נועז בקווקז

מן: 96 ימים בסחבקיסטן

תוכניות גדולות, כסף קטן

דומה, כי זמן רב עבר מאז נכתבו בדפתרי הנאמן מילות בלוג חדשות, אכן, זמן רב מדי. בשבועיים האחרונים שהינו, נסיכת החידקל ואנוכי, בבירת ארצות ה(ס)תן, היא היהלום שבכתר האימפריה הטימורידית-מונגולית העתיקה, פנינת האיסלאם באסיה התיכונה, היא אוזבקיסטאן. שבועיים תמימים, בי נשבעתי, ואף לא מילה. ואין תימה בדבר, שכן זמן רב עבר בטרם נסתגלתי לצורת הטיול החדשה והכמעט לא מוכרת, של הינשאות בידי כלי תעבורה לא לי, בה ידי נקיות הן מכתמי שמן ומבגדי נעדר ניחוחו המתקתק, הממכר, המחיה של נוזל החיים, הוא הבנזין, אב כל בוכנה יתברך. זמן רב עבר, עד שנתרגלתי לעובדה, כי בידיהם של נהגי אוטובוסים ומרשרוקטות, מטוסים ומוניות, נתון אני, אם לחסד ואם לחסר, ובזמן זה לא פסק זרם המראות החולפים ומתחלפים מנועו, מה שמקרב אותי אל הסיבה(או העילה, אוסיף ברעד, מקווה תקוות שוא לחסדיהם של קוראי המושחזים) להפסקת הכתיבה הזמנית ולזניחת המסורת המפוארת אשר נרקמה ביני לבין קוראי בלוג זה, כן, אתם, המרצרצים סביב שורות אלה בעושקכם זמן גנוב מנושיכם או נוגשיכם, ידיכם דרוכות למשמע כל רחש קל שבקלים, מוכנות ללחיצה על צירוף מקשי ה-ALT-TAB אשר יכסו גליון זה ויעמידו תחתיו אחר – אם דף חישובים סבוך ואם סביבת פיתוח מוכללת – כשרים למהדרין, אשר כלל אינם חושדים במתחולל בחלון הפעור מתחתם. ועל כל אלה – הסליחה.

אוזבקיסטאנגה אקסטרווגנזה

ובכל זאת, אנסה לתאר ולו במעט את אותם מראות ורשמים שעוררה ארץ זו בעבדכם הנאמן, ולו יהי הדבר אך רישום כללי ומטושטש, קוי מתאר מבוססים על זכרון נמוג, לקט פיאה ושכחה של שדה החוויות שנצברו-נצררו בשבועיים האחרונים, ויאמר עבדכם כי טוב. כבר בלילה הראשון בבירת אוזבקיסטאן, היא ק"ק נאמנה טשקנט, הבחנו למרבית מבוכתנו בערב רב של תוי פנים וצורות לשון, הדרים כאן בכפיפה אחת. טיפוסי החזות האתנית ניתנים אולי לחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: בראשונה, הסלאבים, בהירי המראה וגבוהי הלחיים. בשניה, המלוכסנים, זכר לכובש המונגולי שהרבה והפרה את הארץ. ואחרונים חביבים הם בעלי הבית המקוריים, הטורקמנים, הכהים במעט, אשר מתאפיינים בלבוש היותר מסורתי ובמדרג החברתי-מעמדי, אם לחטוא בהכללה גסה, הנמוך מבין השלוש. באשר לשפות המדוברות, הוברר לנו כי חלקה של האוכלוסיה דובר אך ורק רוסית, בעוד חלקים אחרים דוברים בנוסף לרוסית גם אוזבקית, טאג'יקית, פרסית, ושפות נוספות אותן לא היטבנו לאבחן. המתאם בין תוי הפנים לשפה אף הוא רחוק היה מלהיות מובן מאליו. רבה היתה השתוממותנו באותו לילה ראשון, כאשר פקידת הקבלה מלוכסנת העיניים, אותה בנקל שייכנו בדמיוננו לשושלת מינג, פתחה לראשונה את פיה וברוסית שוטפת, מתנגנת, שאלה אותנו לרצוננו, האם חדר כזה או אחר, וכו'. חלק מדיסאורינטציה אתנית זו, אותה לא היינו הראשונים לחוות, כמדומה, נובע מהעובדה, כי הישות המדינית הידועה כיום בשם אוזבקיסטאן כלל לא היתה קיימת לפני העידן הסובייטי. עוד התחוור לנו, כי על מנת להחליש את הזהות האתנית-לאומית ובכך למנוע תסיסה פוליטית אפשרית, בחרו קברניטי הברית הסובייטית לאגד מספר זהויות אתניות, האוזבקית והטאג'יקית בראש ובראשונה, בתוספת מהגרים מרוסיה האירופאית, אשר תוגמלו בכדי לבוא ולהפריח את ה"שממה האסיאתית"(ואשר תוגברו מאוחר יותר, לאחר רעידת אדמה אשר החריבה את העיר טשקנט בשנות השישים, בידיים עובדות רבות הישר מרוסיה). כך נתקבלה, בסופו של דבר, רפובליקה סובייטית כשרה למהדרין, ובעיקר – מסוכסכת מדי בתוך עצמה מכדי להדוף את זרועות התמנון המשתרגות של אמא רוסיה. כה היטב צלחה המשימה, עד כי גם כיום, בשונה מהרפובליקות לשעבר בהן ביקרנו עד כה, ניתן לחוש באוירה הסובייטית בכל מקום אליו תפנו, בתנאי שאינו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של הארץ: החל מהנוכחות המשטרתית והצבאית המוגברת, עבור דרך הארכיטקטורה האפרורית, המנטליות, תודעות השירות הלקויה(תיירים או לא?) ועוד. הופתענו לגלות, למשל, כי גם אוזבקים מבטן ומלידה חייבים לשאת באמתחתם דרכון בכל עת, ובפרט בזמן נסיעות בין עירוניות, כשאז נבדקים הללו באינספור מחסומי משטרה. בתחילה היה הדבר לצנינים בעינינו למודות החופש וזכויות האזרח, ולאחר מכן, במאמץ מה – התרגלנו.

