בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
10.8.03
זמן: ששים ושמונה ימים
פצצות לתפוצות
בואה של נסיכת החידקל, כך דומה, בישר על תחילתו של עידן חדש בחייו של הטייל הלא ממוחשב, הוא עבדכם. צופים חדי עין לאורכו של הכביש בן כשלושים הקילומטרים המוביל מבאקו הבירה לנמל התעופה בינה יכלו להבחין באופנוע הדוהר לו ביום ה' בשעה ארבע לפנות בוקר ונוסעיו – שניים, איש ואשה, חבוקים אל מול הרוח השורקת. לרוע המזל, גם השוטרים עצלי העין יכלו להבחין בחסרונם של הן קסדות מראשי הרוכבים והן פנס אחורי תקין, אך הדבר הסתיים בבדיקת רשיונות חפוזה ותו לא, שכן יותר תמהים היו אותם קלגסי שיטור מפוהקים על קנקנם של השניים מאשר על תקינותם של ניירות התעבורה, וטוב שכך. בכך נתבשרנו אנו על סיומו של עידן המשטרה העויינת ותחילתה של זו המחוייכת, שינוי מבורך מאין כמותו אשר הופיע בזמן שלא היה טוב ממנו להיקרא ע"י בורא עולם ופוזמק. את היומיים שלאחר מכן בילינו בנסיונות שוא להכשיר את האופנוע לתנועה ברחבי אזרביג'ן, מה שרק שיקע אותנו בתסבוכת הבירוקרטית הנסבה סביב תקנות יבוא ויצוא כלי רכב. בסיומם של יומיים אלו, ביום השבת הקדוש, נתבשרנו על הצורך לחכות ליום העבודה הרשמי הבא, הוא יום שני, מה שהביא להחלטה לנסוע באמצעי התחבורה הציבוריים, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, ליום יומיים של מנוחה מכל אותם פקידי מעומלני-צווארון, לצפון, אל העיר הנידחת קובה.
במלון הצפון – כל מיטה עילפון
לעיר קובה הגענו זמן מה לאחר רדת החשיכה, וחיש קל שמנו פעמינו למלון היחיד באזור, הוא מלון שאדאג, או שם דומה לזה, הנחשב ע"י המדריך לחריג ויוצא דופן בנוף המקומי של אפשרויות לינה לא קוסמות בלשון המעטה, הפזורות ברחבי הספר האזרביג'ני. ובכן – לא חריג ולא פצפוצי אורז, שכן אותו מעון התגלה כמאורה מטה לנפול, ששנותיה לפחות כמניין שנותיו של פקיד הדלפק הרגוז, יתכן בתוספת מניין שנותיו של הדייר בחדר שלידנו, שעסק בשעה בה נכנסנו אנו לחדרנו בלגימת תה תוך נענועים בלתי פוסקים(ושמא בלתי רצוניים?) של ראשו, בצורה מבעיתה שדומה היה כאילו נלקחה מאחד מסרטי משפחת אדאמס. גם למקלחת לא זכינו בסופו של אותו יום, וכך, מאוכזבים קלות, פנינו למשכבינו.
טאטים זה טוב?
בבוקר יצאנו לסיבוב בעיר, שדומה היה בשעת צהריים, שעדיין לא התעוררה וספק אם תעורר: לאורכה ולרוחבה, כל האנשים, תיקון, הגברים, עליהם נחו עינינו, דומה היה שעוסקים הם, בניחותא, בלגימת תה ובהעברת הזמן במשחקי השקובית. הלזאת יקרא איכות חיים? המשכנו בדרכנו אל הכפר השכן, קראסניה סלובודנה, בחיפוש אחר קהילת היהודים הטאטים, אשר שמענו כי אלפים ממנה גרים בו, ואכן בשיטוטינו לאורך רחובות הכפר, הופנו אלינו קריאות בעברית, והזמנות מסוגים שונים, שלרובן נענינו: פתחנו בביקור בבית הכנסת החדש(!), שהתגלה כנעול אך מרשים למראית עין מבחוץ(אכן – לזאת יקרא שכינה), המשכנו בנסיונות דיבוב המקומיים לשיחות, שלא התגלה כרבות מלל: הטאטית, שאמורה היתה להיות תמהיל בין פרסית עתיקה לעברית, התגלתה כג'יבריש בלתי מובן בעליל, ואת הרוסית של אנשי הכפר – בקושי יכולנו להבין. בעודנו פוסעים חזרה עצרה אותנו בדרכנו אשה מבוגרת, ובחום הזמינה אותנו להתארח בביתה. נעתרנו להזמנה בחפץ לב, וזכינו לשמוע סיפורי משפחה, לטעום ממרקחות גנה המופלאות, ולהתכבד בתה ומיני תרגימא ופירות. מזה זמן מה ניסיתי, ועדיין הוגה אני בדבר לפרקים, לרדת לחקר השאלה – מה, בעצם, מקשר, בין אותם אנשים לבינינו, שהרי הם – שייכים יותר, כך נדמה, לסביבתם המקומית, אותו עולם שני או שלישי בו אנו תרים כאנתרופולוגים בקרב שבט דב המערות(אם אך תיסלח היומרה), ואליו אנו – בני דור ההי טק והתחתוניות המכונפות(וכאילו שיכלו לעוף לאן-שהוא על מטרוניתותיהן אילו אך רצו – יוחלף הכינוי ולאלתר!). נכון, הם יהודים וגם אנו, אך מה משמעות מילים אלו בעידן הפרושוטו ומשחקי השבת – השתייכות גנטית? משפחתית? שבטית? מסקנת ביניים: אין שום קשר נראה לעין, ואנחנו, בניו של הדור בו נקבר האלוהים(ובשיבה טובה), נהנים כרגע מארוחת חינם בחסות אמונות ימי קדם.
