בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
22.7.03
זמן: 55 ימים למצעד הזוועות
חופשי זה לגמרי לבד
אור לבוקרו של יום, ליויתי את רעי למסע, הוא אמיר(מירקין), בדרכו האחרונה אל האוטו-וגזל, היא תחנת האוטובוסים המקומית, ומשם לנסיעה הארוכה כל הדרך חזרה לאיסטנבול, בה פצחנו במסע זה לפני כך וכך ימים(ר' כותרת). מוזר פתאום להרגיש לבד, להיות לבד. הכבישים, מעשה שטן, נראים לגמרי אחרת, ללא מישהו שיגיד היכן לפנות ולאן לנסוע, והלא עבדכם הנאמן נטול כל חוש כיוון באשר הוא, וכיצד אדע מה צופנות בחובן כל אותן דרכים זרות(זו חידה, זו חידה), אפילו כאלה בהן נסעתי, לצורך המחשה והדגשה, לפני אך ימים ספורים? מוזר לשבת לבד, סתם כך פתאום, במסעדה, אל מול שולחן יתום מבני שיחה, לסעוד בדממה פת של ערבית, כשמחשבותי לא מופרעות(*) ולו פעם אחת על ידי אי מבאי המקום. ופתאום, כך נדמה, אוחזת בי הרגשה של מקום, של מרחב. המרחב הפיזי כמו גם מרחב אפשרויות הבחירה מכפילים את עצמם במעלה, ומפל יקומים מקבילים נפרש בעקבותיהן כמניפה ססגונית. אני שקט, מחייך חיוכים קטנים ואפלוליים - עכשיו אפשר להעמיד פנים שאני - כלל איני אני, מישהו אחר הני: אפשר לגדל שפם, לדבר רק אנגלית פתאום, למגינת ליבם של המתוקשרים, להתנחמד ולכעוס חליפין עד דלא ידע, והרגוני נא הרוג אם אך אדע, כיצד קשורים כל אלה להתייתמותי הפתאומית - וכלום לא יכולתי לעשות כל זאת קודם? על כך לא אדע השב.
סוף טוב
היום, יומי האחרון בירוואן, עבר, איך לא, בתחזוקה של של הפגע הרע: תחילה עצמאית ולאחר מכן ע"י המכונאי המועדף בעיר, גם אם היחיד אותו אני מכיר, אדו. עם חזרתי מכפרו של הנ"ל בשעת לילה מאוחרת, עדיין דלק אור במרפסת המלון, מקום מושבה הנצחי של בעלת המקום, היא סטלה, כזכור. "אוי, מאמאג'י", קוננה הגמדת המחומצנת, "איך שדאגתי לך, עכשיו כשאתה לבד, וכל הזמן הסתכלתי לראות אם אתה בא" - כך המשיכה בלהגה האינסופי. הקץ לאנונימיות המבורכת, חוזר ומתקפל לו מרחב האפשרויות לכדי קו בודד ויחיד, דטרמיניסטי... בראותה את התגרדויותי הבלתי פוסקות, אם מחמת היתושים ואם מחמת הפשפשים(אשר אני חושד שמקימים הם במאורתה מושבת-על, ממנה יתקפו ערים גדולות בעולם אם לא תיעננה תביעותיהם לעצמאות), נעלמה לרגע וחזרה אך בכדי לצקת מים מחיים על רגלי הדואבות, וכך נתוודעתי, פעם נוספת, למנהג ידוע הנזכר בספר קודשנו. הפעם הראשונה היתה, כזכור לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, כאשר נפל המכונאי הגרוזיני המפוייח גודה בנשיקות על צוארי, למרבה האימה, שכן בגילופין היה, וריחו, אם לנקוט לשון עדינה, לא ריח שושנים זכות. ואם כבר נזכרתי בכך, הרי ששמח אני לבשר, כי מחר אהיה בחזרה, בלי נדר כמובן, בגורגיה. חוזרים הביתה, ביג'ו...
