בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
23.7.03
זמן: 59 ימים בערבות
ארבוז מבחוץ ואדום מבפנים
המציאות האזרביג'נית הולכת ומתגלה כמשונה ונמזרת יותר ויותר, עם כל מפגש שנוסף לתיבת הקסמים של הטיול. בכלליות, ניתן לחלק את פגישותי עם האזרים לשני סוגים עיקריים: פגישותי עם אנשים פרטים, ופגישות עם שוטרים בתפקיד, בדרכים ובעיקר במחסומים. על הסוג השני אין רב להוסיף על מה שכבר נאמר(שהרי שוטרים הם שוטרים הם שוטרים), פרט לעובדה שהשוטרים המקומיים ניחנו בסוג מיוחד של עקשנות אשר אינו מקל על תקצובו של הטיול כל עיקר. בניגוד גמור לכך, פגישותי עם האזריים ביומיים האחרונים היו רווי ידידותיות ורוח טובה, כבאותה עצירה שעשיתי לצד אחת החנויות שבעיר גאזאך, שהתפתחה לשיחה עם כעשרה אנשים במקביל, בסופה התחבקנו, הצטלמנו, ובידי הופקד כמתנה ארבוז(עוד רמז? בא עם גרעינים) כרסתן ומבטיח. וכאילו להמחשת הניגוד בין שני סוגי המפגשים, נתקלתי היום, בעקבות הכוונה מקומית לכפר חמדה כלשהו, בשוטר הנמצא בחופשה, זאת גיליתי רק מאוחר יותר. נעצרתי בכפר הקטן וניסיתי לברר היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, כשאחד המתקהלים הציע להתלוות אלי לנסיעה אל היעד המובטח. וכך נסענו לנו בשבילי הכפר הקטון: הוא, מנופף לכל מי שרק אפשר ממיודעיו, ואני, שקוד על מלאכת הנהיגה בדרכי העפר, נזהר שלא לדרוס ברווזים, אפרוחים וילדים תועים. לאחר מספר דקות, הגענו אל פתחו של מקום שנראה כמו מסעדה(אך התגלה כבית תה), בה היו מסובים לשולחן, השם ירחם, ארבעה שוטרים נפוחי מראה ועתירי שיני זהב, סימן אזהרה ידוע לטייל - שהרי כיצד תשיג ידם של המשתכרים משכורת רעב בארץ זו רכוש אותם תכשיטי אופנה יקרים, אם לא על ידי חמס ומשיסה, ותיירים מזדמנים - זאת יודע כל בר בי רב - הנם טרף קל שבקלים? התעכבנו אצל שולחנם, שם ניהלנו שיחה קצרה על כל הדברים הרגילים הקשורים אלי ולאופנוע, ואם היה הדבר הודות לרעי היושב בסמוך, או הודות לעובדה שאני הייתי הראשון שפצח בשיחה, לא אדע, אך לא נדרשתי ולו פעם אחת להציג את מסמכי או לשלם אתנן כלשהו לאור העובדה שיש ברשותי ממון רב, במושגי המקום. נפרדתי מהם, משתומם, ובלווית ידידי החדש, זאביט, המשכתי למסעדה המובטחת. לאחר הארוחה, בה למדתי על עיסוקי של רעי, השים אותי היצר הרע לדחוק ולבדוק אם יקרע החבל, דרך משל, ממתיחת יתר: הצגתי בפניו את מסמכי, על אישורי המעבר הספק תקפים, רק כדי ללמוד, דרך עצה טובה, על אשר עלי לעשות עם הגיעי לבירה באקו, על מנת להמשיך ולנסוע בבטחה וללא חשש בשבילי הארץ. עם זאת, נצב הייתי בפני בעיה: אישורי המעבר שברשותי - תקפים הם אך ליומיים מיום כניסתי לאזרביג'ן. האם עלי להזדרז להגיע לבאקו כבר למחרת היום, ולוותר, בינתיים, על כל אותן שכיות שבדרך, רק כדי לשהות שהיית יתר בעיר אותה אני חושד ליקרה, בהמתנה לנסיכת החידקל שאמורה להגיע כעבור מספר ימים? ומנגד, האם להסתכן ולנוע בדרכי אזרביג'ן עתירות השוטרים חמי המזג והמורעבים לכסף, ללא רשיון מעבר מתאים? החלטתי לדחות את ההחלטה ליום המחר, ובינתיים להיענות להזמנתו של זאביט ולבלות את הלילה בחיק משפחתו. לרוע המזל, משהגענו לביתו נתברר לו, כי עבודתו מחייבת אותו, בו ברגע, לנסיעה ארוכה, ומלבד זאת, ישנה בעיית מקום קלה בבית, ולכן, בלווית התנצלויות מרובות, בוטלה ההזמנה, ואני שמתי פעמי חזרה אל הדרך הראשית, בחיפוש אחר מלון.
