בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
22.7.03
זמן: נ' יממות לגלגול הזה
כמו גלגל בתוך גלגל
לאחר תום עניינינו בבירה ירוואן, יצאנו את העיר כשפנינו מועדות לאותו 'אגם ענקית' התופס כחמישה אחוזים משטחה של המדינה, הוא אגם סיבן. עת נשקו גלגלי המקולל לרגבי העפר אשר למרגלות האגם, נגלה לעינינו מחזה מלבב של חורשות מוצלות, אהלי נופשים, ומסעדות דגים לרוב. ממש כמו בכנרת שלנו, הקטנה והחביבה. העברנו לילה בקראוון הסמוך לחוף, משם המשכנו בדרכנו, מקיפים את האגם ועוצרים לחזות בזיוה של כנסיה עתיקה מהמאה ה-12, כפי שזמררה באוזנינו המדריכה המקומית, שאת שטף דיבורה ברוסית האטו, ולו במעט, רק מספרי השנים בהן שוקם המגדל הזה, קרס האולם ההוא, וכולי. לאחר מנוחה קלה המשכנו דרומה, מגלים כי חלקו הנגדי של האגם שומם הוא בהרבה מעמיתו, נטול בתי אכסניות, חופים מסודרים יחסית, ואפילו פיסת צל. לעת ערב עצרנו ללון באכסניא מקומית שמצאנו בעמל רב, דרוכים ומחישים למגוון קולות הלילה, אשר בקעו מבעד לקורות הבקתה, ואשר הגיעו, בחלקם, מהיער שמחוץ וחלקם, למרבה ההפתעה, מפנים הבית. למחרת, עם הנץ קרן אור ראשונה של צהריים, המשכנו על הכביש הסובב את האגם, כשמשימתנו היתה, כמדומה, לבקר בשתי כנסיות עתיקות נוספות השוכנות מדרום. ואולם הכביש בן ארבעים הקילומטרים אשר סומן על המפה בקו עבה ומודגש, כקורא: "נסעו בי!", התגלה כדרך בבניה, אשר אימצה יתר על המידה הן את המקולל והן את עצבינו הרופפים. חזרנו על עקבותינו, אפוא, השלמנו את המסלול סובב האגם, ומצאנו מקום משכב, בשנית, באחד מאותם כפרי נופש הפזורים על החוף לרוב, מאוכלס בנופשים ארמנים לרוב וממנו בוקעת מוזיקה מקומית מחרישת אוזניים, אשר סביר להניח שפגעה לפחות בעיכולה של ארוחת הערב, אם לא בתוחלת חיינו גופא.
סיכום ביניים(איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!)
לאורך כל התקופה בת השבוע וחצי האחרונים כאן בארמניה, ניתן כבר לומר, לא נתנסינו במפגשים שחרגו מהכוונות לכפר זה או אחר. הגעתנו, כך נדמה, לא גרמה לאיש להרים גבה או לפצוח בשיחה, ולו קלושה ביותר(חריג יחיד להכללה זו היה מפגש על אם הדרך עם ישיש אשר איבד את סוסו, והיה נוסע הלוך ושוב לאורך הדרך בחיפושיו. ברם אולם, כיוון שאז עדיין לא הכרנו את המילה סוס ברוסית, היה מפגש זה אף הוא, כקודמיו, מפוספס משהו). האם ניתן לייחס את הדבר לאופיים השלו והלא יוצא בנקל מן הכלים של הארמנים, או שמא השתקפות היא של יגיעה קלה אשר פקדה את עבדכם הנאמן? לגדול מכולם הפתרונים. ובינתיים, מסתכם מסענו בארץ זו בכך וכך קילומטרים של נסיעה על פני ארץ שוממה ברובה זו, ביחוד בהשוואה ליערות הכמעט טרופיים אשר בגרוזיה, או גורגיה בוו שרוקה, כפי שהאיר את עיני הקורא הותיק ע.ק. וכך, פוקד אותנו ימים אלו רצון עז שאין להכחישו לתור אחר אושרנו במקום אחר. היום, כך החלטנו, נשימה פעמינו לאצ'ימיאדזין, מקום משכנו של הקתוליקוס, הוא הכהן הגדול אשר לארמנים, בחיפוש אחר רוח הקודש אשר תסייע לנו, כן יהי רצון, במציאת הפתרונים, ולאחר מכן בקור נבקר את ידידנו משכבר הימים מוכר המישמשים מאחלקלקי, ואחרי כן... נראה.
