בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
22.7.03
זמן: 58 ימים, ומתגלגלים
רעמים וברקים
למחרת היום קצתי משנת יופיי השכם בבוקר, בכוונה ברורה להתניע ולצאת לדרכי מוקדם ככל האפשר. השאיפה היתה להקדים את הגעתי לטביליסי, מרחק קילומטרים רבים ובהם שני מעברי גבול, הארמני והגרוזיני, בהם צפיתי, מנסיון העבר, התעכבויות ארוכה. "רעה חולה", מסתבר, סבר אחרת, כך שמצאתי את עצמי אותו בוקר פוכר בעצבנות בקרבי המצתים, בנסיון לגרום למלעון להניע. השכונתיים שהתאספו סביב יעצו לי להחליף את המצת החדש בישן, כמדומה בניגוד להגיון הבריא, אך כשציינתי זאת בפניהם אך נחררו קלות בלעג מוסווה. דקות ספורות לאחר מכן, משהניע האופנוע בקול רועם, נידבו הם תובנה מקומית עתיקת יומין: "החדש תמיד עובד פחות טוב מהישן", חומר מקומי למחשבה. זאת ועוד: קודם לכן, משסירב אחד מחלקיו הסוררים של האופנוע לשוב למקומו באופן הנכון(כמדומני היה זה כבל הספידומטר), התערבו הם בעצה מקומית מוכחת: "זה אופנוע רוסי, חבר. הרוסים - רק כח אלה מבינים, כמו בפטיש שעל הדגל, מכיר?". ושוב, התגלתה העצה כנכוחה עת גבר כח החרב על כח השכל.
יש'ך עוד, אבא'לה
הנסיעה בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים לטביליסי עברה, במפתיע, באופן חלק וכמעט מושלם. ישנם, ככל הנראה, כמה עשרות זבובונים אשר יחלקו על סברה זו, עת הימעכם אל משקפי עבדכם הנאמן הדוהר לו בדרכים, ואולם, דעתם של אלו תפורסם, אי"ה, בבלוג נפרד ביום מן הימים. ובאשר למעברי הגבול - אפילו אלה הושלמו תוך פחות משעה ובעלות אפסית, הודות לטכניקה החדשנית אשר אימצתי לי, של הצגת הטרוולר צ'קס והסבר על טיבם, תוך הדגשת העובדה שלאיש, מלבדי, אין כל שימוש בהם. עם הגעתי, בערבו של יום, לטביליסי הבירה, נזכרתי בתחושת הנסיעה ברחובותיה של זו הקריה בפעמים הראשונות: ומה רב ההבדל! כמכר ותיק פגשתי את העיר, וזו - מאירת עיניים וממתיקת שפתים. ככלל, בנדודי אנה ואנה זה מכבר מצאתי, כי הנאה רבה טמונה בחזרה למקומות החדשים-ישנים על מסלול הטיול, ואולם כאן ועכשיו היתה התחושה משכרת וממכרת שבעת מונים. פניתי חיש קל בסמטאות הצרות מהן נהגתי לחשוש, ובטרם חלפו דקות ספורות הגעתי אל ביתו של באצ'ו, שנראה היה כנדהם לראותני, והזמין אותי להתארח בביתו. את יום המחרת ביליתי בסידורים בעיר, ובעיקר בהעברת הבלוג למחשב יחיד ומיוחד אותו הצלחתי לשכנע, הודות לאלוהי מערכות ההפעלה, לכתוב בשפת עבר. בערבו של אותו יום ציפה לי מפגש עם שני בני השכונה, אמני-זמר, אותם הציג בפני באצ'ו. במקרה נתקלנו בהם בזמן ששרו להנאתם שירים אל תוך הלילה בגן הסמוך לבית. נאה היה להאזין לשירתם העריבה של שירים גורגים עתיקי יומין המשוייכים לפלכים השונים בארץ, שירים קודרים ומלאי יגון, בקולות ראשונים ושניים, ולי לא נותר אלא לגמול להם בשיר משלנו, ולמטרה זו בחרתי את "לילה, לילה" אשר לשלום חנוך, למען לא תפוג הרוח המלנכולית, שכה היטיבה עם שירתם. המשכנו בשיר אפריקני בשלושה קולות אותו לימדו אותי, ונפרדנו כידידים ותיקים, רק כדי להמשיך לשוטט אל תוך הלילה הסוגר. לאחר לילה נוסף בבית משפחתו של באצ'ו, נפרדנו בנשיקות, החלפת מתכונים, והבטחות לשוב ולהפגש, כשאז שינסתי מותני ושמתי פעמי, בחיל וברעדה, אל הגבול האזרביג'ני.
