בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
22.7.03
זמן: ז' בריבוע ימי מסע
הכה את המומחה(חזק ככל יכולתך)
ההספדים על חוויות המוסך היו, כמסתבר, מוקדמים מדי. הרבה יותר מדי. העצבות שתקפה את התלת-גלגלי עם כניסתנו לארמניה התגלתה כיותר מסתם גחמה חולפת, עת מצאנו את עצמנו, שוב, תקועים בקרבת כפר נידח, בין ירוואן הבירה לעיר גומרי, מכורתו של המיסטיקן ג'ורדייף, אשר הפכה, לאחר רעש אדמה הרסני במיוחד, לביצת בטון מכוערת להפליא, משוש ליבם של הבנאים הסובייטים הניאו-קלאסיים. תלויים היינו, כדרכנו בקודש, אך בחסדי שמיים, וכתמיד, ניתן כבר לומר, האירו אלינו השמיים פנים(או כך, לפחות, חשבנו אז) ובכפר הנידח מצאנו מכונאי מוסמך, רב מנוען עטיר חלקי חילוף, אשר הסביר לנו יפה יפה מדוע רב הצורך בהחלפת אותו פריט אקזוטי הטמון היטב בעמקי המנוע, ואשר אחראי, כמסתבר, על שמירת הלחץ בתוך הבוכנה בזמן פעולת המנוע. נו, הרינגים, או קולצי ברוסית, במחילה מכבודכם. אז התחילה להסתמן בבירור מגמה הניתנת להגדרה בינות לאיי רעש הלבן אשר אפף את ביקורינו התכופים למדי במוסכים עד לאותה נקודה: ראשית, בכל ביקור שכזה נפער בפנינו עוד מימד במרחב האפשרויות לכשל מכני, ושנית, במקביל, בכל פעם מצאנו יותר ויותר חלקים פנימיים של האופנוע פרושים על משטח העבודה שליווה את המומחה התורן בעבודתו, אשר, בתורו, הלך והתרחב, תופש שטח יותר ויותר גדול, אשר בביקורים האחרונים כבר ניתן היה לגדל בו יבול נאה של, נאמר, תפוזי שמוטי. עוד מצאנו, בהקבלה מפתיעה נוספת, כי עלות התיקונים בביקורים אלו הולכת היא וגדלה, מתקרבת בטור גיאומטרי למסה הקריטית, היא הסכום בו רכשנו את האופנוע אי אז בימים. וכך, מצויידים בתובנות חדשות אלו, המשכנו בדרכנו ביום המחרת, לאחר שנת לילה בלתי מספקת בעליל באותו חור נידח - מחילה - באותו כפר אקזוטי ויפיפה מאוכלס בתושביו קשי היום אך מסבירי הפנים, גם אם לא באף שפה מוכרת.
סטלה בבית - אור בבית
בלילו של אותו יום הגענו לירוואן הבירה, שם החלנו בחיפוש אחר אכסניה זולה, אך לשוא: דומה, כי כל המעונות לשהיית לילה בעיר מותאמים הם לברי המזל אשר הפרוטה מצויה בכיסם, אם אנשי עסקים ואם תיירים אמידים. כלא מאמינים, סבבנו את מרכז העיר הלוך וסוב, ומסביב יהום הסער: מאה דולרין ללילה, שישים, ואף שלוש מאות. במקביל, החלו ביצועיו של האופנוע פוחתים והולכים, עד שמצאנו את עצמנו בשעה ארבע לפנות בוקר, תשושים וחיוורים, בתחנת דלק בפאתי מרכז העיר, ללא קורת גג וללא יכולת להניע. אז, כבמטה קסמים, נבקעו השמיים, ומהם יצתה בת קול בדמותו של מתדלק עול בימים, אשר אמרה: "נדמה לי שממול יש מלון". ואכן, בדילוג קל אל מעבר לכביש גילינו מלון זול ומעופש בהתאם, בו אך שלושה חדרים ובעלת בית אשר סברנו, מבעד לערפילי הכרתנו הטרוטה, לחביבה, ואשר ענתה לשם סטלה, אם אך צעקתם מספיק חזק. דילוג קל חזרה אל מעבר לכביש, דחיפה קלה בת כמה מאות מטרים של האופנוע, והגענו אל המנוחה והנחלה. רעבים אך מרוצים, בשעה שש לפנות בוקר, פנינו למשכבינו, לאחר שהצלחנו להדוף את מתקפת הידידותיות אשר הונחתה עלינו ע"י אותה בריה מחומצנת שיער, לה בן בישראל, הגר בק"ק בת ים, ואת יתר הפרטים הביוגרפיים, ברשותכם, אשמיט מזה הקלף.
