בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
10.8.03
זמן: ששים ושניים ימי נוודות
גלויית שנה טובה מדושנבה
ההגעה לבאקו, בירת הנגב, התגלתה כקלה מהמשוער, למעט עצירה בלתי רצונית אחת של האופנוע, כארבעים קילומטרים לפני העיר, ואשר התגלתה כפועל יוצא של מיכל דלק ריק(אז באמת נזכרתי, שמזה כמאתיים קילומטרים לא הושקה הנזק). נו טוב. חוץ מהאמור, לא התגלו בעיות מיוחדות לאורך הדרך בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים(!). עם ההגעה לשערי העיר, נחגג הקילומטר האלף ללא בעיות מכניות בהכנסתו של הנזק למוסך לצורך טיפול שוטף כמו גם הוספת תכונות מתקדמות דוגמת בלם קדמי, תיקון נזילת השמן ההיסטרית, ומד מהירות חדש, לאחר שהקודם החל לנוע ולנוד מעל לשבעים קמ"ש בצורה שלא אפשרה לאיש, פרט לאחד והיחיד, בוחן אגזוז ובוכנה, לדעת מה המהירות בה נוסע המפלץ. את פרטי המוסך כמו גם שמו של המלון בו התאכסנתי רשמתי מפיהם של זוג טיילים חביב נוסף שפגשתי בדרך, הוא סקוטי והיא אזרביג'נית, וביחד – ניל וג'סמין, בהם פגשתי רכובים על אופנוע מפלצתי במיוחד(מהסוג ה...כחול), מצויידים בכל אותו ציוד רכיבה יקר ערך, שלאחרונה החלתי לחוש בחסרונו, דוגמת קסדות וחליפות רכיבה, פאר תוצרת המערב. עם ההגעה לעיר, פצחתי במסע דילוגים לצורך איתור בית האינטרנט בו אוכל להעלות את הגיגי מסעותי מן הכתב אל השרת, כמו גם בבירורים מבירורים שונים, הנוגעים למעמדו החוקי של האופנוע באזרביג'ן, עלויות שילוחו בדרך הים להודו ועוד כהנה וכהנה.
התוכנית הבאה: מסע אחר
מזה זמן מה מקננת בי הרגשת מועקת מה בנוגע למסע זה: יותר מדי הצקות, ענייני משטרה, ופחות מדי מפגשים מותירי חותם עם אנשים מעניינים. אלה הביאו אותי למסקנה, כי בכדי שלא לשקוע באבק הדרכים, עלי לשנות מיקום ואוירה, ואיזה מקום יצלח יותר למטרה זו מאשר הודו? התוכנית הנה, מרגע שתגיע נסיכת החידקל, לטייל שבועיים באזרביג'ן רכובים על גבו של הנזק, לעבור לאוזבקיסטן לשבועיים נוספים ומשם לטוס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא הודו: הקץ למוז'נה, ברוכה תהיה המילגה(אם לחשוף שתיים מססמאות האינטרנט החביבות עלי). בהודו, כך אני תקווה, אנוח קמעה, אטייל קמעה, ככל שיאפשר לי כספי המתמעט ונזק, ובסופו של דבר אחפש שם עבודה בכור מחצבתי התעסוקתית, היא זירת ההי-טק, אי"ה. בינתיים, אני לומד את פני העיר באקו ותבנית רחובותיה, ע"מ להיות מסוגל לתור ולנוע בה בכוחות עצמי, או לפחות לא להשדד בידי נהגי מוניות ערלי לב, שהוליכוני עד כה הלוך ושוב בעקבות מאווי לבם, גובים אתננים שלא היו מביישים, בהגזמה קלה, את עמיתיהם בכרכי המערב. הכסף האזרי, אם כבר הזכרתי זאת, לא שוה הרבה ביחידות מוניטוריות, ומסתבר ששם החיבה המקומי לשטר של עשרת אלפים מאנאט הוא שירוואן, על שמו של המקום הקדוש המאוייר על השטר, בצורה דומה לגולדה, לאשכול, ולרמב"ם אשר במקומותינו.