הויזה הקצרה בעולם
בגבול האזרי, ציפתה לי הפתעה לא נעימה כל עיקר: אשרת הכניסה לאזרביג'ן - פג תוקפה לפני שבועיים. לאחר נסיונות כושלים לשכנע את קצין הגבול האזרי "לסרוג" עבורי אחת חדשה, תוך רמיזות בלתי משתמעות לשתי פנים(מהיעדר שליטה מספקת בשפה הרוסית) על תמורה חומרית מובטחת, נאלצתי לשוב על עקבותי רק בכדי להוציא ויזה חישה לגרוזיה, שתאפשר לי לחזור לסוכנות הנסיעות, אשר בתורה תפנה לשגרירות האזרית בבקשה לויזה חדשה. יא אולוהים. התהליך התגלה כמהיר מהצפוי, חושד אני שבעיקר הודות לטיפולה המסור של הסוכנות, והשגרירות מיהרה להודות בטעותה(!) ולהנפיק, חינם אין כסף הפעם(!!), ויזה חדשה. מיהרתי, אפוא, חזרה לגבול, שם ניאותו שומרי הגבול להעבירני אל הצד השני. גם הפעם, אציין בקורת רוח, הוכיח את עצמו סיפור המחאות הנוסעים, ולמעט קצין גבול חשדן כמו גם חמדן במיוחד, אשר אווה להשאיר בידו אחת מאותן פיסות ניר - "למזכרת", לא נתקלתי בבעיות מיוחדות.
בכיפה לבנה ועם שפם
אזרביג'ן בתחילה הבהילה אותי: ראשית, אודה, היה החשש הטבוע מלידה מפני בני דת האיסלאם באשר הם. גם שומרי הגבול המחוספסים לא העצימו את תחושת הביטחון(היה זה בטרם הושלם ניסוחו של החוק הקושר את נעימותם של שומרי הגבול עם נעימותה של האוכלוסיה - ביחס הפוך), וככלל, כמות לובשי המדים המנופפים לעברי נראתה כבלתי סבירה בעליל, לאחר שעצרתי פעמיים אצל אלו, רק כדי לשכנעם פעם אחר פעם בטוהר כוונותי, כמו גם בהיעדרו של כל ממון בעל ערך עבורם, שברשותי. השוטר השלישי שסימן לאופנוע החולף לעצור נאלץ להתבונן בענן אבק שהותיר זה אחריו, ולחלום חלומות באספמיא על מנת העושר המופלג שהיתה נופלת בחלקו אילו אך היה זה האחרון עוצר... הערב כבר ירד, וסופת ברקים באופק מלווה בגשם מקומי מצליף הביאו אותי לעצור, לבסוף, במלון דרכים שהתגלה כמעולה, ובו מים חמים, מיזוג אויר, ומארחים מאירי עינים אשר כיבדו אותי בקנקן תה, ומאוחר יותר בארוחת ערב בכיכובו של הבוז-בש - מרק בשר ותפוחי אדמה ערב להפליא, שניחוחו המעולה נפל אך במעט מטעמו המשובח, כשהוא מלווה ביוגורט חמצמץ. זה אשר נתן ליום המפרך והמתסכל-משהו, סיום עם טעם של עוד...