חופשי זה לגמרי לבד
אור לבוקרו של יום, ליויתי את רעי למסע, הוא אמיר(מירקין), בדרכו האחרונה אל האוטו-וגזל, היא תחנת האוטובוסים המקומית, ומשם לנסיעה הארוכה כל הדרך חזרה לאיסטנבול, בה פצחנו במסע זה לפני כך וכך ימים(ר' כותרת). מוזר פתאום להרגיש לבד, להיות לבד. הכבישים, מעשה שטן, נראים לגמרי אחרת, ללא מישהו שיגיד היכן לפנות ולאן לנסוע, והלא עבדכם הנאמן נטול כל חוש כיוון באשר הוא, וכיצד אדע מה צופנות בחובן כל אותן דרכים זרות(זו חידה, זו חידה), אפילו כאלה בהן נסעתי, לצורך המחשה והדגשה, לפני אך ימים ספורים? מוזר לשבת לבד, סתם כך פתאום, במסעדה, אל מול שולחן יתום מבני שיחה, לסעוד בדממה פת של ערבית, כשמחשבותי לא מופרעות(*) ולו פעם אחת על ידי אי מבאי המקום. ופתאום, כך נדמה, אוחזת בי הרגשה של מקום, של מרחב. המרחב הפיזי כמו גם מרחב אפשרויות הבחירה מכפילים את עצמם במעלה, ומפל יקומים מקבילים נפרש בעקבותיהן כמניפה ססגונית. אני שקט, מחייך חיוכים קטנים ואפלוליים - עכשיו אפשר להעמיד פנים שאני - כלל איני אני, מישהו אחר הני: אפשר לגדל שפם, לדבר רק אנגלית פתאום, למגינת ליבם של המתוקשרים, להתנחמד ולכעוס חליפין עד דלא ידע, והרגוני נא הרוג אם אך אדע, כיצד קשורים כל אלה להתייתמותי הפתאומית - וכלום לא יכולתי לעשות כל זאת קודם? על כך לא אדע השב.
סוף טוב
היום, יומי האחרון בירוואן, עבר, איך לא, בתחזוקה של של הפגע הרע: תחילה עצמאית ולאחר מכן ע"י המכונאי המועדף בעיר, גם אם היחיד אותו אני מכיר, אדו. עם חזרתי מכפרו של הנ"ל בשעת לילה מאוחרת, עדיין דלק אור במרפסת המלון, מקום מושבה הנצחי של בעלת המקום, היא סטלה, כזכור. "אוי, מאמאג'י", קוננה הגמדת המחומצנת, "איך שדאגתי לך, עכשיו כשאתה לבד, וכל הזמן הסתכלתי לראות אם אתה בא" - כך המשיכה בלהגה האינסופי. הקץ לאנונימיות המבורכת, חוזר ומתקפל לו מרחב האפשרויות לכדי קו בודד ויחיד, דטרמיניסטי... בראותה את התגרדויותי הבלתי פוסקות, אם מחמת היתושים ואם מחמת הפשפשים(אשר אני חושד שמקימים הם במאורתה מושבת-על, ממנה יתקפו ערים גדולות בעולם אם לא תיעננה תביעותיהם לעצמאות), נעלמה לרגע וחזרה אך בכדי לצקת מים מחיים על רגלי הדואבות, וכך נתוודעתי, פעם נוספת, למנהג ידוע הנזכר בספר קודשנו. הפעם הראשונה היתה, כזכור לקוראיו הנאמנים של בלוג זה, כאשר נפל המכונאי הגרוזיני המפוייח גודה בנשיקות על צוארי, למרבה האימה, שכן בגילופין היה, וריחו, אם לנקוט לשון עדינה, לא ריח שושנים זכות. ואם כבר נזכרתי בכך, הרי ששמח אני לבשר, כי מחר אהיה בחזרה, בלי נדר כמובן, בגורגיה. חוזרים הביתה, ביג'ו...