י"ט שעות באבטובוס לחיווה

לאחר שהיה של מספר ימים בטשקנט, שוטטות בשווקי המזכרות וחריש בלתי פוסק של המטרו המשובח אשר לעיר, שמנו פעמינו אל העיר העתיקה חיווה במערב אוזבקיסטאן, שבעברה היתה תחנת מעבר על דרך המשי הגדולה בואכה הים הכספי, מבודדת מכל עבריה ע"י מדבר הטאקאלמקאן המצמית, ונשלטת ע"י אמירים צמאי דם אשר נהגו להטיל על מתנגדיהם מיני עינויים נוראיים דוגמת הטלתם לבורות שורצי פשפשים ועקרבים, ולהמית אחרים במגוון מיתות שונות ומשונות, ביניהן שיפוד, כליאה בשק מלא חתולי בר, הטלה מראש צריח, ועוד כהנא וכהנא. כיום, רווחנו לגלות, מתפקדת העיר בעיקר כמוזיאון ענק, שמרכזו, כמובן, בעיר העתיקה, מקום בו מורגלים התושבים בעדרי תיירים יפאניים חמושים במצלמות דיגיטליות(או שמא התיירים הם הדיגיטליים והמצלמות – יפאניות?), כך שבכל כניסה למסגד, מדרסה(הוא בית מדרש למחזיקי דת האיסלאם), או סתם צריח גבוה, עומד לו אחד או אחת פלוני, הגובה דמי כניסה מופקעים, עתים מודפסים באותיות קידוש לבנה, מעשה ידיו להתפאר של האחיין השולט ברזי ה-"וורד". בתחילה, אודה בבושת פנים, שילמנו כנדרש. לאחר זמן לא רב, התחלנו להתמקח, ובהצלחה לא מבוטלת - מה שהתאפשר על ידי נכונותם של אותם שומרי סף לשאת ולתת על גובה האתנן. לבסוף, שערו בנפשכם, אף הגענו לידי דיוני שכר עם שומרי הכניסה למוזיאונים, שנהגו לטעון בתחילה על קיומו של תעריף קבוע מראש, אך נאותו גם להתיר את כניסתנו בתשלום מופחת הודות להגדרתנו כסטודנטים, גימלאים, או נכי מלחמה ותיקים, כטוב ליבם של סריסי היום. ואולם את העיקר – השמטתי מן הכתב: כל אותו יופי והדר ארכיטקטוני, שדלה היריעה מלתאר, של מגדלים הנישאים מעלה מעלה לשמיים, עטורי ערבסקות, פסיפסים מרהיבים, קשתות, וכל שאר התפארות שהשכילו טובי הבנאים בעת ההיא לנפק – בכל אלה חזינו – ורווינו.

בבואכה לבוכרה – עשה לך רב

היעד הבא, אליו נישאנו בביטחה מעל גבי מונית שירות עמוסת מכשירי חשמל חבויים, היה העיר בוכרה. וגם כאן נתקלנו בקיש קש תיירותי שאין כדוגמתו, מה שכבר התחיל להמאס עלינו, וגם כאן תרנו, גם אם כבר בחוסר סבלנות קל, בינות לשכיות חמדה ארכיטקטוניות מרהיבות, ונהנינו(אף סבלנו) מהכנסת אורחים תיירותית במידה, מתומחרת במידה, ובכללו של דבר – משעממת במידה. חריגים לכלל האמור היו שני מקרים: האחד, בזמן ביקורנו בארמון הקיץ של אחד משליטי העבר(שוחרי הפרטים ההיסטוריים, אם ישנם כאלה בנמצא, מוזמנים לעלעל בעותק ה"לונלי" הקרוב למקום המצאם), נכחנו במנהג מקומי אותו מציינים זוגות העומדים להינשא, לבקר במקום ולפקוד את מתקניו, ובעיקר – להסריט בוידאו את כל המאורע. אך לא בזאת היה העניין – מספר זוגות נישאים שהו במקום בעת ביקורנו, וכאשר נפגשו זה בזה, האחד ביוצאו והשני בהכנסו, נעמדו האחד מול השני, ובמשך דקות ארוכות החליפו הכלות, בתורות, קידות עמוקות זו מול זו, בתוך שקט שהשתרר לפתע בשתי הפמליות. תמוה. מאורע שני הראוי לציון היה הזמנתנו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת המקומי ע"י אחד מתושבי השכונה, בנימין שמו, שחיש קל זיהה את מוצאנו המשותף גם אם המרוחק, ומיהר לזמננו למאורע האמור. דומני, כי מאז טקס בר המצווה, שבו, אם זכורתני נכונה, הוכנסתי לראשונה כמו גם לאחרונה בעולן של מצוות היהדות, לא נכחתי בבית כנסת בזמן תפילה. עוד זכורתני, כי בבית הכנסת האשכנזי אשר בעיר הולדתי גבעתיים, נראו הדברים קצת אחרת: רוב היושבים גילו נוכחות סטאטית, אם בכלל, עד כדי כך שחלקם, המבוגרים יותר(שלא לומר הישישים) נדמו לי כמטים את ראשיהם, כאילו היו נמים כל אותה עת – ונזהר אני בכוונה, שלא לפגוע חלילה בכבודם של אלו שיתכן כי אותה שעה היו אותה עת בטראנס דתי עמוק, שרק עיני הבורות והילדותיות טחו אותה שעה מראות. כך או כך, בבוכרה היה המראה שונה לחלוטין. בית הכנסת כולו רחש תנועה וחיים בזמן התפילה, רבים נעו, שוחחו, עתים התפללו, נפנפו בדגלונים מלופפים סביב מקלות על מנת להפיג את השרב הכבד שפקד את העיר אותה שעה, ובקיצור – היה שמח. את ההזמנה להוצאת ספר התורה למחרת, ביום שבת בשעה שש בבוקר, נאלצתי, אם כי, ובצורה מנומסת - לדחות. את שהותנו בבוכרה חתם ביקור ביריד האבטיחים והמלונים, מאורע איזוטרי במיוחד(ושעל כן חלה עליו חובת הדיווח) הנערך כל שנה במשך שלושה ימים ברציפות, ואשר התגלה כסדרה אינסופית של דוכנים המציגים לראווה את מגוון הזנים והמינים של פירות אלה, כפי שהובאו לעיר הגדולה מעשרות אם לא מאות חוות שונות ברחבי אוזבקיסטאן. מטרת היריד – לא ידועה, שכן בכל אשר פנינו העטירו עלינו, חינם אין כסף, טעימות מכל אותו שפע של, ובכן, אבטיחים ומלונים. לסיום הוענק לנו מלון נבחר, מה שהיווה מעמסה ותו לא, שכן פנאי לאכלו – לא היה בידנו. ביום המחרת הפלגנו לסמרקנד, שהתגלתה כהמשך ישיר של חוויות התיירות של חיווה ובוכרה, עוד מספר פלאים ארכיטקטוניים עליהם לא אוסיף דבר, ביקור מיותר במוזיאון ענק ושומם בו חזינו, בין השאר, בשרידי ארון הקבורה של אמיר טימור(כן, אני יודע: גם לכם עפות ברגע זה חתיכות מהטחול מרוב התרגשות? – כל הזכויות לאביבי), והביתה לטשקנט, חזרה למלון לוקומוטיב(מדד איכות וטיב? את כל העיר משכיב? שומרים! השליכו את הקופירייטר לחפיר התנינים!).

