בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
17.7.03
זמן: שלושים וארבעה ימים ובעולם דממה
כשלמה פגש את ככה
נפלאות הן דרכי הבורא, גם אם נעלמות מעיניו של בן התמותה. כל מי שקרא את הספר הנהדר "שטוחלנדיה" ודאי יכול היה לתאר לעצמו את תמיהת הנקודה(שכל עולמה היה היא עצמה) משפגשה בקו, ואת הפתעת הקו, בתורו, משפגש לראשונה במשולש. המימדים הנעלמים מעינינו, המניעים ומונעים מאחורי הקלעים, הם כרגע מרכז העניין של מכתם זה, וכל העובדות הנלוות להם, יש לזכור, מסופרות הן מפיה של הנקודה שפגשה בקו, היינו, אנחנו, הקטנים כאין וכאפס לעומת מרחב האפשרויות הרב מימדי הנרקם לו מעל ומעבר לאקרן עליו מוצגים הדברים כפשוטם.
"נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה קשה מאוד"
יצאנו את טביליסי עמוסי חששות לאופנוע, כשדומה היה כי ככל שנעמיק לחקור במגוון תקלותיו, כך תחזינה עינינו בעוד ועוד תגליות אשר ידאיבו עלינו את ליבנו. אז יצאנו, וכיציאת ישראל את מצריים, כשלא תיארו ושיערו בנפשם ההולכים בדרך, כי זו תיקח ארבעים שנה תחת ארבעים יום, כך ארכה הדרך בת שבע השעות מטביליסי לקוטאיסי – ארבעה ימים מלאי נפתולים ותהפוכות. הצעתי התמימה לנסוע בדרך עיקוף על מנת לחזות בנופי רכז הקווקז התקבלה, למרבה הצער, פה אחד, מה שהוביל אותנו אל עברי פי פחת עת נעצרנו על ידי חיל המשמר האוסטי מעט אחרי העיר צחינבלי, והובלנו כלאחר כבוד לחקירה במטה המשטרה, או, אם לדייק, המיליציה, המקומית. שם החל מחזה(או, כלשון דוברי עֶבֶר מקדמת דנא, ס-ר-ט) שלא מן העולם הזה. מתיירים תמימים העושים את דרכם במשעולי גרוזיה המוריקה הפכנו באחת למרגלים, אשר הסתננו דרך הקווים על מנת לתור ולחקור את הארץ המובטחת לאוסטים, הלא היא אוסטיה, למרבה ההפתעה(ושוב אבקש את מחילתו של אותו שוטר, שלמשרוקיתו לא שעיתי בחושבי שאך אתנן יום מבקש הוא מאתנו, כדרכם של בני מינו). דומה היה, כי בין שלל השאלות שנשאלנו באותה חקירה רק השאלה "למה אין לך כובע"(כבאותה בדיחה חבוטה) לא הופיעה, וחבל, שכן ברשותי היתה קסדה אשר נרכשה בעמל רב מבעליו הקודמים של האופנוע, הוא מיודענו משכבר הימים אמלסי. אט אט החלה להתחוור לנו חומרת מצבנו, ואולם רק משנטרקה דלת הברזל הכבדה מאחורינו בערבו של אותו יום, וקול שקשוק המפתחות נשמע שקשק היטב, אז חדרה לפדחתנו האטומה העובדה, כי בעצם נכלאנו בידי אותם זדים ימ"ש, כשלוך יוסף לבור בידי הישמעאלים. ולא עמדו לנו תחינותינו בפני החיילים, כי יניחו לאופנועינו החבול, או כי יתירו לנו לקבל את שקי השינה שברשותנו על מנת להחם את גופינו בצינת הלילה האוסטי/גרוזיני(נתון לפרשנות מדינית). שלוך הושלכנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, ואין פוצה פה ומצפצף, ועולם כמנהגו נוהג. בבוקר יום המחרת, לאחר שתי חקירות נוספות בנוכחות מתורגמנית מיוחדת שהובאה למקום, שוחררנו מהכלא האוסטי, בניכוי הציוד אשר אפשר לי לתעד באופנים שונים את שהותי כאן, כמו גם לשלוח תשדורות למפעילי בשירותי הביון העלומים.
כל עכבה לטובה?
