו בהמשך. ההנחה, כי מה שלא הורג – מעוור, ומה שלא עושה את שני אלו, משמח עד לב שמיים, התגלתה כנכונה, ובפסוח הגורל על שתי האפשרויות הראשונות, נותרנו עם מפלס אלכוהול גבוה בהרבה מהמומלץ ע"י רופאי לב ובוחני כליות, וכך, עליזים וטובי לבב, קידמנו את פני השינה.
וחוזר חלילה
אור ליום המחרת יצאנו לדרכנו, מצויידים עד לעייפה בצידה לדרך פרי גנו של המכונאי, רק כדי להיתקע, שוב, כשלושים קילומטרים במורד הדרך לקוטאיסי, ק"ק נאמנה ומחוז חפץ לא מושג. הזעקנו את מי שכבר הפך לידידנו, המכונאי גודה, אשר שלח, בתורו, את בנו, על מנת לגרור, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, את אופנוענו, כל הדרך שעשינו אותו יום, חזרה לכפר הקטן. משהגענו לכפר, מצאנו לבסוף את גודה במצב שכרות מתקדם עד מאוד, כך שתהלוכה ססגונית מזו ספק אם פסעה בשבילי הכפר מזה שנים: עת הולכנו, נתלוה אלינו קהל מקומי סקרן, ובהם שניים מבכירי הכפר, אשר נטלו על עצמם את תפקיד שומרי הצדק, בדורשם מגודה שיתקן באחת את הדרוש תיקון, ולו במחיר נסיעה לעיר השכנה לצורך פיקוח על שיפוץ של המנוע. ולא שהתערבותם היתה נדרשת: גודה, כיאה וכראוי למצבו, לא הפסיק ליפול על צוארינו(כמו גם על מכשולים מזדמנים אחרים), למרבה הצער, בנשיקות, בהבטיחו לנו ידידות נצח, אחוות אחים, ואופנוע מתוקן ביום המחרת. כל הסיבוב דלהלן הביא אותנו, שוב, אל שעות החשיכה המאוחרות, כך שלא נותר לנו אלא לסיים את ההתכנסות במשתה חגיגי בנוכחות כל הנלווים, חבריהם, המשפחה הקרובה, ועוד.
סטאלין לא מחכה לי
ביום המחרת אכן תוקן האופנוע הסורר, מאורע אשר לצורך ציונו, פקדנו את בית הקברות המקומי ולאחר מכן את כנסיית הכפר, בה הצטלמנו והדלקנו יחדיו נרות לעילוי נשמות הקדושים, והרי גם אם לא קדושינו שלנו המה, קדושים הם – ודי בכך. לדרכנו יצאנו, שוב, עליזים וטובי לבב, ובפאתי העיר גורי, כור מחצבתו של אבי האומה הסובייטית, סטאלין, עצרנו על מנת לחפש אידיאולוגיה מהפכנית חדשה, או, לכל הפחות, מלון. ברם אולם, עד מהרה נתחוורה לנו מהותה האמיתית של העצירה, אשר בקעה מבעד לכוונותינו, בהכווינה אותנו אל קרן השפע, הטוב והתפארת של האמת העירומה: האופנוע דורש תשומת לב. וגם כאן, בנוהל שכבר הפך לשגרה, נתאספו סביבנו נשמות טהורות למכביר, אשר כיוונו אותנו אל מקום משכנו של המכונאי התורן, אשר, בתורו, כיוון את הקרבורטור הסורר של ידידנו כוון היטב, ושילח אותנו לדרכנו. בדרך, למרבה הצער, עכוב עוכבנו בידי קלגסי השיטור המקומי, אשר גבו את אתננם בעבור דמי תשומת לב לא יחרצו לתימרור המקומי. לאחר בירור קצר העלינו, כי אין בעיר מלונות משביעי רצון וכיס, כך שהמשכנו בדרכנו לכיוון קוטאיסי המובטחת, מרחק של מאה ועשרה קילומטרים, מתפללים לטוב ובוטחים בהשם יתברך, שיצילנו מכל פגע רע כפי שעשה עד כה, קח או תן מצלמה או שתיים.