שוש המתאבדת
את היום העברתי, כדרכי בקודש, בשוטטויות וברכשים חדשים בשווקים המקומיים, שכללו מספר פריטי לבוש, משקפי שמש אפופי מגניבות, ומשוש לבי האחרון – ספר מפות של העיר, בעזרתו אף ניווטתי את דרכי חזרה ממרכז העיר למלון, מהלך קילומטרים ספורים, ברגל. במסעדת המלון חיכו לי זמרי הבית, אשר הפליאו לשיר בקולם הערב שרשרת נעימות ספק מזרחיות ספק רוסיות(רע עוד יותר ממה שזה נשמע?), והגדילה לעשות הזמרת, אשר עיכסה לעברי בצעדי ריקוד קלילים, ובתקיפות שלא ניתנת לסירוב, הזמינה אותי לרקוד עמה, עת זימר עמיתה בקולו הנוגה את אותן נעימות משוקצות. בשיחה הקצרה שניהלנו למדתי את שמה, אותו אינני זוכר כעת, אולי היה זה שוש, למרות הסיכויים המועטים שכך הדבר, וכמו כן את כור מחצבתה, היא העיר דושנבה, אשר בטאג'קיסטן הרחוקה – רחוקה. שוש, מאידך, למדה כי מצפה אני בכליון עיניים לאשתי אשר תגיע מחר – מה לעשות, הייתי חייב להמציא אליבי שאינו ניתן להפרכה לאור שידוליה המוסווים אך בקושי, ואת כל השתלשלותי מאז עזבתי את ארץ הקודש. חולצת החרוזים שלבשה אשת החיל אך הקושי הצליחה לכסות על מטלטליה, שנראו היו ככבודה החייבת בהצהרה בזמן מעברי גבולות, ואך שן הזהב המנצנצת בפיה לימדה על מניין שנותיה, כמו גם על העובדה כי חייה לא סוגים בשושנים היו עד כה. רק אוסיף, כי נפרדנו כידידים, לאחר שמיהרתי לחמוק מעברתה המתנפנפת ברוח המאווררים, בערך באותו זמן בו החל כדור האורות לסוב את סיבובו, מלווה מספר מועט של זוגות אחוזים זה בזה בשלבי עילפון שונים, מתנודדים לצלילי הזמר ההולך וגווע, מפיו של הזמר, אשר כמו להכעיס, המשיך לגלות סימני חיות מובהקים באותו ערב כמו גם בבאים אחריו. ליל מנוחה, באקו רבתי.
גלויית שנה טובה מדושנבה
ההגעה לבאקו, בירת הנגב, התגלתה כקלה מהמשוער, למעט עצירה בלתי רצונית אחת של האופנוע, כארבעים קילומטרים לפני העיר, ואשר התגלתה כפועל יוצא של מיכל דלק ריק(אז באמת נזכרתי, שמזה כמאתיים קילומטרים לא הושקה הנזק). נו טוב. חוץ מהאמור, לא התגלו בעיות מיוחדות לאורך הדרך בת כמעט שלוש מאות הקילומטרים(!). עם ההגעה לשערי העיר, נחגג הקילומטר האלף ללא בעיות מכניות בהכנסתו של הנזק למוסך לצורך טיפול שוטף כמו גם הוספת תכונות מתקדמות דוגמת בלם קדמי, תיקון נזילת השמן ההיסטרית, ומד מהירות חדש, לאחר שהקודם החל לנוע ולנוד מעל לשבעים קמ"ש בצורה שלא אפשרה לאיש, פרט לאחד והיחיד, בוחן אגזוז ובוכנה, לדעת מה המהירות בה נוסע המפלץ. את פרטי המוסך כמו גם שמו של המלון בו התאכסנתי רשמתי מפיהם של זוג טיילים חביב נוסף שפגשתי בדרך, הוא סקוטי והיא אזרביג'נית, וביחד – ניל וג'סמין, בהם פגשתי רכובים על אופנוע מפלצתי במיוחד(מהסוג ה...כחול), מצויידים בכל אותו ציוד רכיבה יקר ערך, שלאחרונה החלתי לחוש בחסרונו, דוגמת קסדות וחליפות רכיבה, פאר תוצרת המערב. עם ההגעה לעיר, פצחתי במסע דילוגים לצורך איתור בית האינטרנט בו אוכל להעלות את הגיגי מסעותי מן הכתב אל השרת, כמו גם בבירורים מבירורים שונים, הנוגעים למעמדו החוקי של האופנוע באזרביג'ן, עלויות שילוחו בדרך הים להודו ועוד כהנה וכהנה.