לא הספקנו להמשיך יותר מפרסאות ספורות, והנה, הפלא ופלא, אירעה תקלה בידידנו הרגזן, אשר סירב לפתע להמשיך ולשאת אותנו בבטחה על פני הארץ, חרף התעקשויותינו. רעש מחריד אשר בקע מן המנוע הבהיר לנו כי מוטב שנעצור ונתקן את הדרוש תיקון, ולא, מרה תהא אחריתנו, כמו גם זו של התלת גלגלי. למרבה המזל, בכפר בו נעצרנו התגלה מכונאי רכב מוכשר, אשר בתום בחינה מדוקדקת פירק את המנוע והרכיבו מחדש, מה שיותר ראוי לציון, ללא אותו רעש מרגיז. כל התיקון המצויין לעיל ארך זמן רב, ועד שיכולנו לשמוע שוב את תרועת המנוע היתה השעה כשתיים לפנות בוקר. פנינו לישון, אפוא, בביתו של אותו מכונאי, כשבטננו מלאה במיני מאכלים שהתקינה רעייתו, שתחיה, ובוודקה שזיקק הוא בחצר ביתו, לדאגתנו בתחילה אך למשוש ליבנו בהמשך. ההנחה, כי מה שלא הורג – מעוור, ומה שלא עושה את שני אלו, משמח עד לב שמיים, התגלתה כנכונה, ובפסוח הגורל על שתי האפשרויות הראשונות, נותרנו עם מפלס אלכוהול גבוה בהרבה מהמומלץ ע"י רופאי לב ובוחני כליות, וכך, עליזים וטובי לבב, קידמנו את פני השינה.
וחוזר חלילה
אור ליום המחרת יצאנו לדרכנו, מצויידים עד לעייפה בצידה לדרך פרי גנו של המכונאי, רק כדי להיתקע, שוב, כשלושים קילומטרים במורד הדרך לקוטאיסי, ק"ק נאמנה ומחוז חפץ לא מושג. הזעקנו את מי שכבר הפך לידידנו, המכונאי גודה, אשר שלח, בתורו, את בנו, על מנת לגרור, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, את אופנוענו, כל הדרך שעשינו אותו יום, חזרה לכפר הקטן. משהגענו לכפר, מצאנו לבסוף את גודה במצב שכרות מתקדם עד מאוד, כך שתהלוכה ססגונית מזו ספק אם פסעה בשבילי הכפר מזה שנים: עת הולכנו, נתלוה אלינו קהל מקומי סקרן, ובהם שניים מבכירי הכפר, אשר נטלו על עצמם את תפקיד שומרי הצדק, בדורשם מגודה שיתקן באחת את הדרוש תיקון, ולו במחיר נסיעה לעיר השכנה לצורך פיקוח על שיפוץ של המנוע. ולא שהתערבותם היתה נדרשת: גודה, כיאה וכראוי למצבו, לא הפסיק ליפול על צוארינו(כמו גם על מכשולים מזדמנים אחרים), למרבה הצער, בנשיקות, בהבטיחו לנו ידידות נצח, אחוות אחים, ואופנוע מתוקן ביום המחרת. כל הסיבוב דלהלן הביא אותנו, שוב, אל שעות החשיכה המאוחרות, כך שלא נותר לנו אלא לסיים את ההתכנסות במשתה חגיגי בנוכחות כל הנלווים, חבריהם, המשפחה הקרובה, ועוד.
סטאלין לא מחכה לי
ביום המחרת אכן תוקן האופנוע הסורר, מאורע אשר לצורך ציונו, פקדנו את בית הקברות המקומי ולאחר מכן את כנסיית הכפר, בה הצטלמנו והדלקנו יחדיו נרות לעילוי נשמות הקדושים, והרי גם אם לא קדושינו שלנו המה, קדושים הם – ודי בכך. לדרכנו יצאנו, שוב, עליזים וטובי לבב, ובפאתי העיר גורי, כור מחצבתו של אבי האומה הסובייטית, סטאלין, עצרנו על מנת לחפש אידיאולוגיה מהפכנית חדשה, או, לכל הפחות, מלון. ברם אולם, עד מהרה נתחוורה לנו מהותה האמיתית של העצירה, אשר בקעה מבעד לכוונותינו, בהכווינה אותנו אל קרן השפע, הטוב והתפארת של האמת העירומה: האופנוע דורש תשומת לב. וגם כאן, בנוהל שכבר הפך לשגרה, נתאספו סביבנו נשמות טהורות למכביר, אשר כיוונו אותנו אל מקום משכנו של המכונאי התורן, אשר, בתורו, כיוון את הקרבורטור הסורר של ידידנו כוון היטב, ושילח אותנו לדרכנו. בדרך, למרבה הצער, עכוב עוכבנו בידי קלגסי השיטור המקומי, אשר גבו את אתננם בעבור דמי תשומת לב לא יחרצו לתימרור המקומי. לאחר בירור קצר העלינו, כי אין בעיר מלונות משביעי רצון וכיס, כך שהמשכנו בדרכנו לכיוון קוטאיסי המובטחת, מרחק של מאה ועשרה קילומטרים, מתפללים לטוב ובוטחים בהשם יתברך, שיצילנו מכל פגע רע כפי שעשה עד כה, קח או תן מצלמה או שתיים.