מצפון תיפתח הטובה הגדולה

כיוון שנותרו בידנו עוד כארבעה ימים תמימים עד למועד חזרתה של נסיכת החידקל לארץ הקודש, חיש קל טיכסנו עצה טובה ומצאנו יעד ראוי תיור: עיירת נופש נידחת בצפון, ושמה צ'רבק. השכרנו לנו בית לאותם שלושה ימים, וכך בילינו את הזמן בנעימים, מקיצים לקול ציוץ הציפורים, מבשלים את ארוחותינו במו ידינו(בחסות חנויות המכולת אשר בכפר), ובאופן כללי – נחים מתלאות הדרך, אילו אך נפליג בדמיוננו כי היו כאלה. בתום השהיה שבנו טשקנטה, ולמחרת עלתה נסיכת החידקל על המטוס חזרה ארצה, מותירה את עבדכם, בשנית במשך טיול זה, לבדו, תמה ומשתומם איך לא השתנה דבר ובכל זאת – השתנה הכל.

קירגיזסטאן, בן אדם

מבט חטוף שערכתי לאחרונה על ממוני המתדלדל והולך הביא אותי לבצע שינוי חד בתוכניות לעתיד הקרוב: במקום המעבר להודו, כך נראה נכון לעכשיו, אסע לקירגיזסטאן, שם אנוע ואנוד לי בינות לרכסי הפאמיר האדירים משך שלושה או ארבעה שבועות, יחד עם ריבואות טיילים מכל קצוות העולם. בסיומם של אלה – אשוב לי לארץ קודשנו, בלי נדר, חזרה לתלם, כמו שאומר אבא שלי. והודו? אמא הודו היפה שלי תצטרך להמתין לי עוד זמן מה...

זמן: מי יודע? למי אכפת?

פרידה מחבר

ישנן טמפרטורות, בהן קצב ההזעה של גוף האדם עובר סף קריטי מסוים באופן שחוסם כל פעילות קוגניטיבית באשר היא. המקום: מטוס נוסעים של חברת צ'ארטרים נאלחה בשם IM העומד בשדה התעופה של באקו, כשפניו מועדות לטשקנט. השעה: שעה יפה לצאת, לאחר כליאה של כשעה במטוס הסגור ובטמפרטורות, כאמור, בלתי מתקבלות על הדעת. אני מרגיש את הפנים שלי נוזלים, הידיים שלי נוזלות, זיעה מציפה את כל הבלוטות, נדמה לי שהראיה מיטשטשת, ועוד מעט יבואו הרופאים בחלוקים הלבנים לקחת אותי למקום עם הרבה מדשאות וגדרות גבוהות. לאאאאא. מהצד, בחשש מה, מזמררת הנסיכה פסוקים נבחרים מספר קודשנו, הוא הלונלי בייבל, בנסיון שוא להפיס את סערת הרוחות. כולם מסביב מנפנפים במרץ בלוחית המנוילנת, שמספרת היכן בדיוק מסתתרים פתחי המילוט של המטוס. לפי הקמטים בשלי, אני מנחש שזו לא הפעם הראשונה שנעשה בה שימוש כזה. אני נוטף זיעה, מפחד להפנות את הראש מהר מדי לאף כיוון כדי לא להטביע איש מהיושבים לצידי. עכשיו המנועים מתחילים לעבוד, השבח לאל. אני באמת מקווה שהטייס מתכוון לצאת ולא עושה דאווינים על החברה שלו בקוקפיט. והופה, הנה זזים.

גלגל בלי מזל

היום, התשיעי באבגוסט אלפיים ושלוש, ליויתי את אופנוע מספר 1766AA מדגם אורל, שנת יצור 1988, בדרכנו המשותפת האחרונה. רציתי שזה יגמר אחרת, רציתי ללוות אותו לבית חדש וחמים, לחיקם של בעלים חובבי טיולים, אשר ילמדו לכבד ולהוקיר את הנזק, על מגוון משוגותיו ומשובותיו. רציתי שמישהו יאהב אותו כשם שאני אהבתי וישנא אותו שם שאני שנאתי, יסחט את ידית הדלק למלוא הסל"ד בעוד רוח פרא פורעת בשערותיו, עיניו בורקות ובלבו שירה. חשבתי גם, שיהיה נחמד לקבל סכום כסף סמלי בעבור ההשקעה הלא קטנה, הן זו שבזמן הקניה והן זו שאחריה. ובכן – יוך, כמו שאומרים כאן הח'ברה. בשוק הרכב הגדול לא רצה אפילו הסוחר לשלם מכיסו הפרטי ולו מנין תריסרי ירוקין, וכך גם המכונאי הצמוד, וכך גם קונים פוטנציאלים אחרים. מה שעוד לא הקל על המכירה היתה העובדה, כי בניירות האפוטרופסות של האופנוע לא נרשמה זכותי למכור את כלי הרכב, אלא רק להחזיק ולנסוע בו בשם בעליו, מה שהגדיל את צערי על כך שלא נשתהינו לתרגם מסמך זה לשפה האנגלית אלא סמכנו על אותו בן בליעל משוקץ, אמלסי, שיעשה את עבודתו נאמנה(ולשם מה לו, באמת, להגביל את זכות המכירה, חוזרת ומטרידה אותי השאלה). כך או כך, האופנוע לא נמכר, ותוך הזלת דמעה נאלצתי להותירו אצל סככת המכונאי המוגפת על סורג ובריח, למקרה שימכר ואותו מכונאי יפגין צדיקות גמורה ויעביר לידי לפחות את חלקו של הסכום. בדרך לשדה התעופה, במונית, העליתי באוב את כל הזכרונות, הן היפים והן הפחות, עת דהרנו בינות להרי הקווקז המושלגים וגבעותיו המוריקות, ועת עצרנו מאונס במקומות רבים מני ספור, מזיעים מכף רגל ועד ראש בנסיון להניע את המכונה. אף מחיתי דמעה בהסתר בהזכרי בכל אותם פקידי מכס ערלי לבב, אשר לידיהם שלשלתי זהובים רבים כדי ליישר את ההדורים בינות לגוש הפלדה הסובייטית ולשלטונות אזרביג'אן. והכל, לשם מה? הקץ לחלום אסיה התיכונה בשש מאות וחמישים סמ"ק, הכל עבר, נמחק, ירד לטמיון. וככל שאני הופך בדבר, דומה שאת עיקר הקושי להפרד הציבו דווקא הקשיים שעברנו בדרך, יותר מהחוויות הטובות – משל כלום עד כאן הגענו, פור בטר אור וורס, כדי להישבר ולוותר? הכאן אמנם נגמרת הדרך המשותפת? וכלום רע לתפארת אינו ראוי לפחות כטוב? ועכשיו, מה, אוטובוסים? מוניות? חזרה לכלי תחבורה שהם רק, בכן, כלי תחבורה? אכן תחושות קשה. עד ליום האתמול עוד היתה אפשרות לצלוח את הים הכספי לקזחסטן, ומשם לאוזבקיסטן ברכיבה, ואולם עקב שיקולי זמן וסף סבלנות נמוך לקשיים הבירוקרטיים הכרוכים בעניין, יורט תסריט זו אל מחוץ למרחב האפשרויות, וזאת בזרות גמורה לרוחו של הטיול שהיה עד כה, אם יורשה לי להוסיף.