הדרך ארוכה היא ורבה
במהרה עלינו על המרשרוקטה הראשונה מני רבות לאותו יום, אשר הביאתנו לראשיתה של דרך המובילה למבצר ימי-ביניימי עלום, אליו היו מועדות פנינו. הזמן היה קצר, מה שהביא אותנו, לאחר משא ומתן ממושך, לשכור מונית על נהגה וחברו, כדי שיובילנו כמעט כל הדרך אל המבצר החרב. בדרך עברנו בסנטוריום עתיק יומין מימי הסובייטים, בו גילינו לאכזבתנו אך נופשים רגילים בתכלית, וזאת תחת חזות במראות מהעולם שמעבר לשפיות, כאשר בסתר ייחלתי. בסוף הדרך הממונעת היה עלינו לטפס עוד מספר דקות - והנה הגענו למבצר האמור. כל הכבוד. פנינו חזרה לאורכה של הדרך בה באנו, רצף של ארבע מרשרוקטות נוספות(אילו אך היו אלה מחלקות כרטיסי גירוד עם כל נסיעה, נאמר, פרס ראשון אופניים), ומצאנו את עצמנו נחים על זרי הדפנה בחיקם של זמרי הבית המאוסים של מלון אראז בבאקו, ביתנו הראשון והאחרון בעיר.
פצצות לתפוצות
בואה של נסיכת החידקל, כך דומה, בישר על תחילתו של עידן חדש בחייו של הטייל הלא ממוחשב, הוא עבדכם. צופים חדי עין לאורכו של הכביש בן כשלושים הקילומטרים המוביל מבאקו הבירה לנמל התעופה בינה יכלו להבחין באופנוע הדוהר לו ביום ה' בשעה ארבע לפנות בוקר ונוסעיו – שניים, איש ואשה, חבוקים אל מול הרוח השורקת. לרוע המזל, גם השוטרים עצלי העין יכלו להבחין בחסרונם של הן קסדות מראשי הרוכבים והן פנס אחורי תקין, אך הדבר הסתיים בבדיקת רשיונות חפוזה ותו לא, שכן יותר תמהים היו אותם קלגסי שיטור מפוהקים על קנקנם של השניים מאשר על תקינותם של ניירות התעבורה, וטוב שכך. בכך נתבשרנו אנו על סיומו של עידן המשטרה העויינת ותחילתה של זו המחוייכת, שינוי מבורך מאין כמותו אשר הופיע בזמן שלא היה טוב ממנו להיקרא ע"י בורא עולם ופוזמק. את היומיים שלאחר מכן בילינו בנסיונות שוא להכשיר את האופנוע לתנועה ברחבי אזרביג'ן, מה שרק שיקע אותנו בתסבוכת הבירוקרטית הנסבה סביב תקנות יבוא ויצוא כלי רכב. בסיומם של יומיים אלו, ביום השבת הקדוש, נתבשרנו על הצורך לחכות ליום העבודה הרשמי הבא, הוא יום שני, מה שהביא להחלטה לנסוע באמצעי התחבורה הציבוריים, תצלינה האוזניים שכך תשמענה, ליום יומיים של מנוחה מכל אותם פקידי מעומלני-צווארון, לצפון, אל העיר הנידחת קובה.
