<$BlogRSDUrl$>

בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר

17.7.03

זמן: 43 ימים לספירה

איזו מן שלווה

ארבעה ימים וארבעה לילות עברו עלינו בעיירת הנופש באקוריאני, והרושם הראשוני שהותיר בנו המקום לא פג עד עזיבתנו. מקום יפיפה, בריות נחמדות, אוכל ומשקה כיד המלך, כל מה ששני טיילים רוי תלאות הדרך זקוקים לו בכדי להנפש. הגעתנו המתוכננת לארמניה התעכבה במקצת עקב, איך לא, בעיות קלות בכוונוני האופנוע, ובזמן ששהינו אצל מכונאי השדה התורן, ניצלנו את ההזדמנות והחלפנו את כידון ה"צ'ופר" של האופנוע, שכלל לא הלם את נסיעות השטח שעשינו לאחרונה, ולעומת זאת הלם הלום היטב בזרועותיו הדואבת של הנוהג, הוא עבדכם הנאמן. היעד הבא אליו היו מועדות פנינו היה אגם יפיפה בשם טבא-צחורי, דרך של כעשרים וחמישה קילומטרים רוויי מהמורות, בה הרבו לחלוף מולנו ברעש מחריד ותוך כדי יצירת ענני אבק שלא נראו מאז שבעת ימי בריאה, משאיות אדירות מימדים נושאות גזעי ענק המשמשים להסקה ולבניה. הגענו, אפוא, רצוצים, לכפר השוכן על גדות האגם, ושם נטינו את אהלינו המדומים בחיקה של משפחה מסבירת פנים לתיירים אמידים.

דגים ונהנים

לאחר ארוחת דגים מהטובות מסוגה, פנינו לנוח קמעא, רק כדי להתעורר ארבע שעות לאחר מכן משינה רוויית חלומות משונים. לעת ערב יצאנו לסיבוב בכפר, במהלכו נתעכבנו קמעה במכולת השכונתית היחידה מסוגה באיזור, בה סקרנו בהשתוממות את המצאי: מארטיקי שוקו בננה ועד לפיסטונים נוצצים לאופנועים, עבור דרך מחזיקי מפתחות אזוטריים, חלקי ביגוד לא מזוהים, ושאר פריטים שלא בהכרח משוייכים לחנות כללית בשכגון זו. דומה היה, כי חלק ניכר מאוכלוסיית הכפר שהה במקום עת הגענו, ולא שהגעתנו עברה ללא מבטי הפליאה וההשתוממות המקובלים, אלא שדקות מועטות לאחר מכן, בעודנו מהלכים בשבילי הכפר המאובקים, פתח איתנו בשיחה אדם צעיר, אשר חקר אותנו, כנהוג, למעשינו, תוכניותינו, עבודותינו ומשכורותינו בארץ ומה פשרו של כל ה'טודא סודא'(רוסית: הלוך ושוב, ט' וס' שרוקות) הזה, בעצם. עיניו הקבועות בנו הלכו והתרחבו עם כל אחת מתשובותינו, בהביען פליאה והשתוממות עד לאין קץ, אישוניו התרחבו, נחיריו גדלו, וככלל דומה היה שעוד רגע קל יתפוקק מעוצמת תמהונו. גם הוא, כרבים אחרים, טעה בנו תחילה בחושבו אותנו לגיאולוגים, לתמיהתנו. האם נובע הדבר מפעילות גיאולוגית ענפה באיזור? האם עקב חזותנו העבדקנית(חדש! עכשיו גם ללא שפמזקן) הדבר? ואולי ליחש מישהו שמועת שוא באוזני בני הכפר, כי כל אותם מבקרים משונים באים לכאן כדי לחקור את קפלי הקרקע, בחפשם אחר – מי יודע? כך או כך, נזכרתי שקראתי פעם שהמרגלים באיזור זה בעבר היו מתחזים לגיאולוגים, מה שהיה נותן להם גישה לגיטימית למיני מקומות משונים שאדם תמים מן הישוב לא היה מוצא מהם עניין מן הסתם, ובהם אתרים אסטרטגיים וכיו"ב. מיהרתי, אפוא, להכחיש – לא, לא גיאולוג אני ולא בן גיאולוג, כי אם אתונות באתי לחפש, ורצוי מהסוג שעושה נעים בבטן.

ארמניה זה כאן

זמן קצר לאחר הגיענו לכפר, הבחנו בחזותם השונה מעט של אנשי הכפר, מעט כהה יותר מהרגיל, ובשפה השונה בה דיברו. חקירה קצרה(גיאולוגים או לא?) העלתה, כי מדובר בארמנים אשר יושבים כיום במקום בו שכנה פעם ארמניה הגדולה יותר, לפני החלוקה ע"י ברית המועצות. וכך, במגמת ארמניה, כללו תוכניותינו המקוריות ליום המחר הגעה לארץ עצמה בערבו של יום, למעט מצב בו ניאלץ לשהות בעיר הקרובה, אחלקלקי, לצורך תחזוקה שוטפת באופנועינו הסורר. תמוה ומרגיז הדבר, שדווקא כשהחל זה האחרון להראות סימני בריאות, הופיעה תופעה יחודית של זלילת כמויות שמן אדירות לבלי הותר. יודעי דבר מסרו לנו, כי מדובר בעניין עדין ביותר של החלפת הקולצי(או, בעברית של מוסכים, רינגים), אותן טבעות דקיקות אשר אחראיות על איטום השמן בבוכנה. בכלל, דומה הדבר, שככל שאנו מרבים להנשא על ידידנו-מרעינו התלת גלגלי, מתוודעים אנו היכרות אינטימית יתר על המידה לכל אותם מכלולים ומכלולי מכלולים שהיו עד לאותם רגעים, עלומים, ולוואי והיו נשארים כאלה, מיותר להוסיף. "רק תלונות יש לו, לחצוף", ודאי יהיו כאלה שיאמרו, ועל כך לא נותר לעבדכם הנאמן אלא להרכין ראש ובכלימה רבה להודות, כי כן היא. ויתכן כי דרך כל אותן תלונות בלתי פוסקות, בא אני לומר, כי בכל מקום ובכל זמן, בטיול שכזה כבעמל-יום, ניתן יהיה למצוא נקודות שחור(כמו גם נקודות אור) לרוב, ועל כן ידידי, זו הבשורה: חיו את המיטב של כל רגע! עלזו! שמחו! שגלו לרוב! תקעו בשופרות והרעימו בתופים, אכלו ושתו, ואת המר מתוק המתיקו! וברוח זו, ועל מנת לשמח את ליבנו, העברנו את ערבו של אותו יום בצפייה בבית מארחנו בסרט הודי עתיר נפתולים, למרות שהיה, למרבה הצער, מדובב מתחילתו ועד לסופו, לרוסית...

This page is powered by Blogger. Isn't yours?