הלב נפתח
כאילו במעשה קסמים, הדרך מאותה נקודה והלאה התעגלה במורד, מעדנות, עד לעיר קוטאיסי. נוף ההרים שליווה אותנו עד לאותה נקודה התחלף אט אט בגבעות הולכות ומתנמכות, עד שלבסוף כל שנותר מרכסי הקווקז אדירי המימדים היה קוי מתאר מסתלסלים כחלחלות באופק המעושן. איזור השפלה התגלה כדרך יפיפיה אשר נפערה בינות לרכסים דלעיל בצורת לב, כל הדרך בואכה קוטאיסי ובהמשך, עד לחופי הים השחור.
מבירא עמיקתה ליין נסך מפוגל
עת הגענו לעיר קוטאיסי, ממצמצים מאבק הדרכים כלא מאמינים, עצרנו להפוגת מחשבות ותכנונים בקפה קטן, שמוצל היה בגפנים מהן משתלשלים, כבמעשה אומן, אשכולות ענבים למכביר. הזמנו אוכל ושתיה, כאשר פניתי לנטול את ידי בכיור המסעדה. שניות מועטות לאחר מכן, הגיחו שני ליסטים מאחד השולחנות, אחד אוחז באמיר והשני חוטף את תרמילי ובורח, ואין פוצה פה ומצפצף מבין יושבי המקום. נסיונותינו לאתר את השניים בשיטוט באיזור עלו בתוהו, וכל שנותר לנו לעשות היה לשוב למסעדה ולטכס עצה. ואז, כמו בכל פעם שנתמשמש ובא עלינו מה שנראה היה כמו פגע רע, נחלצו מספר אנשים מיושבי המסעדה לעזרנו. הראשון שבהם, דויד, הבטיח לאתר את התיק הגנוב, ואף על פי שטרם עלה הדבר בידיו נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שסמוכים ובטוחים אנו, שיעלה הדבר יפה. שולחן סמוך, אשר גילה אף הוא עניין במתרחש, הזמיננו להצטרף אליו, ואז, תוך כדי סיפור המעשה ושיחת חולין, נתוודענו לככה וחבר מרעיו.
השכן של החבר של יושב הראש
זרום זרם היין בכוסות חרף האולקוס שפברקתי לי לצורך התנזרות ממאורעות חברתיים שכאלה, ותוך כדי כך ודוע התוודענו לחבורת הברנשים החביבים, מחליפים מידע חיוני, הלצות, ופטפוטי סרק. בין השאר, סיפר לנו ככה, הנואם מוכשר שבחבורה, כי ממש כאן באיזור מתגוררת משפחה יהודית אחת מני רבות, אשר ראשה – אחיו של מדינאי גרוזיני ידוע הוא, והוא אשר יוכל להושיענו מכל פגע רע. ואז, כבמטה קסמים, עברה ביתו החיננית של הנ"ל, וכך גם אליה נתוודענו. סיפרנו, שוב, את סיפור מעשה הגניבה, שכבר לא נראה, איכשהו, כל כך חשוב, ובשעת חצות נפרדנו מידידינו החדשים בפתח מלוננו החדש, חרף הפצרותיהם להתלוות אליהם להמשך העדלוידע. כעשר דקות לאחר מכן, בעודנו מתקינים את יצועינו למשכב, נשמעו דפיקות בדלת. חוששים, פתחנו רק כדי לגלות חבורה שכללה את ידידינו מקודם, מלווים בנכבד נוסף, אשר התגלה כאחיו של אותו מדינאי הנזכר לעיל. שמייח פה ושמייח כאן. האחרון שאל אותנו למעשינו, מה ששוב הצריך את סיפור המעשה, והבטיח לדאוג ביום המחרת להסדרת עניין התיק הגנוב, דבר שאנו מחכים לו בעניין רב, אור ליום המחר.
