בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
25.8.03
מן: 96 ימים בסחבקיסטן
תוכניות גדולות, כסף קטן
דומה, כי זמן רב עבר מאז נכתבו בדפתרי הנאמן מילות בלוג חדשות, אכן, זמן רב מדי. בשבועיים האחרונים שהינו, נסיכת החידקל ואנוכי, בבירת ארצות ה(ס)תן, היא היהלום שבכתר האימפריה הטימורידית-מונגולית העתיקה, פנינת האיסלאם באסיה התיכונה, היא אוזבקיסטאן. שבועיים תמימים, בי נשבעתי, ואף לא מילה. ואין תימה בדבר, שכן זמן רב עבר בטרם נסתגלתי לצורת הטיול החדשה והכמעט לא מוכרת, של הינשאות בידי כלי תעבורה לא לי, בה ידי נקיות הן מכתמי שמן ומבגדי נעדר ניחוחו המתקתק, הממכר, המחיה של נוזל החיים, הוא הבנזין, אב כל בוכנה יתברך. זמן רב עבר, עד שנתרגלתי לעובדה, כי בידיהם של נהגי אוטובוסים ומרשרוקטות, מטוסים ומוניות, נתון אני, אם לחסד ואם לחסר, ובזמן זה לא פסק זרם המראות החולפים ומתחלפים מנועו, מה שמקרב אותי אל הסיבה(או העילה, אוסיף ברעד, מקווה תקוות שוא לחסדיהם של קוראי המושחזים) להפסקת הכתיבה הזמנית ולזניחת המסורת המפוארת אשר נרקמה ביני לבין קוראי בלוג זה, כן, אתם, המרצרצים סביב שורות אלה בעושקכם זמן גנוב מנושיכם או נוגשיכם, ידיכם דרוכות למשמע כל רחש קל שבקלים, מוכנות ללחיצה על צירוף מקשי ה-ALT-TAB אשר יכסו גליון זה ויעמידו תחתיו אחר – אם דף חישובים סבוך ואם סביבת פיתוח מוכללת – כשרים למהדרין, אשר כלל אינם חושדים במתחולל בחלון הפעור מתחתם. ועל כל אלה – הסליחה.
אוזבקיסטאנגה אקסטרווגנזה
ובכל זאת, אנסה לתאר ולו במעט את אותם מראות ורשמים שעוררה ארץ זו בעבדכם הנאמן, ולו יהי הדבר אך רישום כללי ומטושטש, קוי מתאר מבוססים על זכרון נמוג, לקט פיאה ושכחה של שדה החוויות שנצברו-נצררו בשבועיים האחרונים, ויאמר עבדכם כי טוב. כבר בלילה הראשון בבירת אוזבקיסטאן, היא ק"ק נאמנה טשקנט, הבחנו למרבית מבוכתנו בערב רב של תוי פנים וצורות לשון, הדרים כאן בכפיפה אחת. טיפוסי החזות האתנית ניתנים אולי לחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: בראשונה, הסלאבים, בהירי המראה וגבוהי הלחיים. בשניה, המלוכסנים, זכר לכובש המונגולי שהרבה והפרה את הארץ. ואחרונים חביבים הם בעלי הבית המקוריים, הטורקמנים, הכהים במעט, אשר מתאפיינים בלבוש היותר מסורתי ובמדרג החברתי-מעמדי, אם לחטוא בהכללה גסה, הנמוך מבין השלוש. באשר לשפות המדוברות, הוברר לנו כי חלקה של האוכלוסיה דובר אך ורק רוסית, בעוד חלקים אחרים דוברים בנוסף לרוסית גם אוזבקית, טאג'יקית, פרסית, ושפות נוספות אותן לא היטבנו לאבחן. המתאם בין תוי הפנים לשפה אף הוא רחוק היה מלהיות מובן מאליו. רבה היתה השתוממותנו באותו לילה