כמו גלגל בתוך גלגל
לאחר תום עניינינו בבירה ירוואן, יצאנו את העיר כשפנינו מועדות לאותו 'אגם ענקית' התופס כחמישה אחוזים משטחה של המדינה, הוא אגם סיבן. עת נשקו גלגלי המקולל לרגבי העפר אשר למרגלות האגם, נגלה לעינינו מחזה מלבב של חורשות מוצלות, אהלי נופשים, ומסעדות דגים לרוב. ממש כמו בכנרת שלנו, הקטנה והחביבה. העברנו לילה בקראוון הסמוך לחוף, משם המשכנו בדרכנו, מקיפים את האגם ועוצרים לחזות בזיוה של כנסיה עתיקה מהמאה ה-12, כפי שזמררה באוזנינו המדריכה המקומית, שאת שטף דיבורה ברוסית האטו, ולו במעט, רק מספרי השנים בהן שוקם המגדל הזה, קרס האולם ההוא, וכולי. לאחר מנוחה קלה המשכנו דרומה, מגלים כי חלקו הנגדי של האגם שומם הוא בהרבה מעמיתו, נטול בתי אכסניות, חופים מסודרים יחסית, ואפילו פיסת צל. לעת ערב עצרנו ללון באכסניא מקומית שמצאנו בעמל רב, דרוכים ומחישים למגוון קולות הלילה, אשר בקעו מבעד לקורות הבקתה, ואשר הגיעו, בחלקם, מהיער שמחוץ וחלקם, למרבה ההפתעה, מפנים הבית. למחרת, עם הנץ קרן אור ראשונה של צהריים, המשכנו על הכביש הסובב את האגם, כשמשימתנו היתה, כמדומה, לבקר בשתי כנסיות עתיקות נוספות השוכנות מדרום. ואולם הכביש בן ארבעים הקילומטרים אשר סומן על המפה בקו עבה ומודגש, כקורא: "נסעו בי!", התגלה כדרך בבניה, אשר אימצה יתר על המידה הן את המקולל והן את עצבינו הרופפים. חזרנו על עקבותינו, אפוא, השלמנו את המסלול סובב האגם, ומצאנו מקום משכב, בשנית, באחד מאותם כפרי נופש הפזורים על החוף לרוב, מאוכלס בנופשים ארמנים לרוב וממנו בוקעת מוזיקה מקומית מחרישת אוזניים, אשר סביר להניח שפגעה לפחות בעיכולה של ארוחת הערב, אם לא בתוחלת חיינו גופא.
סיכום ביניים(איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר!)
לאורך כל התקופה בת השבוע וחצי האחרונים כאן בארמניה, ניתן כבר לומר, לא נתנסינו במפגשים שחרגו מהכוונות לכפר זה או אחר. הגעתנו, כך נדמה, לא גרמה לאיש להרים גבה או לפצוח בשיחה, ולו קלושה ביותר(חריג יחיד להכללה זו היה מפגש על אם הדרך עם ישיש אשר איבד את סוסו, והיה נוסע הלוך ושוב לאורך הדרך בחיפושיו. ברם אולם, כיוון שאז עדיין לא הכרנו את המילה סוס ברוסית, היה מפגש זה אף הוא, כקודמיו, מפוספס משהו). האם ניתן לייחס את הדבר לאופיים השלו והלא יוצא בנקל מן הכלים של הארמנים, או שמא השתקפות היא של יגיעה קלה אשר פקדה את עבדכם הנאמן? לגדול מכולם הפתרונים. ובינתיים, מסתכם מסענו בארץ זו בכך וכך קילומטרים של נסיעה על פני ארץ שוממה ברובה זו, ביחוד בהשוואה ליערות הכמעט טרופיים אשר בגרוזיה, או גורגיה בוו שרוקה, כפי שהאיר את עיני הקורא הותיק ע.ק. וכך, פוקד אותנו ימים אלו רצון עז שאין להכחישו לתור אחר אושרנו במקום אחר. היום, כך החלטנו, נשימה פעמינו לאצ'ימיאדזין, מקום משכנו של הקתוליקוס, הוא הכהן הגדול אשר לארמנים, בחיפוש אחר רוח הקודש אשר תסייע לנו, כן יהי רצון, במציאת הפתרונים, ולאחר מכן בקור נבקר את ידידנו משכבר הימים מוכר המישמשים מאחלקלקי, ואחרי כן... נראה.