אבא'לה בוא ללונה פארק. בעצם עזוב
את היומיים הבאים העברנו בחיפוש אחר מאסטר חדש, כזה שיבין למאוויו הכמוסים של אופנוענו הרגזן יותר מקודמיו, ולו במעט. את הזמן הפנוי בילינו, מיותר להוסיף, בשוטטות ברחובותיה של העיר המשונה הזאת, אשר נחתה עלינו במתקפת מערביות בל תשוער: מחנויות בגדים אופנתיות(ויקרות בהתאם), ועד לבתי אינטרנט המשוכללים מסוגם, עבור דרך כל סממני תרבות המערב ממנה ניסינו לשוא לברוח. נקודת אור בודדה נתגלתה לנו בביקורנו בלונה פארק המקומי: סחרחרות ברבורים העולים ויורדים כפקודת הנוסע, רכבת הרים גמדית, מכוניות מתנגשות(כשהחשמל מחובר), ופסדת הפחד - הלבירינת, הוא המבוך האגדתי בן אלפי החדרים, אשר צומצמו לכשלושה, מקוצר המקום. באחד, יריעת גומי המייצגת, יש להניח, ביצת אש טובענית ומסוכנת, שורצת חרקים ארסיים. בשני, מתג סודי המפעיל ונטה סמויה, כמוה ניתן למצוא בבתי שימוש רבים במערב. בחדר השלישי, שיא השיאים - מעבר סודי אשר חצייתו מפעילה זמזם רב עוצמה, לגודל פריחת הנשמה. נשמנו לרווחה: סוף סוף אסיה!
המאסטר מת! יחי המאסטר!
לאחר שני ימי המתנה וחיפוש, הופיע לו מתוך אחת המרשרוקטות החולפות מתחת לחלוננו(המלון, מסתבר, ממוקם היה בנוחות, גם אם ברעש ובלכלוך, ממש מעל לתחנת האוטובוסים המקומית) האחד והיחיד, מושיענו אשר לו פנים וצורות עד אינסוף, נושא הדגל ומביא הבשורה, הוא המאסטר. עד להגעתו לתומנו סברנו, עדיין נתונים תחת השפעתו של נביא השקר הקודם ימ"ש, כי מצבו הטכני של האופנוע בגדר הסביר, ואך יש צורך במגע עדין ומכוונן, לו לא יסכנו ידינו המסוקסות. אך לא כן היא, גילה לנו המאסטר החדש, יהי שמו מבורך לעולם ועד(או עד המאסטר הבא): אופנוענו לקוי הוא, פגום ובעל מום, ומוטב שנקבל בברכה את פני הרעה, אשר תמורת זמן וכסף תהפוך פניה לטובה גדולה: דרוש שיפוץ יסודי ביותר! כלא מאמינים, צפינו במביא הבשורה מפרק את המנוע עד לאחרון ברגיו ומנופיו, תמהים, לאור המגמה שצויינה בתחילת מכתם זה, מה כבר יוכל לעשות המאסטר הבא, אם תיסלח לנו כפירתנו בגדול מכולם: היש ולו מקום בודד אליו לא הגיע זה? לא ולא, שכן הטיפול(שיקרא להלן רמונט, כדרכם של בני אשכנז) לא הותיר ולו בורג מוברג אחד במקומו. עד לאחרון הקפיצים והשייבות פרוק פורק יוסף(הוא שם החיבה הזמני למנוע אופנוענו, כפי שכבר הניח הקורא הנבון), ואנו עומדים מוכים ומשתאים: היתכן כדבר הנבלה הזה? הכצעקתה? האמנם כה לקוי היה המצב, ועינינו, הסומות מזוהרם של נביאי הבעל המנובזים, טחו מראות? נכון לכתיבת שורות אלו טרם הסתיים הטיפול בהצלחה. במשך היום עורבו בעלי מקצוע שונים ומשונים במלאכת ההחיאה הקריטית, מגורר ועד רתך, מחורץ הברגות ועד נפח. המשימה, כך דומה, כבירה היא, אך כשלצידנו המאסטר האמיתי, שזוהר האור והאמת בוקעים ממברגו המשונץ, משוכנעים אנו יותר מתמיד, כי כישלון אינו בגדר האפשר. לכל הפחות - הצלחה כבירה.