חיה בחו

את הימים האחרונים בבאקו העברו בשוטטויות ובסידורים של הרגע האחרון, דוגמת הנפקת ויזה לאוזבקיסטאן, הזמנת כרטיסי טיסה, וכל אותם בירורי בירורים הנוגעים לאחריתו של האופנוע, אללה ירחמו. בין דילוג למשנהו אף שהה השתהינו במספר מסעדות בעיר, עד אשר הוכתר מקום אחד, "קפה סהיל", למחזיק ביחס האיכות\מחיר המוצלח ביותר בסקציית המטבח האזרביג'ני הביתי. וכמו בקפה הבית, כבר התחלנו לקבל יחס מועדף מהמלצרית הקבועה, אשר ניסתה להסביר לנו בכל יכולתה באנגלית הרצוצה שבפיה, מה פשרה של כל מנה בתפריט. משהבעתי את תמיהתי על מנת קבב העשויה מ-WILD BOAR(כך בתפריט), כיווצה זו את פיה בכוונה מרובה ופצחה בחיקוי של החיה הנזכרת(ושמא יוכל אי מבין הקוראים לסבר את אוזני בעניין זה?), שכלל מספר קריאות "חו! חו!" אשר צוטטו, לחדוותנו, עוד מספר ימים לאחר מכן בהזדמנויות מהזדמנויות שונות. ודי אם אומר, כי שפתי חשוקות בעניין זה.

זמן: שבעים ושנים ימים טובים

נעים באוזן?

יושב אני עתה, זעף ודאוב תנוכים, מתפלא כיצד קרה כדבר הזה. והרי ראיתי את הבאות נכוחה, ולא נסוגותי ולא נתמהמהתי לחשוב, שמא עלי, נו, לחשוד במקצת. תחת זאת, כדרכי בקודש, הישר זינקתי אל תוך הלהבה – ומרה נכוויתי. טוב, אולי אני קצת מגזים. הכל החל בהליכה תמימה למספרה אשר בעיר ההיסטורית שאקי, מתוך רצון נחוש שלי-עצמי כמו גם זה של הנסיכה, שאתגלח סוף סוף. ובהיעדרם של מים חמים במעוננו הארעי, נתקבלה ההחלטה לפנות לבעל מקצוע, הוא הגלב השכונתי. לאחר דין ודברים נקבעו הזמן והמקום, והאומן, מנסור שמו, החל במלאכתו. שקוע הייתי בתפנוקי ההכנה לתגלחת, אותן גזיזות קלות ועדינות המלטפות את צדעי ואותו מגע מקציף, מעסה, של מברשת הגילוח אל מול זיפי פני הנוקשים, כשאי מזה נשמעה אוושה ולהבת מצית הבזיקה אל מולי במראה. לא חושד, השענתי את ראשי על המשענת, מצפה לראות את מנסור מדליק לו סיגריה להיטיב עם מצב רוחו בזמן עבודתו: נו, אדרבא, עיני אינה צרה במנעימים את זמן עבודתם, כל עוד זו נעשית כראוי, כפי שנעשתה עד לאותה עת. והנה, מעשה שטן, חוש חשתי באדוות חום מעבר לאוזני הימנית, בעוד אפי מריח ריח שער שרוף אשר הטיל אותי הישר אל זכרונות ילדותי, בהם אימי מורטת היתה ושורפת את שערות העוף התורן אשר עתיד היה לעלות על שולחן הסעודה, עוד בימים בהם זאטוט הייתי. ובכן – לא עוף ולא בית אמא, שכן היתה זו אזני שלי אשר עלתה בלהבות, כמדומה, אותה שעה. ניתרתי מכס המלכות בזעקה, שהפנתה אלי את עיני היושבים במספרה כמו גם את עיני היושבים על הספסל שמחוץ למקום, כמדומה. בחיוך נבוך, פנה אלי מנסור, מתנצל: "מה, אצלכם לא עושים ככה?". וכך, חלק למשעי, פסעתי אל מחוץ למקום, עדיין ממשש את אוזני כלא מאמין.

תיקים באפילה

כבחלום רחוק, נזכר אני עתה במאורעות האימים של יום האתמול. בתחילה עצרנו בכניסה לכפר קטן העונה לשם ואנדאם, לצד שורה ארוכה של דוכנים ובהם כפריות המוכרות מרקחות ומחמצים, מהם שונים ומוזרים, בעלי עלי ענק ופטוטרות מפלצתיות אשר בקלות יכולים היו להביא לשיוכם המוטעה של אלה תחת למשפחת הצומח, למשפחת שוניות האלמוגים באוקיינוס ההודי, נאמר. לאחר שרכשנו שתי מרקחות קונבנציונליות פרי גנן של אותן כפריות(שהתגלו מאוחר יותר כתוסף חיוני לארוחות הבוקר), המשכנו בדרכנו למה שהוגדר במדריך כשכית חמדה מקומית, אתר בו חבוי מעיין מפכה הזורם במורד לא פחות משבעה מפלים שונים. התעכבנו במרכז הכפר כדי לחקור כיצד להגיע למקום, ומבין החבורה הרגילה אשר התקהלה סביבנו, הציע אחד הנוכחים להתלוות אלינו בכדי להורות לנו את הדרך. בהנחייתו, פנינו באחד משבילי העפר שמעבר לכפר, ומצאנו את עצמנו בעשר הדקות הבאות שקועים בנהיגת שטח אימתנית על פני ביצות, דרדרות חצץ ושאר מנעמים מוטוריים. משהגענו, לבסוף, לאתר, אשר התגלה כמתוייר יתר על המידה(עובדה עליה העידו ערימות הזבל במקום כמו גם קיומה של מסעדה אשר בנויה היתה ממש מעל לנחל), הסב אחד הנוכחים במקום את תשומת ליבנו לעובדה, כי התיק הגדול, אשר הכיל את רוב חפצי ובהם בגדים, שק שינה, ספרים, תמונות ומזכרות, ובקיצור – הכל, אינו קשור עוד לאופנוע כשם שהיה בתחילת הנסיעה. בפעימה חסרה מיהרנו חזרה למקום בו, לדברי אותו מודיע, נפל התיק, ממש מעל אחת מאותן ביצות עליהן חלפנו ביעף בדרך הלוך, והנה – לא שרוך ולא אבזם, נעלם התיק כלא היה, והמקום – ריק כקליפת אגוז, פרט לכבל אשר שימש לקשור את התיק למרכב האופנוע, אשר מוטל היה בקרבת מקום. לשוא תחקרנו את המקומיים שמיהרו להתאסף באשר למקום הימצאו של הצרור, כל זאת בעזרתו של אותו מלווה אשר לבסוף, כשכלו כל הקיצין, הציע לנו לבלות את הלילה בביתו ולקוות שהתיק יתגלה למחרת בדרך פלאית כלשהי. בטרם עזבנו את המקום, העלתה הנסיכה הצעה של טעם טוב, להעמיד פרס כספי למוצא הישר(יותר או פחות), וכך עשינו. בתחושה קשה פניתי אל משכבי אותו ערב, ולאחר לילה נטול שינה רצופה בו דווחתי, לראשונה בתולדות, כדובר רוסית מתוך שנתי, הוערנו השכם בבוקר על ידי בעל הבית המחוייך, אשר בישר לנו על בואו של שליח ובידו התיק הגנוז, אשר את אובדנו סיימתי לבכות ביום האתמול. נותרתי שמח אך עם זאת משתומם, האם יד של זדון היתה בהשתלשלות המאורעות, או שמא, כשם שניסה לומר מארחנו, אך יד המקרה היא, שלא מצאנו את התיק זרוק בשיחים בחיפושינו ביום האתמול. השאלה אולי מתחדדת, כיוון שעד כה הותירו רוב פגישותינו עם האזרביג'נים ככולן את התחושה, כי מדובר באנשים ידידותים, ישרים ושוחרי טוב, והנה – מכתימה מזימה זדונית ורבת משתתפים זו את האידיליה הכפרית אשר טווינו לנו. ובכן – יתכן שהיתה זו הכבשה השחורה שסרחה – אם בכלל – ואין בכתם שהותירה בכדי לפגום ברושם הכללי של אנשי המקום בעיני, כך סבור אני לעת עתה, וכבודם של אנשי המקום במקומו עומד הוא בעיני.