הענינים מסתבכים
לדרך הראשית לא הגעתי, מכיוון שנתקלתי אותה שעה במחסום המשטרה אותו עברתי ללא השתהות בדרך הלוך. השוטרים, שהיו בטוחים, משום מה, בהיותי גדול הגיאולוגים עלי אדמות, עיכבו אותי לצורך חקירה, שהמשיכה במטה המשטרה המקומית, לשם נסעתי בלווית שוטר מחסום משופם שלא חדל לפלבל בעיניו אל מול הרוח השורקת. שוב, כבסיוט חוזר ונשנה, החל מבול השאלות החוזרות ונשנות: מנין ולאן, למשך כמה זמן, מתי נכנסתי ומתי יצאתי מכל המקומות בהם שהיתי, ובעיקר, מה היה לי לחפש, לכל השדים והרוחות בכפר הקטן והנידח הסמוך לגבול עם נגורנו קאראבאך, אותו איזור מחלוקת הנמצא כיום בשליטה ארמנית, וכלום גיאולוג אני? משוטר זוטר לשוטר ותיק עלה בסולם הדרגות עליי עד הגיעי, לבסוף, לפאנל לובשי החליפות, כדי להשמיע את אותו סיפור בפרטי פרטים. תוך התייעצויות סלולריות בשפה הרוסית(?), החליטו עם רדת החשיכה, לאמץ את גרסתי ולהניח לי להמשיך בדרכי. כמוסר השכל הפעם, החלטתי לשים סייג לכלל הגורף שלא לעצור לכל אותם שוטרים מנופפים, ובמחסומים הסמוכים לאיזורים רגישים, להיעתר לנפנופיהם, ולו במחיר אותם שלמונים בהם חשקה נפשם.
תדלוק עם תוסף
המשכתי בנסיעה אל תוך הלילה בחיפוש אחר מלון, ונעצרתי לבסוף בתחנת דלק בכדי לשאול על מלון קרוב.עובד בתחנה, במקום, הציע בפני את מחצית ממלכתו, הינו, מיטה בחדר ממוזג(!), וכששאלתי אותו למחיר, סירב לקבל כסף, בהסבירו: "אני מוסלמי".
ארבוז מבחוץ ואדום מבפנים
המציאות האזרביג'נית הולכת ומתגלה כמשונה ונמזרת יותר ויותר, עם כל מפגש שנוסף לתיבת הקסמים של הטיול. בכלליות, ניתן לחלק את פגישותי עם האזרים לשני סוגים עיקריים: פגישותי עם אנשים פרטים, ופגישות עם שוטרים בתפקיד, בדרכים ובעיקר במחסומים. על הסוג השני אין רב להוסיף על מה שכבר נאמר(שהרי שוטרים הם שוטרים הם שוטרים), פרט לעובדה שהשוטרים המקומיים ניחנו בסוג מיוחד של עקשנות אשר אינו מקל על תקצובו של הטיול כל עיקר. בניגוד גמור לכך, פגישותי עם האזריים ביומיים האחרונים היו רווי ידידותיות ורוח טובה, כבאותה עצירה שעשיתי לצד אחת החנויות שבעיר גאזאך, שהתפתחה לשיחה עם כעשרה אנשים במקביל, בסופה התחבקנו, הצטלמנו, ובידי הופקד כמתנה ארבוז(עוד רמז? בא עם גרעינים) כרסתן ומבטיח. וכאילו להמחשת הניגוד בין שני סוגי המפגשים, נתקלתי היום, בעקבות הכוונה מקומית לכפר חמדה כלשהו, בשוטר הנמצא בחופשה, זאת גיליתי רק מאוחר יותר. נעצרתי בכפר הקטן וניסיתי לברר היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, כשאחד המתקהלים הציע להתלוות אלי לנסיעה אל היעד המובטח. וכך נסענו לנו בשבילי הכפר הקטון: הוא, מנופף לכל מי שרק אפשר ממיודעיו, ואני, שקוד על מלאכת הנהיגה בדרכי העפר, נזהר שלא לדרוס ברווזים, אפרוחים וילדים תועים. לאחר מספר דקות, הגענו אל פתחו של מקום שנראה כמו מסעדה(אך התגלה כבית תה), בה היו מסובים לשולחן, השם ירחם, ארבעה שוטרים נפוחי מראה ועתירי שיני זהב, סימן אזהרה ידוע לטייל - שהרי כיצד תשיג ידם של המשתכרים משכורת רעב בארץ זו רכוש אותם תכשיטי אופנה יקרים, אם לא על ידי