ראשון, כאשר פקידת הקבלה מלוכסנת העיניים, אותה בנקל שייכנו בדמיוננו לשושלת מינג, פתחה לראשונה את פיה וברוסית שוטפת, מתנגנת, שאלה אותנו לרצוננו, האם חדר כזה או אחר, וכו'. חלק מדיסאורינטציה אתנית זו, אותה לא היינו הראשונים לחוות, כמדומה, נובע מהעובדה, כי הישות המדינית הידועה כיום בשם אוזבקיסטאן כלל לא היתה קיימת לפני העידן הסובייטי. עוד התחוור לנו, כי על מנת להחליש את הזהות האתנית-לאומית ובכך למנוע תסיסה פוליטית אפשרית, בחרו קברניטי הברית הסובייטית לאגד מספר זהויות אתניות, האוזבקית והטאג'יקית בראש ובראשונה, בתוספת מהגרים מרוסיה האירופאית, אשר תוגמלו בכדי לבוא ולהפריח את ה"שממה האסיאתית"(ואשר תוגברו מאוחר יותר, לאחר רעידת אדמה אשר החריבה את העיר טשקנט בשנות השישים, בידיים עובדות רבות הישר מרוסיה). כך נתקבלה, בסופו של דבר, רפובליקה סובייטית כשרה למהדרין, ובעיקר – מסוכסכת מדי בתוך עצמה מכדי להדוף את זרועות התמנון המשתרגות של אמא רוסיה. כה היטב צלחה המשימה, עד כי גם כיום, בשונה מהרפובליקות לשעבר בהן ביקרנו עד כה, ניתן לחוש באוירה הסובייטית בכל מקום אליו תפנו, בתנאי שאינו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של הארץ: החל מהנוכחות המשטרתית והצבאית המוגברת, עבור דרך הארכיטקטורה האפרורית, המנטליות, תודעות השירות הלקויה(תיירים או לא?) ועוד. הופתענו לגלות, למשל, כי גם אוזבקים מבטן ומלידה חייבים לשאת באמתחתם דרכון בכל עת, ובפרט בזמן נסיעות בין עירוניות, כשאז נבדקים הללו באינספור מחסומי משטרה. בתחילה היה הדבר לצנינים בעינינו למודות החופש וזכויות האזרח, ולאחר מכן, במאמץ מה – התרגלנו.
י"ט שעות באבטובוס לחיווה
לאחר שהיה של מספר ימים בטשקנט, שוטטות בשווקי המזכרות וחריש בלתי פוסק של המטרו המשובח אשר לעיר, שמנו פעמינו אל העיר העתיקה חיווה במערב אוזבקיסטאן, שבעברה היתה תחנת מעבר על דרך המשי הגדולה בואכה הים הכספי, מבודדת מכל עבריה ע"י מדבר הטאקאלמקאן המצמית, ונשלטת ע"י אמירים צמאי דם אשר נהגו להטיל על מתנגדיהם מיני עינויים נוראיים דוגמת הטלתם לבורות שורצי פשפשים ועקרבים, ולהמית אחרים במגוון מיתות שונות ומשונות, ביניהן שיפוד, כליאה בשק מלא חתולי בר, הטלה מראש צריח, ועוד כהנא וכהנא. כיום, רווחנו לגלות, מתפקדת העיר בעיקר כמוזיאון ענק, שמרכזו, כמובן, בעיר העתיקה, מקום בו מורגלים התושבים בעדרי תיירים יפאניים חמושים במצלמות דיגיטליות(או שמא התיירים הם הדיגיטליים והמצלמות – יפאניות?), כך שבכל כניסה למסגד, מדרסה(הוא בית מדרש למחזיקי דת האיסלאם), או סתם צריח גבוה, עומד לו אחד או אחת פלוני, הגובה דמי כניסה מופקעים, עתים מודפסים