זמן: שבעים ימים בקווקז

פגישה חטופה עם השגריר הלובי

יציאתנו מבאקו, לאחר עיכובים רבים, פתחה את מסע השוטטות המיוחל, לאחר שכבר השתכנענו שכל תכלית קיומנו באזרביג'ן בכלל ובבאקו בפרט מצטמצמת בהתבוננות בשפמם הרוטט של כל אותם פקידי מכס תאבי טפסים שיכולים שלטונות המדינה לנפק, בעודם מערימים עוד ועוד מכשולים בירוקרטיים בדרכנו אל החופש(לאן?!), תוך התניית מאורעות מסויימים בהתקיימותם של אחרים, אשר, בתורם, תלויים בראשונים. נשמע מבלבל? הדרך היוצאת מבאקו הובילה אותנו תחילה צפונה אל סבך דרכים כפריות אשר את סופן מי ישורנו(אנו, בתום עבודת שטח מדוקדקת) – שנפתרו בהגיענו למקום שראוי, אולי, להקרא, 'המסעדה בקצה הקרום', שכן מחלונותיה ניבט מחזה שלא מן העולם הזה, של גאזים הבוקעים מן האדמה(שהיא, כידוע, קצהו של קרום הכדור, ומכאן השם המוצע), בוערים בלהבה צהובה כחלחלה ללא הפסק, כך משך דורות רבים. בעבר היתה תופעה זו שכיחה באזור חצי האי אבשרון, העשיר במרבצי נפט וגז טבעי, מה שהביא זורתוסטריאנים רבים, יש לשער, לכלל אקסטזה רוחנית-דתית, לנוכח התגלות אלוהי המזוט. כיום, בעקבות קידוחי בארות הנפט המרובים, פחת במדה נכרת הלחץ התת-קרקעי, מה שהביא להפסקת פעילותן של רוב אותן נביעות גז ספונטניות – מעניין איך היה מתפרש המאורע ע"י זורתוסטריאני מודרני...

רפיק, ג'פאר וחברים אחרים

הדרך לשמאכי, יעדנו הבא, לא עברה ללא תזכורות מהממונא, כי אך בן חלוף הוא בעולמנו, ויתכן כי בקרוב ישיב את נשמתו לבורא עולם ופגוש. גם באזרביג'ן, כך גילינו, ששים להיחלץ תושבי הספר צרובי השמש וחדי הבלורית לעזרתם של אורחים ממונעים הבאים הרחק-הרחק מארצות החום שמעבר לים(השחור), ועד מהרה תוקן המפגע הנוכחי, אשר גרם למצת האופנוע להיירות בקול שריקה מן הבוכנה, ויכולנו להמשיך בדרכנו. הגענו, אפוא, לעיר שמאכי בערבו של היום, כשלפתע, בעודנו תרים ברחובות(או יותר נכון, ברחובה היחיד של) העיר, נבקע לו המחבר בקצהו של כבל הקלאץ', ושוב מצאנו את עצמנו ללא יכולת של ממש לזוז. בעודי רכון מעבר לכידון בנסיון לפתור את הקלקול, הגיע אי מזה צעיר שחרחר וגבוה, מטורזן בלבושו(שנות השישים מתגלות כחיות ובועטות בספר האזרביג'ני!), שענה לשם ג'פאר, מה מוזר, ובחיוך כובש(ומה שיותר ראוי לציון, נקי מנצנוצי זהב), הציע לנו בצורה שלה אין לסרב, את עזרתו. הרבה הוא לא ידע לעשות, ומשאזל זמנית מלאי חיוכיו, הציע ללוות אותנו לחברו המכונאי שכבר ידע מה לעשות. בדרך הצטרף חבר חייכן אחר, רפיק שמו, וכך, רכובים לעייפה, פנינו לחפש את אותו מכונאי. משלא התגלה הלז בביתו, פנינו למספרה אליה היו מועדות פניו(כך לדברי אמו), אך גם שם נתבשרנו שיצא את המקום זה מכבר. לבסוף, אותר הברנש, שאכן הפגין מגוון כשרונות אלתור ופתר, זמנית, את התקלה, ומשתם עניין זה, פנו אלינו מדריכינו החדשים בעיר בשאלה, לאן מועדות פנינו. לדברי מורה הנבוכים(או שמא מטעה הטועים?), הוא ה"לונלי פלאנט", בעיר המתין לנו מלון אחד, וניגשנו לבחון את טיבו ומראהו, והאם נאים השכנים. את הבדיקה ביצעה בחטף הנסיכה, אשר שבה כלעומת שבאה, בחותמה את המתקן כלא ראוי למגורים, מה שסיפק עילה לתביעתו של רפיק, כי נבלה את הלילה בחיק משפחתו. לאחר שביררנו בעדינות על המצאותם של אתרים חיוניים כגון מקלחת חמה(כמה טוב לטייל, באמת, עם נסיכה שיודעת לשאול את השאלות הנכונות), נעתרנו להזמנה, ואת הערב העברנו, לאחר ארוחה ומקלחת, בצפיה בסרט הוידאו של חתונת אחותו של רפיק, ששמה, בעוונותי, פרח מזכרוני.