רעמים וברקים
למחרת היום קצתי משנת יופיי השכם בבוקר, בכוונה ברורה להתניע ולצאת לדרכי מוקדם ככל האפשר. השאיפה היתה להקדים את הגעתי לטביליסי, מרחק קילומטרים רבים ובהם שני מעברי גבול, הארמני והגרוזיני, בהם צפיתי, מנסיון העבר, התעכבויות ארוכה. "רעה חולה", מסתבר, סבר אחרת, כך שמצאתי את עצמי אותו בוקר פוכר בעצבנות בקרבי המצתים, בנסיון לגרום למלעון להניע. השכונתיים שהתאספו סביב יעצו לי להחליף את המצת החדש בישן, כמדומה בניגוד להגיון הבריא, אך כשציינתי זאת בפניהם אך נחררו קלות בלעג מוסווה. דקות ספורות לאחר מכן, משהניע האופנוע בקול רועם, נידבו הם תובנה מקומית עתיקת יומין: "החדש תמיד עובד פחות טוב מהישן", חומר מקומי למחשבה. זאת ועוד: קודם לכן, משסירב אחד מחלקיו הסוררים של האופנוע לשוב למקומו באופן הנכון(כמדומני היה זה כבל הספידומטר), התערבו הם בעצה מקומית מוכחת: "זה אופנוע רוסי, חבר. הרוסים - רק כח אלה מבינים, כמו בפטיש שעל הדגל, מכיר?". ושוב, התגלתה העצה כנכוחה עת גבר כח החרב על כח השכל.
יש'ך עוד, אבא'לה
הנסיעה בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים לטביליסי עברה, במפתיע, באופן חלק וכמעט מושלם. ישנם, ככל הנראה, כמה עשרות זבובונים אשר יחלקו על סברה זו, עת הימעכם אל משקפי עבדכם הנאמן הדוהר לו בדרכים, ואולם, דעתם של אלו תפורסם, אי"ה, בבלוג נפרד ביום מן הימים. ובאשר למעברי הגבול - אפילו אלה הושלמו תוך פחות משעה ובעלות אפסית, הודות לטכניקה החדשנית אשר אימצתי לי, של הצגת הטרוולר צ'קס והסבר על טיבם, תוך הדגשת העובדה שלאיש, מלבדי, אין כל שימוש בהם. עם הגעתי, בערבו של יום, לטביליסי הבירה, נזכרתי בתחושת הנסיעה ברחובותיה של זו הקריה בפעמים הראשונות: ומה רב ההבדל! כמכר ותיק פגשתי את העיר, וזו - מאירת עיניים וממתיקת שפתים. ככלל, בנדודי אנה ואנה זה מכבר מצאתי, כי הנאה רבה טמונה בחזרה למקומות החדשים-ישנים על מסלול הטיול, ואולם כאן ועכשיו היתה התחושה משכרת וממכרת שבעת מונים. פניתי חיש קל בסמטאות הצרות מהן נהגתי לחשוש, ובטרם חלפו דקות ספורות הגעתי אל ביתו של באצ'ו, שנראה היה כנדהם לראותני, והזמין אותי להתארח בביתו. את יום המחרת ביליתי בסידורים בעיר, ובעיקר בהעברת הבלוג למחשב יחיד ומיוחד אותו הצלחתי לשכנע, הודות לאלוהי מערכות ההפעלה, לכתוב בשפת עבר. בערבו של אותו יום ציפה לי מפגש עם שני בני השכונה, אמני-זמר, אותם הציג בפני באצ'ו. במקרה נתקלנו בהם בזמן ששרו להנאתם שירים אל תוך הלילה בגן הסמוך לבית. נאה היה להאזין לשירתם העריבה של שירים גורגים עתיקי יומין המשוייכים לפלכים השונים בארץ, שירים קודרים ומלאי יגון, בקולות ראשונים ושניים, ולי לא נותר אלא לגמול להם בשיר משלנו, ולמטרה זו בחרתי את "לילה, לילה" אשר לשלום חנוך, למען לא תפוג הרוח המלנכולית, שכה היטיבה עם שירתם. המשכנו בשיר אפריקני בשלושה קולות אותו לימדו אותי, ונפרדנו כידידים ותיקים, רק כדי להמשיך לשוטט אל תוך הלילה הסוגר. לאחר לילה נוסף בבית משפחתו של באצ'ו, נפרדנו בנשיקות, החלפת מתכונים, והבטחות לשוב ולהפגש, כשאז שינסתי מותני ושמתי פעמי, בחיל וברעדה, אל הגבול האזרביג'ני.