כשלמה פגש את ככה
נפלאות הן דרכי הבורא, גם אם נעלמות מעיניו של בן התמותה. כל מי שקרא את הספר הנהדר "שטוחלנדיה" ודאי יכול היה לתאר לעצמו את תמיהת הנקודה(שכל עולמה היה היא עצמה) משפגשה בקו, ואת הפתעת הקו, בתורו, משפגש לראשונה במשולש. המימדים הנעלמים מעינינו, המניעים ומונעים מאחורי הקלעים, הם כרגע מרכז העניין של מכתם זה, וכל העובדות הנלוות להם, יש לזכור, מסופרות הן מפיה של הנקודה שפגשה בקו, היינו, אנחנו, הקטנים כאין וכאפס לעומת מרחב האפשרויות הרב מימדי הנרקם לו מעל ומעבר לאקרן עליו מוצגים הדברים כפשוטם.
"נתחיל בהתחלה. בהתחלה היה קשה מאוד"
יצאנו את טביליסי עמוסי חששות לאופנוע, כשדומה היה כי ככל שנעמיק לחקור במגוון תקלותיו, כך תחזינה עינינו בעוד ועוד תגליות אשר ידאיבו עלינו את ליבנו. אז יצאנו, וכיציאת ישראל את מצריים, כשלא תיארו ושיערו בנפשם ההולכים בדרך, כי זו תיקח ארבעים שנה תחת ארבעים יום, כך ארכה הדרך בת שבע השעות מטביליסי לקוטאיסי – ארבעה ימים מלאי נפתולים ותהפוכות. הצעתי התמימה לנסוע בדרך עיקוף על מנת לחזות בנופי רכז הקווקז התקבלה, למרבה הצער, פה אחד, מה שהוביל אותנו אל עברי פי פחת עת נעצרנו על ידי חיל המשמר האוסטי מעט אחרי העיר צחינבלי, והובלנו כלאחר כבוד לחקירה במטה המשטרה, או, אם לדייק, המיליציה, המקומית. שם החל מחזה(או, כלשון דוברי עֶבֶר מקדמת דנא, ס-ר-ט) שלא מן העולם הזה. מתיירים תמימים העושים את דרכם במשעולי גרוזיה המוריקה הפכנו באחת למרגלים, אשר הסתננו דרך הקווים על מנת לתור ולחקור את הארץ המובטחת לאוסטים, הלא היא אוסטיה, למרבה ההפתעה(ושוב אבקש את מחילתו של אותו שוטר, שלמשרוקיתו לא שעיתי בחושבי שאך אתנן יום מבקש הוא מאתנו, כדרכם של בני מינו). דומה היה, כי בין שלל השאלות שנשאלנו באותה חקירה רק השאלה "למה אין לך כובע"(כבאותה בדיחה חבוטה) לא הופיעה, וחבל, שכן ברשותי היתה קסדה אשר נרכשה בעמל רב מבעליו הקודמים של האופנוע, הוא מיודענו משכבר הימים אמלסי. אט אט החלה להתחוור לנו חומרת מצבנו, ואולם רק משנטרקה דלת הברזל הכבדה מאחורינו בערבו של אותו יום, וקול שקשוק המפתחות נשמע שקשק היטב, אז חדרה לפדחתנו האטומה העובדה, כי בעצם נכלאנו בידי אותם זדים ימ"ש, כשלוך יוסף לבור בידי הישמעאלים. ולא עמדו לנו תחינותינו בפני החיילים, כי יניחו לאופנועינו החבול, או כי יתירו לנו לקבל את שקי השינה שברשותנו על מנת להחם את גופינו בצינת הלילה האוסטי/גרוזיני(נתון לפרשנות מדינית). שלוך הושלכנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, ואין פוצה פה ומצפצף, ועולם כמנהגו נוהג. בבוקר יום המחרת, לאחר שתי חקירות נוספות בנוכחות מתורגמנית מיוחדת שהובאה למקום, שוחררנו מהכלא האוסטי, בניכוי הציוד אשר אפשר לי לתעד באופנים שונים את שהותי כאן, כמו גם לשלוח תשדורות למפעילי בשירותי הביון העלומים.
כל עכבה לטובה?