למי שמחזיק פטיש – כל דבר נראה כמו מסמר

את הבוקר פתחנו בביקור בפנצ'ריה המקומית, שם החלפנו את הגלגל שבסירה עם הגלגל הרזרבי, על מיסביו וחלקיו הפנימיים. על המלאכה אמון היה בעל העסק, אשר ניגש למשימה כשפטיש אימתני למראה בידו, ותחת לחלץ את המיסבים מתושבתם בעדינות, חבט בהם שוב ושוב בכח הולך וגובר, עד שנתבקעו הללו והיה צורך לחפש חדשים. נוכחתי, להפתעתי, לראות, כי ישנן משימות תחזוקה, שעדיף כי אעשה אני במו ידי, חרף נסיוני המועט, ולא כל אותם אוחזי פטישים למיניהם, המתכנים "בעלי מקצוע", ואשר יודעים לבצע כהלכה, אם בכלל, מספר מצומצם של משימות שגרתיות ותו לאו. לאחר מכן, תוך הודיות למארחינו הנדיבים, אשר התעקשו, לשוא, לא לקבל תמורה בעבור הלנתנו והאכלתנו, יצאנו לדרך. פנינו היו מועדות לכפר להיצ'י, עליו המליצה בחום דורית, מדריכת טיולי גיל הזהב בה פגשנו בהרכב הקודם, בצפון גרוזיה. במקום להגיע עד העיר איסמעילי ומשם להמשיך ברכב שטח לכפר, כפי שהמליץ רפיק, בראותנו פניה מסומנת המובילה ליעד, החלטנו להסתכן ולנסות לעבור בדרך הקצרה יותר, שאמורה היתה להיות בלתי עבירה, כך גם לדברי מורה הנבוכים. הבחירה התגלתה כמוצלחת ביותר, עת פילחו גלגלי המקולל את רגבי העפר, הבוץ והאבנים בדרך בת עשרים הקילומטרים: דרך יפה מזו טרם שזפו עינינו, עת שכבות הקרקע שנפרשו עם כל פיתול חדש, נישאו אל על בזוית בלתי אפשרית, כמעט ישרה, למול פני האדמה, ובינות לדרדרות ובולדרי ענק, נישאנו בביטחה, גומעים את הנוף ההררי המיוער והנפלא, משקיפים לסירוגין מטה, אל הנחל הזורם עשרות מטרים מתחתינו, ומעלה, אל אותן פסגות זקורות, תופעות גיאולוגיות כמותן טרם ראינו. הנסיכה הביעה חשש מה לנוכח הפרשי הגבהים המסחררים, ואולם בבטחה הגענו, לבסוף, אל הכפר השליו.

"ערב טוב אדוני השגריר"

בכניסה לכפר זרם לו הנהר, ואך חצינו את הזרם המתון, מאס כבל הקלאץ' בתפקידו המונוטוני, ונקרע בשנית. סביבנו התאספה החבורה המקומית, שעזרה לנו להעמיד את הסורר בצל, ובסמוך לו, בניחותא, פרסנו לנו אבטיח אדירים(שהוענק לנו קודם לכן מידי אחד הכפריים) והגרנו את תוכו המתוק, בשלמותו, אל קרבנו. כר הדשא בו עצרנו התגלה כשייך למשפחה מקומית בה שבעה אחים, אשר מורגלים היו בתיירים, ואחד אף ידע אנגלית מצויינת. חיש מצאנו לנו מקום לינה בקרבת החמאם בן שלוש מאות השנים אשר בבעלות המשפחה, וזאת בניגוד לאזהרות המדריך(כמו גם אלו של מארחינו הקודמים) על היעדר פתרונות לינה ואכסון בכפר. התוודענו לצעיר האחים, אינתיקם שמו, שלקח אותנו לסיור באזור, מתוך מה שאז פירשנו כהכנסת אורחים ראויה ומאוחר יותר התגלה כשעמום גרידא מלווה בתאוות בצע חסרת פשרות ומעצורים(ביום שלמחרת התגלה הברנש כמטרד של ממש, כשאז נאלצנו להבהיר לו כי איננו זקוקים לשירותי הדרכתו באזור). בערבו של היום, התגלה החמאם כלהיט, כשפקדנו את החדר רחב הידיים התחוב מתחת לבטן האדמה, מעלה האדים והשופע במים חמים, ושטפנו מעלינו את אבק הדרכים לאורה של עששית מהבהבת, כשאך צללים וצלילם הערב של טיפות המים מלווים את פסיעותינו. ביום המחרת יצאתי לטיול אל המפל המקומי בלוויית אינתיקם(שאז עדיין התעקש להדריך), מרחק חצי שעת הליכה מתונה לאורך הערוץ. מעבר לאחד הפיתולים הופיעו שני מטיילים נוספים, שהתלוו אלינו בדרך למפל. תוך שיחת היכרות גיליתי, להפתעתי, כי האחד עבד עד לא מזמן בשגרירות לוב בבאקו, ועתה מוצב הוא, לדאבונו, בקאבול. החלפנו דיעות פוליטיות, אשר התגלו כבעלות דמיון מפתיע, ואף חתמנו את המפגש בטבילה משותפת במפל.


נספח מיוחד: שירו של אינתיקם

לא, לא יכולנו להתאפק, והנה הוא,בהופעת בכורה, הראפר האזרי עליו עוד נשמע רבות, קבלו את... א-י-נ-ת-י-ק-א-ם:

קוראים לי אינתיקאם
ואני ילד מתוחכם
אזרי בלי שפם
בחמש שפות מדבר מדופלם

יש לי כרטיס ביקור
שמה כתוב:
HEAD OF TRANSLATION -
שיהיה ברור,
שמי שפה נותן לתיירים בראש
זה קודם כל אני - אם תאהבו את זה או לא

אני להיט בלהיצ'י - יה
אני להיט(סקראצ') להיט בלה-לה-לה-היצ'י

כשהשגריר הלובי בא לכפר שלי
דבר ראשון שהוא עושה זה הוא עובר אצלי
עושה לי:"נו? אתה זוכר אותי?"
אני מנפנף אותו כמו-שהוא-בא כבד, מולי

יש לי אחים ששה - אנחנו מאפיה
כמו המשפחה של איך-קוראים-לו אבולעפיה
בבית יש חמאם - אדים ולהבות
כניסה לכוסיות חינם, כל השאר משלמים ת'ג'ובות

אני להיט בלהיצ'י - אה הא
אני להיט(סקראצ') להיט בלה-לה-לה-היצ'י
אני להיט בלהיצ'י - אה הא
להיט בלהיצ'י...
להיט בלהיצ'י...
להיט בלהיצ'י...