לילה טוב ירוואן, לוואי ויקחך האופל.
נספח מיוחד: הארמנים: מה טיבם ואיזו היא צורתם
בין אם במתכוון ובין אם לאו, לא הופיעה עד כה ולו תובנה כללית אחת בנוגע לעם הארמני. יתכן, כי עבור אדם חשוך ובעל דעות קדומות ככותב שורות אלו, זהירות מוגזמת בדבר, אך דומה שעד כה היו רבות ושונות זו מזו פניהם של בני ארמניה שפגשנו בדרכנו: אין טיבו של מוכר המישמשים שהזמיננו להתארח בביתו כטיבם של אנשי העיר הנראים כעויינים, אין טיבם של אלו כטיבם של שומרי הגבול החביבים, אשר כיבדונו בקפה ודבר מאכל, ללא נטול דבר פרט למעות ספורות. כל מפגש, כך דומה, פותח הוא פתח לאפשרויות חדשות, וזו, אולי, הסיבה להיעדר ההכללות המצויין לעיל. רק בליל אמש, למשל, בהיותנו ישובים על אחת ממדרכות העיר, ניגש אלינו אדם מבוגר ולבוש בקפידה, וברוסית מתנגנת ותוך שימוש בכל מילות הנימוס, שעד אז הופיעו אך בספרי הלימוד לרוסית, היונקים את מקורותיהם מתקופת הצאר, השיח בפנינו את סיפורו העגום, על שאינו יכול להגיע לאחיו הגר בשכונה מרוחקת של העיר(העונה לשם המפתיע בנגלה-דש), ומפאת קוצר ראייתו אינו יכול להבחין במרשרוקטה עליה אמור היה להיות ישוב. כמעט והאמנו, כשאז הופיע ילד קטן, מקבץ נדבות, והראשון גירש אותו במספר משפטים חפוזים בארמנית, וחזר לטון דיבורו הקודם. כיוון שמבחינתנו, זכה הוא בפרס השופטים על המשחק המשכנע, הענקנו לו את המעות הדרושות לו לנדודיו, כשאז שב לכביש, עיניו רושפות לפתע בתורן אחר פתיים חדשים, וכל שפת גופו שונה וחדשה.
הכה את המומחה(חזק ככל יכולתך)
ההספדים על חוויות המוסך היו, כמסתבר, מוקדמים מדי. הרבה יותר מדי. העצבות שתקפה את התלת-גלגלי עם כניסתנו לארמניה התגלתה כיותר מסתם גחמה חולפת, עת מצאנו את עצמנו, שוב, תקועים בקרבת כפר נידח, בין ירוואן הבירה לעיר גומרי, מכורתו של המיסטיקן ג'ורדייף, אשר הפכה, לאחר רעש אדמה הרסני במיוחד, לביצת בטון מכוערת להפליא, משוש ליבם של הבנאים הסובייטים הניאו-קלאסיים. תלויים היינו, כדרכנו בקודש, אך בחסדי שמיים, וכתמיד, ניתן כבר לומר, האירו אלינו השמיים פנים(או כך, לפחות, חשבנו אז) ובכפר הנידח מצאנו מכונאי מוסמך, רב מנוען עטיר חלקי חילוף, אשר הסביר לנו יפה יפה מדוע רב הצורך בהחלפת אותו פריט אקזוטי הטמון היטב בעמקי המנוע, ואשר אחראי, כמסתבר, על שמירת הלחץ בתוך הבוכנה בזמן פעולת המנוע. נו, הרינגים, או קולצי ברוסית, במחילה מכבודכם. אז התחילה להסתמן בבירור מגמה הניתנת להגדרה בינות לאיי רעש הלבן אשר אפף את ביקורינו התכופים למדי במוסכים עד לאותה נקודה: ראשית, בכל ביקור שכזה נפער בפנינו עוד מימד במרחב האפשרויות לכשל מכני, ושנית, במקביל, בכל פעם מצאנו יותר ויותר חלקים פנימיים של האופנוע פרושים על משטח העבודה שליווה את המומחה התורן בעבודתו, אשר, בתורו, הלך והתרחב, תופש שטח יותר ויותר גדול, אשר בביקורים האחרונים כבר ניתן היה לגדל בו יבול נאה של, נאמר, תפוזי שמוטי. עוד מצאנו, בהקבלה מפתיעה נוספת, כי עלות התיקונים בביקורים אלו הולכת היא וגדלה, מתקרבת בטור גיאומטרי למסה הקריטית, היא הסכום בו רכשנו את האופנוע אי אז בימים. וכך, מצויידים בתובנות חדשות אלו, המשכנו בדרכנו ביום המחרת, לאחר שנת לילה בלתי מספקת בעליל באותו חור נידח - מחילה - באותו כפר אקזוטי ויפיפה מאוכלס בתושביו קשי היום אך מסבירי הפנים, גם אם לא באף שפה מוכרת.