באותיות קידוש לבנה, מעשה ידיו להתפאר של האחיין השולט ברזי ה-"וורד". בתחילה, אודה בבושת פנים, שילמנו כנדרש. לאחר זמן לא רב, התחלנו להתמקח, ובהצלחה לא מבוטלת - מה שהתאפשר על ידי נכונותם של אותם שומרי סף לשאת ולתת על גובה האתנן. לבסוף, שערו בנפשכם, אף הגענו לידי דיוני שכר עם שומרי הכניסה למוזיאונים, שנהגו לטעון בתחילה על קיומו של תעריף קבוע מראש, אך נאותו גם להתיר את כניסתנו בתשלום מופחת הודות להגדרתנו כסטודנטים, גימלאים, או נכי מלחמה ותיקים, כטוב ליבם של סריסי היום. ואולם את העיקר – השמטתי מן הכתב: כל אותו יופי והדר ארכיטקטוני, שדלה היריעה מלתאר, של מגדלים הנישאים מעלה מעלה לשמיים, עטורי ערבסקות, פסיפסים מרהיבים, קשתות, וכל שאר התפארות שהשכילו טובי הבנאים בעת ההיא לנפק – בכל אלה חזינו – ורווינו.
בבואכה לבוכרה – עשה לך רב
היעד הבא, אליו נישאנו בביטחה מעל גבי מונית שירות עמוסת מכשירי חשמל חבויים, היה העיר בוכרה. וגם כאן נתקלנו בקיש קש תיירותי שאין כדוגמתו, מה שכבר התחיל להמאס עלינו, וגם כאן תרנו, גם אם כבר בחוסר סבלנות קל, בינות לשכיות חמדה ארכיטקטוניות מרהיבות, ונהנינו(אף סבלנו) מהכנסת אורחים תיירותית במידה, מתומחרת במידה, ובכללו של דבר – משעממת במידה. חריגים לכלל האמור היו שני מקרים: האחד, בזמן ביקורנו בארמון הקיץ של אחד משליטי העבר(שוחרי הפרטים ההיסטוריים, אם ישנם כאלה בנמצא, מוזמנים לעלעל בעותק ה"לונלי" הקרוב למקום המצאם), נכחנו במנהג מקומי אותו מציינים זוגות העומדים להינשא, לבקר במקום ולפקוד את מתקניו, ובעיקר – להסריט בוידאו את כל המאורע. אך לא בזאת היה העניין – מספר זוגות נישאים שהו במקום בעת ביקורנו, וכאשר נפגשו זה בזה, האחד ביוצאו והשני בהכנסו, נעמדו האחד מול השני, ובמשך דקות ארוכות החליפו הכלות, בתורות, קידות עמוקות זו מול זו, בתוך שקט שהשתרר לפתע בשתי הפמליות. תמוה. מאורע שני הראוי לציון היה הזמנתנו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת המקומי ע"י אחד מתושבי השכונה, בנימין שמו, שחיש קל זיהה את מוצאנו המשותף גם אם המרוחק, ומיהר לזמננו למאורע האמור. דומני, כי מאז טקס בר המצווה, שבו, אם זכורתני נכונה, הוכנסתי לראשונה כמו גם לאחרונה בעולן של מצוות היהדות, לא נכחתי בבית כנסת בזמן תפילה. עוד זכורתני, כי בבית הכנסת האשכנזי אשר בעיר הולדתי גבעתיים, נראו הדברים קצת אחרת: רוב היושבים גילו נוכחות סטאטית, אם בכלל, עד כדי כך שחלקם, המבוגרים יותר(שלא לומר הישישים) נדמו לי כמטים את ראשיהם, כאילו היו נמים כל אותה עת – ונזהר אני בכוונה, שלא לפגוע חלילה בכבודם של אלו שיתכן כי אותה שעה היו אותה עת בטראנס דתי