זמן: ששים ושמונה ימים

פצצות לתפוצות

בואה של נסיכת החידקל, כך דומה, בישר על תחילתו של עידן חדש בחייו של הטייל הלא ממוחשב, הוא עבדכם. צופים חדי עין לאורכו של הכביש בן כשלושים הקילומטרים המוביל מבאקו הבירה לנמל התעופה בינה יכלו להבחין באופנוע הדוהר לו ביום ה' בשעה ארבע לפנות בוקר ונוסעיו – שניים, איש ואשה, חבוקים אל מול הרוח השורקת. לרוע המזל, גם השוטרים עצלי העין יכלו להבחין בחסרונם של הן קסדות מראשי הרוכבים והן פנס אחורי תקין, אך הדבר הסתיים בבדיקת רשיונות חפוזה ותו לא, שכן יותר תמהים היו אותם קלגסי שיטור מפוהקים על קנקנם של השניים מאשר על תקינותם של ניירות התעבורה, וטוב שכך. בכך נתבשרנו אנו על סיומו של עידן המשטרה העויינת ותחילתה של זו המחוייכת, שינוי מבורך מאין כמותו אשר הופיע בזמן שלא היה טוב ממנו להיקרא ע"י בורא עולם ופוזמק. את היומיים שלאחר מכן בילינו בנסיונות שוא להכשיר את האופנוע לתנועה ברחבי אזרביג'ן, מה שרק שיקע אותנו בתסבוכת הבירוקרטית הנסבה סביב תקנות יבוא ויצוא כלי רכב. בסיומם של יומיים אלו, ביום השבת הקדוש, נתבשרנו על הצורך לחכות ליום העבודה הרשמי הבא, הוא יום שני, מה שהביא להחלטה לנסוע באמצעי התחבורה הציבוריים, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, ליום יומיים של מנוחה מכל אותם פקידי מעומלני-צווארון, לצפון, אל העיר הנידחת קובה.

במלון הצפון – כל מיטה עילפון

לעיר קובה הגענו זמן מה לאחר רדת החשיכה, וחיש קל שמנו פעמינו למלון היחיד באזור, הוא מלון שאדאג, או שם דומה לזה, הנחשב ע"י המדריך לחריג ויוצא דופן בנוף המקומי של אפשרויות לינה לא קוסמות בלשון המעטה, הפזורות ברחבי הספר האזרביג'ני. ובכן – לא חריג ולא פצפוצי אורז, שכן אותו מעון התגלה כמאורה מטה לנפול, ששנותיה לפחות כמניין שנותיו של פקיד הדלפק הרגוז, יתכן בתוספת מניין שנותיו של הדייר בחדר שלידנו, שעסק בשעה בה נכנסנו אנו לחדרנו בלגימת תה תוך נענועים בלתי פוסקים(ושמא בלתי רצוניים?) של ראשו, בצורה מבעיתה שדומה היה כאילו נלקחה מאחד מסרטי משפחת אדאמס. גם למקלחת לא זכינו בסופו של אותו יום, וכך, מאוכזבים קלות, פנינו למשכבינו.

טאטים זה טוב?

בבוקר יצאנו לסיבוב בעיר, שדומה היה בשעת צהריים, שעדיין לא התעוררה וספק אם תעורר: לאורכה ולרוחבה, כל האנשים, תיקון, הגברים, עליהם נחו עינינו, דומה היה שעוסקים הם, בניחותא, בלגימת תה ובהעברת הזמן במשחקי השקובית. הלזאת יקרא איכות חיים? המשכנו בדרכנו אל הכפר השכן, קראסניה סלובודנה, בחיפוש אחר קהילת היהודים הטאטים, אשר שמענו כי אלפים ממנה גרים בו, ואכן בשיטוטינו לאורך רחובות הכפר, הופנו אלינו קריאות בעברית, והזמנות מסוגים שונים, שלרובן נענינו: פתחנו בביקור בבית הכנסת החדש(!), שהתגלה כנעול אך מרשים למראית עין מבחוץ(אכן – לזאת יקרא שכינה), המשכנו בנסיונות דיבוב המקומיים לשיחות, שלא התגלה כרבות מלל: הטאטית, שאמורה היתה להיות תמהיל בין פרסית עתיקה לעברית, התגלתה כג'יבריש בלתי מובן בעליל, ואת הרוסית של אנשי הכפר – בקושי יכולנו להבין. בעודנו פוסעים חזרה עצרה אותנו בדרכנו אשה מבוגרת, ובחום הזמינה אותנו להתארח בביתה. נעתרנו להזמנה בחפץ לב, וזכינו לשמוע סיפורי משפחה, לטעום ממרקחות גנה המופלאות, ולהתכבד בתה ומיני תרגימא ופירות. מזה זמן מה ניסיתי, ועדיין הוגה אני בדבר לפרקים, לרדת לחקר השאלה – מה, בעצם, מקשר, בין אותם אנשים לבינינו, שהרי הם – שייכים יותר, כך נדמה, לסביבתם המקומית, אותו עולם שני או שלישי בו אנו תרים כאנתרופולוגים בקרב שבט דב המערות(אם אך תיסלח היומרה), ואליו אנו – בני דור ההי טק והתחתוניות המכונפות(וכאילו שיכלו לעוף לאן-שהוא על מטרוניתותיהן אילו אך רצו – יוחלף הכינוי ולאלתר!). נכון, הם יהודים וגם אנו, אך מה משמעות מילים אלו בעידן הפרושוטו ומשחקי השבת – השתייכות גנטית? משפחתית? שבטית? מסקנת ביניים: אין שום קשר נראה לעין, ואנחנו, בניו של הדור בו נקבר האלוהים(ובשיבה טובה), נהנים כרגע מארוחת חינם בחסות אמונות ימי קדם.

הדרך ארוכה היא ורבה

במהרה עלינו על המרשרוקטה הראשונה מני רבות לאותו יום, אשר הביאתנו לראשיתה של דרך המובילה למבצר ימי-ביניימי עלום, אליו היו מועדות פנינו. הזמן היה קצר, מה שהביא אותנו, לאחר משא ומתן ממושך, לשכור מונית על נהגה וחברו, כדי שיובילנו כמעט כל הדרך אל המבצר החרב. בדרך עברנו בסנטוריום עתיק יומין מימי הסובייטים, בו גילינו לאכזבתנו אך נופשים רגילים בתכלית, וזאת תחת חזות במראות מהעולם שמעבר לשפיות, כאשר בסתר ייחלתי. בסוף הדרך הממונעת היה עלינו לטפס עוד מספר דקות - והנה הגענו למבצר האמור. כל הכבוד. פנינו חזרה לאורכה של הדרך בה באנו, רצף של ארבע מרשרוקטות נוספות(אילו אך היו אלה מחלקות כרטיסי גירוד עם כל נסיעה, נאמר, פרס ראשון אופניים), ומצאנו את עצמנו נחים על זרי הדפנה בחיקם של זמרי הבית המאוסים של מלון אראז בבאקו, ביתנו הראשון והאחרון בעיר.