סטלה בבית - אור בבית
בלילו של אותו יום הגענו לירוואן הבירה, שם החלנו בחיפוש אחר אכסניה זולה, אך לשוא: דומה, כי כל המעונות לשהיית לילה בעיר מותאמים הם לברי המזל אשר הפרוטה מצויה בכיסם, אם אנשי עסקים ואם תיירים אמידים. כלא מאמינים, סבבנו את מרכז העיר הלוך וסוב, ומסביב יהום הסער: מאה דולרין ללילה, שישים, ואף שלוש מאות. במקביל, החלו ביצועיו של האופנוע פוחתים והולכים, עד שמצאנו את עצמנו בשעה ארבע לפנות בוקר, תשושים וחיוורים, בתחנת דלק בפאתי מרכז העיר, ללא קורת גג וללא יכולת להניע. אז, כבמטה קסמים, נבקעו השמיים, ומהם יצתה בת קול בדמותו של מתדלק עול בימים, אשר אמרה: "נדמה לי שממול יש מלון". ואכן, בדילוג קל אל מעבר לכביש גילינו מלון זול ומעופש בהתאם, בו אך שלושה חדרים ובעלת בית אשר סברנו, מבעד לערפילי הכרתנו הטרוטה, לחביבה, ואשר ענתה לשם סטלה, אם אך צעקתם מספיק חזק. דילוג קל חזרה אל מעבר לכביש, דחיפה קלה בת כמה מאות מטרים של האופנוע, והגענו אל המנוחה והנחלה. רעבים אך מרוצים, בשעה שש לפנות בוקר, פנינו למשכבינו, לאחר שהצלחנו להדוף את מתקפת הידידותיות אשר הונחתה עלינו ע"י אותה בריה מחומצנת שיער, לה בן בישראל, הגר בק"ק בת ים, ואת יתר הפרטים הביוגרפיים, ברשותכם, אשמיט מזה הקלף.
אבא'לה בוא ללונה פארק. בעצם עזוב
את היומיים הבאים העברנו בחיפוש אחר מאסטר חדש, כזה שיבין למאוויו הכמוסים של אופנוענו הרגזן יותר מקודמיו, ולו במעט. את הזמן הפנוי בילינו, מיותר להוסיף, בשוטטות ברחובותיה של העיר המשונה הזאת, אשר נחתה עלינו במתקפת מערביות בל תשוער: מחנויות בגדים אופנתיות(ויקרות בהתאם), ועד לבתי אינטרנט המשוכללים מסוגם, עבור דרך כל סממני תרבות המערב ממנה ניסינו לשוא לברוח. נקודת אור בודדה נתגלתה לנו בביקורנו בלונה פארק המקומי: סחרחרות ברבורים העולים ויורדים כפקודת הנוסע, רכבת הרים גמדית, מכוניות מתנגשות(כשהחשמל מחובר), ופסדת הפחד - הלבירינת, הוא המבוך האגדתי בן אלפי החדרים, אשר צומצמו לכשלושה, מקוצר המקום. באחד, יריעת גומי המייצגת, יש להניח, ביצת אש טובענית ומסוכנת, שורצת חרקים ארסיים. בשני, מתג סודי המפעיל ונטה סמויה, כמוה ניתן למצוא בבתי שימוש רבים במערב. בחדר השלישי, שיא השיאים - מעבר סודי אשר חצייתו מפעילה זמזם רב עוצמה, לגודל פריחת הנשמה. נשמנו לרווחה: סוף סוף אסיה!
המאסטר מת! יחי המאסטר!