במלון הצפון – כל מיטה עילפון
לעיר קובה הגענו זמן מה לאחר רדת החשיכה, וחיש קל שמנו פעמינו למלון היחיד באזור, הוא מלון שאדאג, או שם דומה לזה, הנחשב ע"י המדריך לחריג ויוצא דופן בנוף המקומי של אפשרויות לינה לא קוסמות בלשון המעטה, הפזורות ברחבי הספר האזרביג'ני. ובכן – לא חריג ולא פצפוצי אורז, שכן אותו מעון התגלה כמאורה מטה לנפול, ששנותיה לפחות כמניין שנותיו של פקיד הדלפק הרגוז, יתכן בתוספת מניין שנותיו של הדייר בחדר שלידנו, שעסק בשעה בה נכנסנו אנו לחדרנו בלגימת תה תוך נענועים בלתי פוסקים(ושמא בלתי רצוניים?) של ראשו, בצורה מבעיתה שדומה היה כאילו נלקחה מאחד מסרטי משפחת אדאמס. גם למקלחת לא זכינו בסופו של אותו יום, וכך, מאוכזבים קלות, פנינו למשכבינו.
טאטים זה טוב?
בבוקר יצאנו לסיבוב בעיר, שדומה היה בשעת צהריים, שעדיין לא התעוררה וספק אם תעורר: לאורכה ולרוחבה, כל האנשים, תיקון, הגברים, עליהם נחו עינינו, דומה היה שעוסקים הם, בניחותא, בלגימת תה ובהעברת הזמן במשחקי השקובית. הלזאת יקרא איכות חיים? המשכנו בדרכנו אל הכפר השכן, קראסניה סלובודנה, בחיפוש אחר קהילת היהודים הטאטים, אשר שמענו כי אלפים ממנה גרים בו, ואכן בשיטוטינו לאורך רחובות הכפר, הופנו אלינו קריאות בעברית, והזמנות מסוגים שונים, שלרובן נענינו: פתחנו בביקור בבית הכנסת החדש(!), שהתגלה כנעול אך מרשים למראית עין מבחוץ(אכן – לזאת יקרא שכינה), המשכנו בנסיונות דיבוב המקומיים לשיחות, שלא התגלה כרבות מלל: הטאטית, שאמורה היתה להיות תמהיל בין פרסית עתיקה לעברית, התגלתה כג'יבריש בלתי מובן בעליל, ואת הרוסית של אנשי הכפר – בקושי יכולנו להבין. בעודנו פוסעים חזרה עצרה אותנו בדרכנו אשה מבוגרת, ובחום הזמינה אותנו להתארח בביתה. נעתרנו להזמנה בחפץ לב, וזכינו לשמוע סיפורי משפחה, לטעום ממרקחות גנה המופלאות, ולהתכבד בתה ומיני תרגימא ופירות. מזה זמן מה ניסיתי, ועדיין הוגה אני בדבר לפרקים, לרדת לחקר השאלה – מה, בעצם, מקשר, בין אותם אנשים לבינינו, שהרי הם – שייכים יותר, כך נדמה, לסביבתם המקומית, אותו עולם שני או שלישי בו אנו תרים כאנתרופולוגים בקרב שבט דב המערות(אם אך תיסלח היומרה), ואליו אנו – בני דור ההי טק והתחתוניות המכונפות(וכאילו שיכלו לעוף לאן-שהוא על מטרוניתותיהן אילו אך רצו – יוחלף הכינוי ולאלתר!). נכון, הם יהודים וגם אנו, אך מה משמעות מילים אלו בעידן הפרושוטו ומשחקי השבת – השתייכות גנטית? משפחתית? שבטית? מסקנת ביניים: אין שום קשר נראה לעין, ואנחנו, בניו של הדור בו נקבר האלוהים(ובשיבה טובה), נהנים כרגע מארוחת חינם בחסות אמונות ימי קדם.
הדרך ארוכה היא ורבה
במהרה עלינו על המרשרוקטה הראשונה מני רבות לאותו יום, אשר הביאתנו לראשיתה של דרך המובילה למבצר ימי-ביניימי עלום, אליו היו מועדות פנינו. הזמן היה קצר, מה שהביא אותנו, לאחר משא ומתן ממושך, לשכור מונית על נהגה וחברו, כדי שיובילנו כמעט כל הדרך אל המבצר החרב. בדרך עברנו בסנטוריום עתיק יומין מימי הסובייטים, בו גילינו לאכזבתנו אך נופשים רגילים בתכלית, וזאת תחת חזות במראות מהעולם שמעבר לשפיות, כאשר בסתר ייחלתי. בסוף הדרך הממונעת היה עלינו לטפס עוד מספר דקות - והנה הגענו למבצר האמור. כל הכבוד. פנינו חזרה לאורכה של הדרך בה באנו, רצף של ארבע מרשרוקטות נוספות(אילו אך היו אלה מחלקות כרטיסי גירוד עם כל נסיעה, נאמר, פרס ראשון אופניים), ומצאנו את עצמנו נחים על זרי הדפנה בחיקם של זמרי הבית המאוסים של מלון אראז בבאקו, ביתנו הראשון והאחרון בעיר.