הויזה הקצרה בעולם
בגבול האזרי, ציפתה לי הפתעה לא נעימה כל עיקר: אשרת הכניסה לאזרביג'ן - פג תוקפה לפני שבועיים. לאחר נסיונות כושלים לשכנע את קצין הגבול האזרי "לסרוג" עבורי אחת חדשה, תוך רמיזות בלתי משתמעות לשתי פנים(מהיעדר שליטה מספקת בשפה הרוסית) על תמורה חומרית מובטחת, נאלצתי לשוב על עקבותי רק בכדי להוציא ויזה חישה לגרוזיה, שתאפשר לי לחזור לסוכנות הנסיעות, אשר בתורה תפנה לשגרירות האזרית בבקשה לויזה חדשה. יא אולוהים. התהליך התגלה כמהיר מהצפוי, חושד אני שבעיקר הודות לטיפולה המסור של הסוכנות, והשגרירות מיהרה להודות בטעותה(!) ולהנפיק, חינם אין כסף הפעם(!!), ויזה חדשה. מיהרתי, אפוא, חזרה לגבול, שם ניאותו שומרי הגבול להעבירני אל הצד השני. גם הפעם, אציין בקורת רוח, הוכיח את עצמו סיפור המחאות הנוסעים, ולמעט קצין גבול חשדן כמו גם חמדן במיוחד, אשר אווה להשאיר בידו אחת מאותן פיסות ניר - "למזכרת", לא נתקלתי בבעיות מיוחדות.
בכיפה לבנה ועם שפם
אזרביג'ן בתחילה הבהילה אותי: ראשית, אודה, היה החשש הטבוע מלידה מפני בני דת האיסלאם באשר הם. גם שומרי הגבול המחוספסים לא העצימו את תחושת הביטחון(היה זה בטרם הושלם ניסוחו של החוק הקושר את נעימותם של שומרי הגבול עם נעימותה של האוכלוסיה - ביחס הפוך), וככלל, כמות לובשי המדים המנופפים לעברי נראתה כבלתי סבירה בעליל, לאחר שעצרתי פעמיים אצל אלו, רק כדי לשכנעם פעם אחר פעם בטוהר כוונותי, כמו גם בהיעדרו של כל ממון בעל ערך עבורם, שברשותי. השוטר השלישי שסימן לאופנוע החולף לעצור נאלץ להתבונן בענן אבק שהותיר זה אחריו, ולחלום חלומות באספמיא על מנת העושר המופלג שהיתה נופלת בחלקו אילו אך היה זה האחרון עוצר... הערב כבר ירד, וסופת ברקים באופק מלווה בגשם מקומי מצליף הביאו אותי לעצור, לבסוף, במלון דרכים שהתגלה כמעולה, ובו מים חמים, מיזוג אויר, ומארחים מאירי עינים אשר כיבדו אותי בקנקן תה, ומאוחר יותר בארוחת ערב בכיכובו של הבוז-בש - מרק בשר ותפוחי אדמה ערב להפליא, שניחוחו המעולה נפל אך במעט מטעמו המשובח, כשהוא מלווה ביוגורט חמצמץ. זה אשר נתן ליום המפרך והמתסכל-משהו, סיום עם טעם של עוד...