לא הספקנו להמשיך יותר מפרסאות ספורות, והנה, הפלא ופלא, אירעה תקלה בידידנו הרגזן, אשר סירב לפתע להמשיך ולשאת אותנו בבטחה על פני הארץ, חרף התעקשויותינו. רעש מחריד אשר בקע מן המנוע הבהיר לנו כי מוטב שנעצור ונתקן את הדרוש תיקון, ולא, מרה תהא אחריתנו, כמו גם זו של התלת גלגלי. למרבה המזל, בכפר בו נעצרנו התגלה מכונאי רכב מוכשר, אשר בתום בחינה מדוקדקת פירק את המנוע והרכיבו מחדש, מה שיותר ראוי לציון, ללא אותו רעש מרגיז. כל התיקון המצויין לעיל ארך זמן רב, ועד שיכולנו לשמוע שוב את תרועת המנוע היתה השעה כשתיים לפנות בוקר. פנינו לישון, אפוא, בביתו של אותו מכונאי, כשבטננו מלאה במיני מאכלים שהתקינה רעייתו, שתחיה, ובוודקה שזיקק הוא בחצר ביתו, לדאגתנו בתחילה אך למשוש ליבנו בהמשך. ההנחה, כי מה שלא הורג – מעוור, ומה שלא עושה את שני אלו, משמח עד לב שמיים, התגלתה כנכונה, ובפסוח הגורל על שתי האפשרויות הראשונות, נותרנו עם מפלס אלכוהול גבוה בהרבה מהמומלץ ע"י רופאי לב ובוחני כליות, וכך, עליזים וטובי לבב, קידמנו את פני השינה.
וחוזר חלילה
אור ליום המחרת יצאנו לדרכנו, מצויידים עד לעייפה בצידה לדרך פרי גנו של המכונאי, רק כדי להיתקע, שוב, כשלושים קילומטרים במורד הדרך לקוטאיסי, ק"ק נאמנה ומחוז חפץ לא מושג. הזעקנו את מי שכבר הפך לידידנו, המכונאי גודה, אשר שלח, בתורו, את בנו, על מנת לגרור, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, את אופנוענו, כל הדרך שעשינו אותו יום, חזרה לכפר הקטן. משהגענו לכפר, מצאנו לבסוף את גודה במצב שכרות מתקדם עד מאוד, כך שתהלוכה ססגונית מזו ספק אם פסעה בשבילי הכפר מזה שנים: עת הולכנו, נתלוה אלינו קהל מקומי סקרן, ובהם שניים מבכירי הכפר, אשר נטלו על עצמם את תפקיד שומרי הצדק, בדורשם מגודה שיתקן באחת את הדרוש תיקון, ולו במחיר נסיעה לעיר השכנה לצורך פיקוח על שיפוץ של המנוע. ולא שהתערבותם היתה נדרשת: גודה, כיאה וכראוי למצבו, לא הפסיק ליפול על צוארינו(כמו גם על מכשולים מזדמנים אחרים), למרבה הצער, בנשיקות, בהבטיחו לנו ידידות נצח, אחוות אחים, ואופנוע מתוקן ביום המחרת. כל הסיבוב דלהלן הביא אותנו, שוב, אל שעות החשיכה המאוחרות, כך שלא נותר לנו אלא לסיים את ההתכנסות במשתה חגיגי בנוכחות כל הנלווים, חבריהם, המשפחה הקרובה, ועוד.
סטאלין לא מחכה לי
ביום המחרת אכן תוקן האופנוע הסורר, מאורע אשר לצורך ציונו, פקדנו את בית הקברות המקומי ולאחר מכן את כנסיית הכפר, בה הצטלמנו והדלקנו יחדיו נרות לעילוי נשמות הקדושים, והרי גם אם לא קדושינו שלנו המה, קדושים הם – ודי בכך. לדרכנו יצאנו, שוב, עליזים וטובי לבב, ובפאתי העיר גורי, כור מחצבתו של אבי האומה הסובייטית, סטאלין, עצרנו על מנת לחפש אידיאולוגיה מהפכנית חדשה, או, לכל הפחות, מלון. ברם אולם, עד מהרה נתחוורה לנו מהותה האמיתית של העצירה, אשר בקעה מבעד לכוונותינו, בהכווינה אותנו אל קרן השפע, הטוב והתפארת של האמת העירומה: האופנוע דורש תשומת לב. וגם כאן, בנוהל שכבר הפך לשגרה, נתאספו סביבנו נשמות טהורות למכביר, אשר כיוונו אותנו אל מקום משכנו של המכונאי התורן, אשר, בתורו, כיוון את הקרבורטור הסורר של ידידנו כוון היטב, ושילח אותנו לדרכנו. בדרך, למרבה הצער, עכוב עוכבנו בידי קלגסי השיטור המקומי, אשר גבו את אתננם בעבור דמי תשומת לב לא יחרצו לתימרור המקומי. לאחר בירור קצר העלינו, כי אין בעיר מלונות משביעי רצון וכיס, כך שהמשכנו בדרכנו לכיוון קוטאיסי המובטחת, מרחק של מאה ועשרה קילומטרים, מתפללים לטוב ובוטחים בהשם יתברך, שיצילנו מכל פגע רע כפי שעשה עד כה, קח או תן מצלמה או שתיים.