עמוק, שרק עיני הבורות והילדותיות טחו אותה שעה מראות. כך או כך, בבוכרה היה המראה שונה לחלוטין. בית הכנסת כולו רחש תנועה וחיים בזמן התפילה, רבים נעו, שוחחו, עתים התפללו, נפנפו בדגלונים מלופפים סביב מקלות על מנת להפיג את השרב הכבד שפקד את העיר אותה שעה, ובקיצור – היה שמח. את ההזמנה להוצאת ספר התורה למחרת, ביום שבת בשעה שש בבוקר, נאלצתי, אם כי, ובצורה מנומסת - לדחות. את שהותנו בבוכרה חתם ביקור ביריד האבטיחים והמלונים, מאורע איזוטרי במיוחד(ושעל כן חלה עליו חובת הדיווח) הנערך כל שנה במשך שלושה ימים ברציפות, ואשר התגלה כסדרה אינסופית של דוכנים המציגים לראווה את מגוון הזנים והמינים של פירות אלה, כפי שהובאו לעיר הגדולה מעשרות אם לא מאות חוות שונות ברחבי אוזבקיסטאן. מטרת היריד – לא ידועה, שכן בכל אשר פנינו העטירו עלינו, חינם אין כסף, טעימות מכל אותו שפע של, ובכן, אבטיחים ומלונים. לסיום הוענק לנו מלון נבחר, מה שהיווה מעמסה ותו לא, שכן פנאי לאכלו – לא היה בידנו. ביום המחרת הפלגנו לסמרקנד, שהתגלתה כהמשך ישיר של חוויות התיירות של חיווה ובוכרה, עוד מספר פלאים ארכיטקטוניים עליהם לא אוסיף דבר, ביקור מיותר במוזיאון ענק ושומם בו חזינו, בין השאר, בשרידי ארון הקבורה של אמיר טימור(כן, אני יודע: גם לכם עפות ברגע זה חתיכות מהטחול מרוב התרגשות? – כל הזכויות לאביבי), והביתה לטשקנט, חזרה למלון לוקומוטיב(מדד איכות וטיב? את כל העיר משכיב? שומרים! השליכו את הקופירייטר לחפיר התנינים!).
מצפון תיפתח הטובה הגדולה
כיוון שנותרו בידנו עוד כארבעה ימים תמימים עד למועד חזרתה של נסיכת החידקל לארץ הקודש, חיש קל טיכסנו עצה טובה ומצאנו יעד ראוי תיור: עיירת נופש נידחת בצפון, ושמה צ'רבק. השכרנו לנו בית לאותם שלושה ימים, וכך בילינו את הזמן בנעימים, מקיצים לקול ציוץ הציפורים, מבשלים את ארוחותינו במו ידינו(בחסות חנויות המכולת אשר בכפר), ובאופן כללי – נחים מתלאות הדרך, אילו אך נפליג בדמיוננו כי היו כאלה. בתום השהיה שבנו טשקנטה, ולמחרת עלתה נסיכת החידקל על המטוס חזרה ארצה, מותירה את עבדכם, בשנית במשך טיול זה, לבדו, תמה ומשתומם איך לא השתנה דבר ובכל זאת – השתנה הכל.
קירגיזסטאן, בן אדם
מבט חטוף שערכתי לאחרונה על ממוני המתדלדל והולך הביא אותי לבצע שינוי חד בתוכניות לעתיד הקרוב: במקום המעבר להודו, כך נראה נכון לעכשיו, אסע לקירגיזסטאן, שם אנוע ואנוד לי בינות לרכסי הפאמיר האדירים משך שלושה או ארבעה שבועות, יחד עם ריבואות טיילים מכל קצוות העולם. בסיומם של אלה – אשוב לי לארץ קודשנו, בלי נדר, חזרה לתלם, כמו שאומר אבא שלי. והודו? אמא הודו היפה שלי תצטרך להמתין לי עוד זמן מה...