התוכנית הבאה: מסע אחר
מזה זמן מה מקננת בי הרגשת מועקת מה בנוגע למסע זה: יותר מדי הצקות, ענייני משטרה, ופחות מדי מפגשים מותירי חותם עם אנשים מעניינים. אלה הביאו אותי למסקנה, כי בכדי שלא לשקוע באבק הדרכים, עלי לשנות מיקום ואוירה, ואיזה מקום יצלח יותר למטרה זו מאשר הודו? התוכנית הנה, מרגע שתגיע נסיכת החידקל, לטייל שבועיים באזרביג'ן רכובים על גבו של הנזק, לעבור לאוזבקיסטן לשבועיים נוספים ומשם לטוס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, היא הודו: הקץ למוז'נה, ברוכה תהיה המילגה(אם לחשוף שתיים מססמאות האינטרנט החביבות עלי). בהודו, כך אני תקווה, אנוח קמעה, אטייל קמעה, ככל שיאפשר לי כספי המתמעט ונזק, ובסופו של דבר אחפש שם עבודה בכור מחצבתי התעסוקתית, היא זירת ההי-טק, אי"ה. בינתיים, אני לומד את פני העיר באקו ותבנית רחובותיה, ע"מ להיות מסוגל לתור ולנוע בה בכוחות עצמי, או לפחות לא להשדד בידי נהגי מוניות ערלי לב, שהוליכוני עד כה הלוך ושוב בעקבות מאווי לבם, גובים אתננים שלא היו מביישים, בהגזמה קלה, את עמיתיהם בכרכי המערב. הכסף האזרי, אם כבר הזכרתי זאת, לא שוה הרבה ביחידות מוניטוריות, ומסתבר ששם החיבה המקומי לשטר של עשרת אלפים מאנאט הוא שירוואן, על שמו של המקום הקדוש המאוייר על השטר, בצורה דומה לגולדה, לאשכול, ולרמב"ם אשר במקומותינו.
שוש המתאבדת
את היום העברתי, כדרכי בקודש, בשוטטויות וברכשים חדשים בשווקים המקומיים, שכללו מספר פריטי לבוש, משקפי שמש אפופי מגניבות, ומשוש לבי האחרון – ספר מפות של העיר, בעזרתו אף ניווטתי את דרכי חזרה ממרכז העיר למלון, מהלך קילומטרים ספורים, ברגל. במסעדת המלון חיכו לי זמרי הבית, אשר הפליאו לשיר בקולם הערב שרשרת נעימות ספק מזרחיות ספק רוסיות(רע עוד יותר ממה שזה נשמע?), והגדילה לעשות הזמרת, אשר עיכסה לעברי בצעדי ריקוד קלילים, ובתקיפות שלא ניתנת לסירוב, הזמינה אותי לרקוד עמה, עת זימר עמיתה בקולו הנוגה את אותן נעימות משוקצות. בשיחה הקצרה שניהלנו למדתי את שמה, אותו אינני זוכר כעת, אולי היה זה שוש, למרות הסיכויים המועטים שכך הדבר, וכמו כן את כור מחצבתה, היא העיר דושנבה, אשר בטאג'קיסטן הרחוקה – רחוקה. שוש, מאידך, למדה כי מצפה אני בכליון עיניים לאשתי אשר תגיע מחר – מה לעשות, הייתי חייב להמציא אליבי שאינו ניתן להפרכה לאור שידוליה המוסווים אך בקושי, ואת כל השתלשלותי מאז עזבתי את ארץ הקודש. חולצת החרוזים שלבשה אשת החיל אך הקושי הצליחה לכסות על מטלטליה, שנראו היו ככבודה החייבת בהצהרה בזמן מעברי גבולות, ואך שן הזהב המנצנצת בפיה לימדה על מניין שנותיה, כמו גם על העובדה כי חייה לא סוגים בשושנים היו עד כה. רק אוסיף, כי נפרדנו כידידים, לאחר שמיהרתי לחמוק מעברתה המתנפנפת ברוח המאווררים, בערך באותו זמן בו החל כדור האורות לסוב את סיבובו, מלווה מספר מועט של זוגות אחוזים זה בזה בשלבי עילפון שונים, מתנודדים לצלילי הזמר ההולך וגווע, מפיו של הזמר, אשר כמו להכעיס, המשיך לגלות סימני חיות מובהקים באותו ערב כמו גם בבאים אחריו. ליל מנוחה, באקו רבתי.