הלב נפתח
כאילו במעשה קסמים, הדרך מאותה נקודה והלאה התעגלה במורד, מעדנות, עד לעיר קוטאיסי. נוף ההרים שליווה אותנו עד לאותה נקודה התחלף אט אט בגבעות הולכות ומתנמכות, עד שלבסוף כל שנותר מרכסי הקווקז אדירי המימדים היה קוי מתאר מסתלסלים כחלחלות באופק המעושן. איזור השפלה התגלה כדרך יפיפיה אשר נפערה בינות לרכסים דלעיל בצורת לב, כל הדרך בואכה קוטאיסי ובהמשך, עד לחופי הים השחור.
מבירא עמיקתה ליין נסך מפוגל
עת הגענו לעיר קוטאיסי, ממצמצים מאבק הדרכים כלא מאמינים, עצרנו להפוגת מחשבות ותכנונים בקפה קטן, שמוצל היה בגפנים מהן משתלשלים, כבמעשה אומן, אשכולות ענבים למכביר. הזמנו אוכל ושתיה, כאשר פניתי לנטול את ידי בכיור המסעדה. שניות מועטות לאחר מכן, הגיחו שני ליסטים מאחד השולחנות, אחד אוחז באמיר והשני חוטף את תרמילי ובורח, ואין פוצה פה ומצפצף מבין יושבי המקום. נסיונותינו לאתר את השניים בשיטוט באיזור עלו בתוהו, וכל שנותר לנו לעשות היה לשוב למסעדה ולטכס עצה. ואז, כמו בכל פעם שנתמשמש ובא עלינו מה שנראה היה כמו פגע רע, נחלצו מספר אנשים מיושבי המסעדה לעזרנו. הראשון שבהם, דויד, הבטיח לאתר את התיק הגנוב, ואף על פי שטרם עלה הדבר בידיו נכון לכתיבת שורות אלו, הרי שסמוכים ובטוחים אנו, שיעלה הדבר יפה. שולחן סמוך, אשר גילה אף הוא עניין במתרחש, הזמיננו להצטרף אליו, ואז, תוך כדי סיפור המעשה ושיחת חולין, נתוודענו לככה וחבר מרעיו.
השכן של החבר של יושב הראש
זרום זרם היין בכוסות חרף האולקוס שפברקתי לי לצורך התנזרות ממאורעות חברתיים שכאלה, ותוך כדי כך ודוע התוודענו לחבורת הברנשים החביבים, מחליפים מידע חיוני, הלצות, ופטפוטי סרק. בין השאר, סיפר לנו ככה, הנואם מוכשר שבחבורה, כי ממש כאן באיזור מתגוררת משפחה יהודית אחת מני רבות, אשר ראשה – אחיו של מדינאי גרוזיני ידוע הוא, והוא אשר יוכל להושיענו מכל פגע רע. ואז, כבמטה קסמים, עברה ביתו החיננית של הנ"ל, וכך גם אליה נתוודענו. סיפרנו, שוב, את סיפור מעשה הגניבה, שכבר לא נראה, איכשהו, כל כך חשוב, ובשעת חצות נפרדנו מידידינו החדשים בפתח מלוננו החדש, חרף הפצרותיהם להתלוות אליהם להמשך העדלוידע. כעשר דקות לאחר מכן, בעודנו מתקינים את יצועינו למשכב, נשמעו דפיקות בדלת. חוששים, פתחנו רק כדי לגלות חבורה שכללה את ידידינו מקודם, מלווים בנכבד נוסף, אשר התגלה כאחיו של אותו מדינאי הנזכר לעיל. שמייח פה ושמייח כאן. האחרון שאל אותנו למעשינו, מה ששוב הצריך את סיפור המעשה, והבטיח לדאוג ביום המחרת להסדרת עניין התיק הגנוב, דבר שאנו מחכים לו בעניין רב, אור ליום המחר.