תוכניות גדולות, כסף קטן
דומה, כי זמן רב עבר מאז נכתבו בדפתרי הנאמן מילות בלוג חדשות, אכן, זמן רב מדי. בשבועיים האחרונים שהינו, נסיכת החידקל ואנוכי, בבירת ארצות ה(ס)תן, היא היהלום שבכתר האימפריה הטימורידית-מונגולית העתיקה, פנינת האיסלאם באסיה התיכונה, היא אוזבקיסטאן. שבועיים תמימים, בי נשבעתי, ואף לא מילה. ואין תימה בדבר, שכן זמן רב עבר בטרם נסתגלתי לצורת הטיול החדשה והכמעט לא מוכרת, של הינשאות בידי כלי תעבורה לא לי, בה ידי נקיות הן מכתמי שמן ומבגדי נעדר ניחוחו המתקתק, הממכר, המחיה של נוזל החיים, הוא הבנזין, אב כל בוכנה יתברך. זמן רב עבר, עד שנתרגלתי לעובדה, כי בידיהם של נהגי אוטובוסים ומרשרוקטות, מטוסים ומוניות, נתון אני, אם לחסד ואם לחסר, ובזמן זה לא פסק זרם המראות החולפים ומתחלפים מנועו, מה שמקרב אותי אל הסיבה(או העילה, אוסיף ברעד, מקווה תקוות שוא לחסדיהם של קוראי המושחזים) להפסקת הכתיבה הזמנית ולזניחת המסורת המפוארת אשר נרקמה ביני לבין קוראי בלוג זה, כן, אתם, המרצרצים סביב שורות אלה בעושקכם זמן גנוב מנושיכם או נוגשיכם, ידיכם דרוכות למשמע כל רחש קל שבקלים, מוכנות ללחיצה על צירוף מקשי ה-ALT-TAB אשר יכסו גליון זה ויעמידו תחתיו אחר – אם דף חישובים סבוך ואם סביבת פיתוח מוכללת – כשרים למהדרין, אשר כלל אינם חושדים במתחולל בחלון הפעור מתחתם. ועל כל אלה – הסליחה.
אוזבקיסטאנגה אקסטרווגנזה
ובכל זאת, אנסה לתאר ולו במעט את אותם מראות ורשמים שעוררה ארץ זו בעבדכם הנאמן, ולו יהי הדבר אך רישום כללי ומטושטש, קוי מתאר מבוססים על זכרון נמוג, לקט פיאה ושכחה של שדה החוויות שנצברו-נצררו בשבועיים האחרונים, ויאמר עבדכם כי טוב. כבר בלילה הראשון בבירת אוזבקיסטאן, היא ק"ק נאמנה טשקנט, הבחנו למרבית מבוכתנו בערב רב של תוי פנים וצורות לשון, הדרים כאן בכפיפה אחת. טיפוסי החזות האתנית ניתנים אולי לחלוקה לשלוש קבוצות עיקריות: בראשונה, הסלאבים, בהירי המראה וגבוהי הלחיים. בשניה, המלוכסנים, זכר לכובש המונגולי שהרבה והפרה את הארץ. ואחרונים חביבים הם בעלי הבית המקוריים, הטורקמנים, הכהים במעט, אשר מתאפיינים בלבוש היותר מסורתי ובמדרג החברתי-מעמדי, אם לחטוא בהכללה גסה, הנמוך מבין השלוש. באשר לשפות המדוברות, הוברר לנו כי חלקה של האוכלוסיה דובר אך ורק רוסית, בעוד חלקים אחרים דוברים בנוסף לרוסית גם אוזבקית, טאג'יקית, פרסית, ושפות נוספות אותן לא היטבנו לאבחן. המתאם בין תוי הפנים לשפה אף הוא רחוק היה מלהיות מובן מאליו. רבה היתה השתוממותנו באותו לילה ראשון, כאשר פקידת הקבלה מלוכסנת העיניים, אותה בנקל שייכנו בדמיוננו לשושלת