זמן: ששים ושניים ימי נוודות

גלויית שנה טובה מדושנבה

ההגעה לבאקו, בירת הנגב, התגלתה כקלה מהמשוער, למעט עצירה בלתי רצונית אחת של האופנוע, כארבעים קילומטרים לפני העיר, ואשר התגלתה כפועל יוצא של מיכל דלק ריק(אז באמת נזכרתי, שמזה כמאתיים קילומטרים לא הושקה הנזק). נו טוב. חוץ מהאמור, לא התגלו בעיות מיוחדות לאורך הדרך בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים(!). עם ההגעה לשערי העיר, נחגג הקילומטר האלף ללא בעיות מכניות בהכנסתו של הנזק למוסך לצורך טיפול שוטף כמו גם הוספת תכונות מתקדמות דוגמת בלם קדמי, תיקון נזילת השמן ההיסטרית, ומד מהירות חדש, לאחר שהקודם החל לנוע ולנוד מעל לשבעים קמ"ש בצורה שלא אפשרה לאיש, פרט לאחד והיחיד, בוחן אגזוז ובוכנה, לדעת מה המהירות בה נוסע המפלץ. את פרטי המוסך כמו גם שמו של המלון בו התאכסנתי רשמתי מפיהם של זוג טיילים חביב נוסף שפגשתי בדרך, הוא סקוטי והיא אזרביג'נית, וביחד – ניל וג'סמין, בהם פגשתי רכובים על אופנוע מפלצתי במיוחד(מהסוג ה...כחול), מצויידים בכל אותו ציוד רכיבה יקר ערך, שלאחרונה החלתי לחוש בחסרונו, דוגמת קסדות וחליפות רכיבה, פאר תוצרת המערב. עם ההגעה לעיר, פצחתי במסע דילוגים לצורך איתור בית האינטרנט בו אוכל להעלות את הגיגי מסעותי מן הכתב אל השרת, כמו גם בבירורים מבירורים שונים, הנוגעים למעמדו החוקי של האופנוע באזרביג'ן, עלויות שילוחו בדרך הים להודו ועוד כהנה וכהנה.

התוכנית הבאה: מסע אחר

מזה זמן מה מקננת בי הרגשת מועקת מה בנוגע למסע זה: יותר מדי הצקות, ענייני משטרה, ופחות מדי מפגשים מותירי חותם עם אנשים מעניינים. אלה הביאו אותי למסקנה, כי בכדי שלא לשקוע באבק הדרכים, עלי לשנות מיקום ואוירה, ואיזה מקום יצלח יותר למטרה זו מאשר הודו? התוכנית הנה, מרגע שתגיע נסיכת החידקל, לטייל שבועיים באזרביג'ן רכובים על גבו של הנזק, לעבור לאוזבקיסטן לשבועיים נוספים ומשם לטוס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא הודו: הקץ למוז'נה, ברוכה תהיה המילגה(אם לחשוף שתיים מססמאות האינטרנט החביבות עלי). בהודו, כך אני תקווה, אנוח קמעה, אטייל קמעה, ככל שיאפשר לי כספי המתמעט ונזק, ובסופו של דבר אחפש שם עבודה בכור מחצבתי התעסוקתית, היא זירת ההי-טק, אי"ה. בינתיים, אני לומד את פני העיר באקו ותבנית רחובותיה, ע"מ להיות מסוגל לתור ולנוע בה בכוחות עצמי, או לפחות לא להשדד בידי נהגי מוניות ערלי לב, שהוליכוני עד כה הלוך ושוב בעקבות מאווי לבם, גובים אתננים שלא היו מביישים, בהגזמה קלה, את עמיתיהם בכרכי המערב. הכסף האזרי, אם כבר הזכרתי זאת, לא שוה הרבה ביחידות מוניטוריות, ומסתבר ששם החיבה המקומי לשטר של עשרת אלפים מאנאט הוא שירוואן, על שמו של המקום הקדוש המאוייר על השטר, בצורה דומה לגולדה, לאשכול, ולרמב"ם אשר במקומותינו.

שוש המתאבדת

את היום העברתי, כדרכי בקודש, בשוטטויות וברכשים חדשים בשווקים המקומיים, שכללו מספר פריטי לבוש, משקפי שמש אפופי מגניבות, ומשוש לבי האחרון – ספר מפות של העיר, בעזרתו אף ניווטתי את דרכי חזרה ממרכז העיר למלון, מהלך קילומטרים ספורים, ברגל. במסעדת המלון חיכו לי זמרי הבית, אשר הפליאו לשיר בקולם הערב שרשרת נעימות ספק מזרחיות ספק רוסיות(רע עוד יותר ממה שזה נשמע?), והגדילה לעשות הזמרת, אשר עיכסה לעברי בצעדי ריקוד קלילים, ובתקיפות שלא ניתנת לסירוב, הזמינה אותי לרקוד עמה, עת זימר עמיתה בקולו הנוגה את אותן נעימות משוקצות. בשיחה הקצרה שניהלנו למדתי את שמה, אותו אינני זוכר כעת, אולי היה זה שוש, למרות הסיכויים המועטים שכך הדבר, וכמו כן את כור מחצבתה, היא העיר דושנבה, אשר בטאג'קיסטן הרחוקה – רחוקה. שוש, מאידך, למדה כי מצפה אני בכליון עיניים לאשתי אשר תגיע מחר – מה לעשות, הייתי חייב להמציא אליבי שאינו ניתן להפרכה לאור שידוליה המוסווים אך בקושי, ואת כל השתלשלותי מאז עזבתי את ארץ הקודש. חולצת החרוזים שלבשה אשת החיל אך הקושי הצליחה לכסות על מטלטליה, שנראו היו ככבודה החייבת בהצהרה בזמן מעברי גבולות, ואך שן הזהב המנצנצת בפיה לימדה על מניין שנותיה, כמו גם על העובדה כי חייה לא סוגים בשושנים היו עד כה. רק אוסיף, כי נפרדנו כידידים, לאחר שמיהרתי לחמוק מעברתה המתנפנפת ברוח המאווררים, בערך באותו זמן בו החל כדור האורות לסוב את סיבובו, מלווה מספר מועט של זוגות אחוזים זה בזה בשלבי עילפון שונים, מתנודדים לצלילי הזמר ההולך וגווע, מפיו של הזמר, אשר כמו להכעיס, המשיך לגלות סימני חיות מובהקים באותו ערב כמו גם בבאים אחריו. ליל מנוחה, באקו רבתי.