חמס ומשיסה, ותיירים מזדמנים - זאת יודע כל בר בי רב - הנם טרף קל שבקלים? התעכבנו אצל שולחנם, שם ניהלנו שיחה קצרה על כל הדברים הרגילים הקשורים אלי ולאופנוע, ואם היה הדבר הודות לרעי היושב בסמוך, או הודות לעובדה שאני הייתי הראשון שפצח בשיחה, לא אדע, אך לא נדרשתי ולו פעם אחת להציג את מסמכי או לשלם אתנן כלשהו לאור העובדה שיש ברשותי ממון רב, במושגי המקום. נפרדתי מהם, משתומם, ובלווית ידידי החדש, זאביט, המשכתי למסעדה המובטחת. לאחר הארוחה, בה למדתי על עיסוקי של רעי, השים אותי היצר הרע לדחוק ולבדוק אם יקרע החבל, דרך משל, ממתיחת יתר: הצגתי בפניו את מסמכי, על אישורי המעבר הספק תקפים, רק כדי ללמוד, דרך עצה טובה, על אשר עלי לעשות עם הגיעי לבירה באקו, על מנת להמשיך ולנסוע בבטחה וללא חשש בשבילי הארץ. עם זאת, נצב הייתי בפני בעיה: אישורי המעבר שברשותי - תקפים הם אך ליומיים מיום כניסתי לאזרביג'ן. האם עלי להזדרז להגיע לבאקו כבר למחרת היום, ולוותר, בינתיים, על כל אותן שכיות שבדרך, רק כדי לשהות שהיית יתר בעיר אותה אני חושד ליקרה, בהמתנה לנסיכת החידקל שאמורה להגיע כעבור מספר ימים? ומנגד, האם להסתכן ולנוע בדרכי אזרביג'ן עתירות השוטרים חמי המזג והמורעבים לכסף, ללא רשיון מעבר מתאים? החלטתי לדחות את ההחלטה ליום המחר, ובינתיים להיענות להזמנתו של זאביט ולבלות את הלילה בחיק משפחתו. לרוע המזל, משהגענו לביתו נתברר לו, כי עבודתו מחייבת אותו, בו ברגע, לנסיעה ארוכה, ומלבד זאת, ישנה בעיית מקום קלה בבית, ולכן, בלווית התנצלויות מרובות, בוטלה ההזמנה, ואני שמתי פעמי חזרה אל הדרך הראשית, בחיפוש אחר מלון.
הענינים מסתבכים
לדרך הראשית לא הגעתי, מכיוון שנתקלתי אותה שעה במחסום המשטרה אותו עברתי ללא השתהות בדרך הלוך. השוטרים, שהיו בטוחים, משום מה, בהיותי גדול הגיאולוגים עלי אדמות, עיכבו אותי לצורך חקירה, שהמשיכה במטה המשטרה המקומית, לשם נסעתי בלווית שוטר מחסום משופם שלא חדל לפלבל בעיניו אל מול הרוח השורקת. שוב, כבסיוט חוזר ונשנה, החל מבול השאלות החוזרות ונשנות: מנין ולאן, למשך כמה זמן, מתי נכנסתי ומתי יצאתי מכל המקומות בהם שהיתי, ובעיקר, מה היה לי לחפש, לכל השדים והרוחות בכפר הקטן והנידח הסמוך לגבול עם נגורנו קאראבאך, אותו איזור מחלוקת הנמצא כיום בשליטה ארמנית, וכלום גיאולוג אני? משוטר זוטר לשוטר ותיק עלה בסולם הדרגות עליי עד הגיעי, לבסוף, לפאנל לובשי החליפות, כדי להשמיע את אותו סיפור בפרטי פרטים. תוך התייעצויות סלולריות בשפה הרוסית(?), החליטו עם רדת החשיכה, לאמץ את גרסתי ולהניח לי להמשיך בדרכי. כמוסר השכל הפעם, החלטתי לשים סייג לכלל הגורף שלא לעצור לכל אותם שוטרים מנופפים, ובמחסומים הסמוכים לאיזורים רגישים, להיעתר לנפנופיהם, ולו במחיר אותם שלמונים בהם חשקה נפשם.
תדלוק עם תוסף
המשכתי בנסיעה אל תוך הלילה בחיפוש אחר מלון, ונעצרתי לבסוף בתחנת דלק בכדי לשאול על מלון קרוב.עובד בתחנה, במקום, הציע בפני את מחצית ממלכתו, הינו, מיטה בחדר ממוזג(!), וכששאלתי אותו למחיר, סירב לקבל כסף, בהסבירו: "אני מוסלמי".