מינג, פתחה לראשונה את פיה וברוסית שוטפת, מתנגנת, שאלה אותנו לרצוננו, האם חדר כזה או אחר, וכו'. חלק מדיסאורינטציה אתנית זו, אותה לא היינו הראשונים לחוות, כמדומה, נובע מהעובדה, כי הישות המדינית הידועה כיום בשם אוזבקיסטאן כלל לא היתה קיימת לפני העידן הסובייטי. עוד התחוור לנו, כי על מנת להחליש את הזהות האתנית-לאומית ובכך למנוע תסיסה פוליטית אפשרית, בחרו קברניטי הברית הסובייטית לאגד מספר זהויות אתניות, האוזבקית והטאג'יקית בראש ובראשונה, בתוספת מהגרים מרוסיה האירופאית, אשר תוגמלו בכדי לבוא ולהפריח את ה"שממה האסיאתית"(ואשר תוגברו מאוחר יותר, לאחר רעידת אדמה אשר החריבה את העיר טשקנט בשנות השישים, בידיים עובדות רבות הישר מרוסיה). כך נתקבלה, בסופו של דבר, רפובליקה סובייטית כשרה למהדרין, ובעיקר – מסוכסכת מדי בתוך עצמה מכדי להדוף את זרועות התמנון המשתרגות של אמא רוסיה. כה היטב צלחה המשימה, עד כי גם כיום, בשונה מהרפובליקות לשעבר בהן ביקרנו עד כה, ניתן לחוש באוירה הסובייטית בכל מקום אליו תפנו, בתנאי שאינו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של הארץ: החל מהנוכחות המשטרתית והצבאית המוגברת, עבור דרך הארכיטקטורה האפרורית, המנטליות, תודעות השירות הלקויה(תיירים או לא?) ועוד. הופתענו לגלות, למשל, כי גם אוזבקים מבטן ומלידה חייבים לשאת באמתחתם דרכון בכל עת, ובפרט בזמן נסיעות בין עירוניות, כשאז נבדקים הללו באינספור מחסומי משטרה. בתחילה היה הדבר לצנינים בעינינו למודות החופש וזכויות האזרח, ולאחר מכן, במאמץ מה – התרגלנו.
י"ט שעות באבטובוס לחיווה
לאחר שהיה של מספר ימים בטשקנט, שוטטות בשווקי המזכרות וחריש בלתי פוסק של המטרו המשובח אשר לעיר, שמנו פעמינו אל העיר העתיקה חיווה במערב אוזבקיסטאן, שבעברה היתה תחנת מעבר על דרך המשי הגדולה בואכה הים הכספי, מבודדת מכל עבריה ע"י מדבר הטאקאלמקאן המצמית, ונשלטת ע"י אמירים צמאי דם אשר נהגו להטיל על מתנגדיהם מיני עינויים נוראיים דוגמת הטלתם לבורות שורצי פשפשים ועקרבים, ולהמית אחרים במגוון מיתות שונות ומשונות, ביניהן שיפוד, כליאה בשק מלא חתולי בר, הטלה מראש צריח, ועוד כהנא וכהנא. כיום, רווחנו לגלות, מתפקדת העיר בעיקר כמוזיאון ענק, שמרכזו, כמובן, בעיר העתיקה, מקום בו מורגלים התושבים בעדרי תיירים יפאניים חמושים במצלמות דיגיטליות(או שמא התיירים הם הדיגיטליים והמצלמות – יפאניות?), כך שבכל כניסה למסגד, מדרסה(הוא בית מדרש למחזיקי דת האיסלאם), או סתם צריח גבוה, עומד לו אחד או אחת פלוני, הגובה דמי כניסה מופקעים, עתים מודפסים באותיות קידוש לבנה, מעשה ידיו להתפאר של