הלב נפתח
כאילו במעשה קסמים, הדרך מאותה נקודה והלאה התעגלה במורד, מעדנות, עד לעיר קוטאיסי. נוף ההרים שליווה אותנו עד לאותה נקודה התחלף אט אט בגבעות הולכות ומתנמכות, עד שלבסוף כל שנותר מרכסי הקווקז אדירי המימדים היה קוי מתאר מסתלסלים כחלחלות באופק המעושן. איזור השפלה התגלה כדרך יפיפיה אשר נפערה בינות לרכסים דלעיל בצורת לב, כל הדרך בואכה קוטאיסי ובהמשך, עד לחופי הים השחור.
מבירא עמיקתה ליין נסך מפוגל
עת הגענו לעיר קוטאיסי, ממצמצים מאבק הדרכים כלא מאמינים, עצרנו להפוגת מחשבות ותכנונים בקפה קטן, שמוצל היה בגפנים מהן משתלשלים, כבמעשה אומן, אשכולות ענבים למכביר. הזמנו אוכל ושתיה, כאשר פניתי לנטול את ידי בכיור המסעדה. שניות מועטות לאחר מכן, הגיחו שני ליסטים מאחד השולחנות, אחד אוחז באמיר והשני חוטף את תרמילי ובורח, ואין פוצה פה ומצפצף מבין יושבי המקום. נסיונותינו לאתר את השניים בשיטוט באיזור עלו בתוהו, וכל שנותר לנו לעשות היה לשוב למסעדה ולטכס עצה. ואז, כמו בכל פעם שנתמשמש ובא עלינו מה שנראה היה כמו פגע רע, נחלצו מספר אנשים מיושבי המסעדה לעזרנו. הראשון שבהם, דויד, הבטיח לאתר את התיק הגנוב, ואף על פי שטרם עלה הדבר בידיו נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שסמוכים ובטוחים אנו, שיעלה הדבר יפה. שולחן סמוך, אשר גילה אף הוא עניין במתרחש, הזמיננו להצטרף אליו, ואז, תוך כדי סיפור המעשה ושיחת חולין, נתוודענו לככה וחבר מרעיו.
השכן של החבר של יושב הראש
זרום זרם היין בכוסות חרף האולקוס שפברקתי לי לצורך התנזרות ממאורעות חברתיים שכאלה, ותוך כדי כך ודוע התוודענו לחבורת הברנשים החביבים, מחליפים מידע חיוני, הלצות, ופטפוטי סרק. בין השאר, סיפר לנו ככה, הנואם מוכשר שבחבורה, כי ממש כאן באיזור מתגוררת משפחה יהודית אחת מני רבות, אשר ראשה – אחיו של מדינאי גרוזיני ידוע הוא, והוא אשר יוכל להושיענו מכל פגע רע. ואז, כבמטה קסמים, עברה ביתו החיננית של הנ"ל, וכך גם אליה נתוודענו. סיפרנו, שוב, את סיפור מעשה הגניבה, שכבר לא נראה, איכשהו, כל כך חשוב, ובשעת חצות נפרדנו מידידינו החדשים בפתח מלוננו החדש, חרף הפצרותיהם להתלוות אליהם להמשך העדלוידע. כעשר דקות לאחר מכן, בעודנו מתקינים את יצועינו למשכב, נשמעו דפיקות בדלת. חוששים, פתחנו רק כדי לגלות חבורה שכללה את ידידינו מקודם, מלווים בנכבד נוסף, אשר התגלה כאחיו של אותו מדינאי הנזכר לעיל. שמייח פה ושמייח כאן. האחרון שאל אותנו למעשינו, מה ששוב הצריך את סיפור המעשה, והבטיח לדאוג ביום המחרת להסדרת עניין התיק הגנוב, דבר שאנו מחכים לו בעניין רב, אור ליום המחר.
7.7.03
Hi everybody, nothing new here except a minor facelift - GET BACK TO YOUR SEATS NOW.
I need help finding a cheap laptop - say, until $500, preferably less, so that I could keep on littering the cyberspace with my HAGIGIM. Anyone? if u have something, mail me at: zvizvi69@netvision.net.il.
see ya'.