לאחר שני ימי המתנה וחיפוש, הופיע לו מתוך אחת המרשרוקטות החולפות מתחת לחלוננו(המלון, מסתבר, ממוקם היה בנוחות, גם אם ברעש ובלכלוך, ממש מעל לתחנת האוטובוסים המקומית) האחד והיחיד, מושיענו אשר לו פנים וצורות עד אינסוף, נושא הדגל ומביא הבשורה, הוא המאסטר. עד להגעתו לתומנו סברנו, עדיין נתונים תחת השפעתו של נביא השקר הקודם ימ"ש, כי מצבו הטכני של האופנוע בגדר הסביר, ואך יש צורך במגע עדין ומכוונן, לו לא יסכנו ידינו המסוקסות. אך לא כן היא, גילה לנו המאסטר החדש, יהי שמו מבורך לעולם ועד(או עד המאסטר הבא): אופנוענו לקוי הוא, פגום ובעל מום, ומוטב שנקבל בברכה את פני הרעה, אשר תמורת זמן וכסף תהפוך פניה לטובה גדולה: דרוש שיפוץ יסודי ביותר! כלא מאמינים, צפינו במביא הבשורה מפרק את המנוע עד לאחרון ברגיו ומנופיו, תמהים, לאור המגמה שצויינה בתחילת מכתם זה, מה כבר יוכל לעשות המאסטר הבא, אם תיסלח לנו כפירתנו בגדול מכולם: היש ולו מקום בודד אליו לא הגיע זה? לא ולא, שכן הטיפול(שיקרא להלן רמונט, כדרכם של בני אשכנז) לא הותיר ולו בורג מוברג אחד במקומו. עד לאחרון הקפיצים והשייבות פרוק פורק יוסף(הוא שם החיבה הזמני למנוע אופנוענו, כפי שכבר הניח הקורא הנבון), ואנו עומדים מוכים ומשתאים: היתכן כדבר הנבלה הזה? הכצעקתה? האמנם כה לקוי היה המצב, ועינינו, הסומות מזוהרם של נביאי הבעל המנובזים, טחו מראות? נכון לכתיבת שורות אלו טרם הסתיים הטיפול בהצלחה. במשך היום עורבו בעלי מקצוע שונים ומשונים במלאכת ההחיאה הקריטית, מגורר ועד רתך, מחורץ הברגות ועד נפח. המשימה, כך דומה, כבירה היא, אך כשלצידנו המאסטר האמיתי, שזוהר האור והאמת בוקעים ממברגו המשונץ, משוכנעים אנו יותר מתמיד, כי כישלון אינו בגדר האפשר. לכל הפחות - הצלחה כבירה.
לילה טוב ירוואן, לוואי ויקחך האופל.
נספח מיוחד: הארמנים: מה טיבם ואיזו היא צורתם
בין אם במתכוון ובין אם לאו, לא הופיעה עד כה ולו תובנה כללית אחת בנוגע לעם הארמני. יתכן, כי עבור אדם חשוך ובעל דעות קדומות ככותב שורות אלו, זהירות מוגזמת בדבר, אך דומה שעד כה היו רבות ושונות זו מזו פניהם של בני ארמניה שפגשנו בדרכנו: אין טיבו של מוכר המישמשים שהזמיננו להתארח בביתו כטיבם של אנשי העיר הנראים כעויינים, אין טיבם של אלו כטיבם של שומרי הגבול החביבים, אשר כיבדונו בקפה ודבר מאכל, ללא נטול דבר פרט למעות ספורות. כל מפגש, כך דומה, פותח הוא פתח לאפשרויות חדשות, וזו, אולי, הסיבה להיעדר ההכללות המצויין לעיל. רק בליל אמש, למשל, בהיותנו ישובים על אחת ממדרכות העיר, ניגש אלינו אדם מבוגר ולבוש בקפידה, וברוסית מתנגנת ותוך שימוש בכל מילות הנימוס, שעד אז הופיעו אך בספרי הלימוד לרוסית, היונקים את מקורותיהם מתקופת הצאר, השיח בפנינו את סיפורו העגום, על שאינו יכול להגיע לאחיו הגר בשכונה מרוחקת של העיר(העונה לשם המפתיע בנגלה-דש), ומפאת קוצר ראייתו אינו יכול להבחין במרשרוקטה עליה אמור היה להיות ישוב. כמעט והאמנו, כשאז הופיע ילד קטן, מקבץ נדבות, והראשון גירש אותו במספר משפטים חפוזים בארמנית, וחזר לטון דיבורו הקודם. כיוון שמבחינתנו, זכה הוא בפרס השופטים על המשחק המשכנע, הענקנו לו את המעות הדרושות לו לנדודיו, כשאז שב לכביש, עיניו רושפות לפתע בתורן אחר פתיים חדשים, וכל שפת גופו שונה וחדשה.