האחיין השולט ברזי ה-"וורד". בתחילה, אודה בבושת פנים, שילמנו כנדרש. לאחר זמן לא רב, התחלנו להתמקח, ובהצלחה לא מבוטלת - מה שהתאפשר על ידי נכונותם של אותם שומרי סף לשאת ולתת על גובה האתנן. לבסוף, שערו בנפשכם, אף הגענו לידי דיוני שכר עם שומרי הכניסה למוזיאונים, שנהגו לטעון בתחילה על קיומו של תעריף קבוע מראש, אך נאותו גם להתיר את כניסתנו בתשלום מופחת הודות להגדרתנו כסטודנטים, גימלאים, או נכי מלחמה ותיקים, כטוב ליבם של סריסי היום. ואולם את העיקר – השמטתי מן הכתב: כל אותו יופי והדר ארכיטקטוני, שדלה היריעה מלתאר, של מגדלים הנישאים מעלה מעלה לשמיים, עטורי ערבסקות, פסיפסים מרהיבים, קשתות, וכל שאר התפארות שהשכילו טובי הבנאים בעת ההיא לנפק – בכל אלה חזינו – ורווינו.
בבואכה לבוכרה – עשה לך רב
היעד הבא, אליו נישאנו בביטחה מעל גבי מונית שירות עמוסת מכשירי חשמל חבויים, היה העיר בוכרה. וגם כאן נתקלנו בקיש קש תיירותי שאין כדוגמתו, מה שכבר התחיל להמאס עלינו, וגם כאן תרנו, גם אם כבר בחוסר סבלנות קל, בינות לשכיות חמדה ארכיטקטוניות מרהיבות, ונהנינו(אף סבלנו) מהכנסת אורחים תיירותית במידה, מתומחרת במידה, ובכללו של דבר – משעממת במידה. חריגים לכלל האמור היו שני מקרים: האחד, בזמן ביקורנו בארמון הקיץ של אחד משליטי העבר(שוחרי הפרטים ההיסטוריים, אם ישנם כאלה בנמצא, מוזמנים לעלעל בעותק ה"לונלי" הקרוב למקום המצאם), נכחנו במנהג מקומי אותו מציינים זוגות העומדים להינשא, לבקר במקום ולפקוד את מתקניו, ובעיקר – להסריט בוידאו את כל המאורע. אך לא בזאת היה העניין – מספר זוגות נישאים שהו במקום בעת ביקורנו, וכאשר נפגשו זה בזה, האחד ביוצאו והשני בהכנסו, נעמדו האחד מול השני, ובמשך דקות ארוכות החליפו הכלות, בתורות, קידות עמוקות זו מול זו, בתוך שקט שהשתרר לפתע בשתי הפמליות. תמוה. מאורע שני הראוי לציון היה הזמנתנו לתפילת ערב שבת בבית הכנסת המקומי ע"י אחד מתושבי השכונה, בנימין שמו, שחיש קל זיהה את מוצאנו המשותף גם אם המרוחק, ומיהר לזמננו למאורע האמור. דומני, כי מאז טקס בר המצווה, שבו, אם זכורתני נכונה, הוכנסתי לראשונה כמו גם לאחרונה בעולן של מצוות היהדות, לא נכחתי בבית כנסת בזמן תפילה. עוד זכורתני, כי בבית הכנסת האשכנזי אשר בעיר הולדתי גבעתיים, נראו הדברים קצת אחרת: רוב היושבים גילו נוכחות סטאטית, אם בכלל, עד כדי כך שחלקם, המבוגרים יותר(שלא לומר הישישים) נדמו לי כמטים את ראשיהם, כאילו היו נמים כל אותה עת – ונזהר אני בכוונה, שלא לפגוע חלילה בכבודם של אלו שיתכן כי אותה שעה היו אותה עת בטראנס דתי עמוק, שרק עיני הבורות והילדותיות טחו אותה שעה מראות. כך או כך, בבוכרה היה המראה שונה לחלוטין. בית הכנסת כולו רחש תנועה וחיים בזמן התפילה, רבים נעו, שוחחו, עתים התפללו, נפנפו בדגלונים מלופפים סביב מקלות על מנת להפיג את השרב הכבד שפקד את העיר אותה שעה, ובקיצור – היה שמח. את ההזמנה להוצאת ספר התורה למחרת, ביום שבת בשעה שש בבוקר, נאלצתי, אם כי, ובצורה מנומסת - לדחות. את שהותנו בבוכרה חתם ביקור ביריד האבטיחים והמלונים, מאורע איזוטרי במיוחד(ושעל כן חלה עליו חובת הדיווח) הנערך כל שנה במשך שלושה ימים ברציפות, ואשר התגלה כסדרה אינסופית של דוכנים המציגים לראווה את מגוון הזנים והמינים של פירות אלה, כפי שהובאו לעיר הגדולה מעשרות אם לא מאות חוות שונות ברחבי אוזבקיסטאן. מטרת היריד – לא ידועה, שכן בכל אשר פנינו העטירו עלינו, חינם אין כסף, טעימות מכל אותו שפע של, ובכן, אבטיחים ומלונים. לסיום הוענק לנו מלון נבחר, מה שהיווה מעמסה ותו לא, שכן פנאי לאכלו – לא היה בידנו. ביום המחרת הפלגנו לסמרקנד, שהתגלתה כהמשך ישיר של חוויות התיירות של חיווה ובוכרה, עוד מספר פלאים ארכיטקטוניים עליהם לא אוסיף דבר, ביקור מיותר במוזיאון ענק ושומם בו חזינו, בין השאר, בשרידי ארון הקבורה של אמיר טימור(כן, אני יודע: גם לכם עפות ברגע זה חתיכות מהטחול מרוב התרגשות? – כל הזכויות לאביבי), והביתה לטשקנט, חזרה למלון לוקומוטיב(מדד איכות וטיב? את כל העיר משכיב? שומרים! השליכו את הקופירייטר לחפיר התנינים!).
מצפון תיפתח הטובה הגדולה
כיוון שנותרו בידנו עוד כארבעה ימים תמימים עד למועד חזרתה של נסיכת החידקל לארץ הקודש, חיש קל טיכסנו עצה טובה ומצאנו יעד ראוי תיור: עיירת נופש נידחת בצפון, ושמה צ'רבק. השכרנו לנו בית לאותם שלושה ימים, וכך בילינו את הזמן בנעימים, מקיצים לקול ציוץ הציפורים, מבשלים את ארוחותינו במו ידינו(בחסות חנויות המכולת אשר בכפר), ובאופן כללי – נחים מתלאות הדרך, אילו אך נפליג בדמיוננו כי היו כאלה. בתום השהיה שבנו טשקנטה, ולמחרת עלתה נסיכת החידקל על המטוס חזרה ארצה, מותירה את עבדכם, בשנית במשך טיול זה, לבדו, תמה ומשתומם איך לא השתנה דבר ובכל זאת – השתנה הכל.
קירגיזסטאן, בן אדם
מבט חטוף שערכתי לאחרונה על ממוני המתדלדל והולך הביא אותי לבצע שינוי חד בתוכניות לעתיד הקרוב: במקום המעבר להודו, כך נראה נכון לעכשיו, אסע לקירגיזסטאן, שם אנוע ואנוד לי בינות לרכסי הפאמיר האדירים משך שלושה או ארבעה שבועות, יחד עם ריבואות טיילים מכל קצוות העולם. בסיומם של אלה – אשוב לי לארץ קודשנו, בלי נדר, חזרה לתלם, כמו שאומר אבא שלי. והודו? אמא הודו היפה שלי תצטרך להמתין לי עוד זמן מה...
