בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
25.8.03
זמן: מי יודע? למי אכפת?
פרידה מחבר
ישנן טמפרטורות, בהן קצב ההזעה של גוף האדם עובר סף קריטי מסוים באופן שחוסם כל פעילות קוגניטיבית באשר היא. המקום: מטוס נוסעים של חברת צ'ארטרים נאלחה בשם IM העומד בשדה התעופה של באקו, כשפניו מועדות לטשקנט. השעה: שעה יפה לצאת, לאחר כליאה של כשעה במטוס הסגור ובטמפרטורות, כאמור, בלתי מתקבלות על הדעת. אני מרגיש את הפנים שלי נוזלים, הידיים שלי נוזלות, זיעה מציפה את כל הבלוטות, נדמה לי שהראיה מיטשטשת, ועוד מעט יבואו הרופאים בחלוקים הלבנים לקחת אותי למקום עם הרבה מדשאות וגדרות גבוהות. לאאאאא. מהצד, בחשש מה, מזמררת הנסיכה פסוקים נבחרים מספר קודשנו, הוא הלונלי בייבל, בנסיון שוא להפיס את סערת הרוחות. כולם מסביב מנפנפים במרץ בלוחית המנוילנת, שמספרת היכן בדיוק מסתתרים פתחי המילוט של המטוס. לפי הקמטים בשלי, אני מנחש שזו לא הפעם הראשונה שנעשה בה שימוש כזה. אני נוטף זיעה, מפחד להפנות את הראש מהר מדי לאף כיוון כדי לא להטביע איש מהיושבים לצידי. עכשיו המנועים מתחילים לעבוד, השבח לאל. אני באמת מקווה שהטייס מתכוון לצאת ולא עושה דאווינים על החברה שלו בקוקפיט. והופה, הנה זזים.
גלגל בלי מזל
היום, התשיעי באבגוסט אלפיים ושלוש, ליויתי את אופנוע מספר 1766AA מדגם אורל, שנת יצור 1988, בדרכנו המשותפת האחרונה. רציתי שזה יגמר אחרת, רציתי ללוות אותו לבית חדש וחמים, לחיקם של בעלים חובבי טיולים, אשר ילמדו לכבד ולהוקיר את הנזק, על מגוון משוגותיו ומשובותיו. רציתי שמישהו יאהב אותו כשם שאני אהבתי וישנא אותו שם שאני שנאתי, יסחט את ידית הדלק למלוא הסל"ד בעוד רוח פרא פורעת בשערותיו, עיניו בורקות ובלבו שירה. חשבתי גם, שיהיה נחמד לקבל סכום כסף סמלי בעבור ההשקעה הלא קטנה, הן זו שבזמן הקניה והן זו שאחריה. ובכן – יוך, כמו שאומרים כאן הח'ברה. בשוק הרכב הגדול לא רצה אפילו הסוחר לשלם מכיסו הפרטי ולו מנין תריסרי ירוקין, וכך גם המכונאי הצמוד, וכך גם קונים פוטנציאלים אחרים. מה שעוד לא הקל על המכירה היתה העובדה, כי בניירות האפוטרופסות של האופנוע לא נרשמה זכותי למכור את כלי הרכב, אלא רק להחזיק ולנסוע בו בשם בעליו, מה שהגדיל את צערי על כך שלא נשתהינו לתרגם מסמך זה לשפה האנגלית אלא סמכנו על אותו בן בליעל משוקץ, אמלסי, שיעשה את עבודתו נאמנה(ולשם מה לו, באמת, להגביל את זכות המכירה, חוזרת ומטרידה אותי השאלה). כך או כך, האופנוע לא נמכר, ותוך הזלת דמעה נאלצתי להותירו אצל סככת המכונאי המוגפת על סורג ובריח, למקרה שימכר ואותו מכונאי יפגין צדיקות גמורה ויעביר לידי לפחות את חלקו של הסכום. בדרך לשדה התעופה, במונית, העליתי באוב את כל הזכרונות, הן היפים והן הפחות, עת דהרנו בינות להרי הקווקז המושלגים וגבעותיו המוריקות, ועת עצרנו מאונס במקומות רבים מני ספור, מזיעים מכף רגל ועד ראש בנסיון להניע את המכונה. אף מחיתי דמעה בהסתר בהזכרי בכל אותם פקידי מכס ערלי לבב, אשר לידיהם שלשלתי זהובים רבים כדי ליישר את ההדורים בינות לגוש הפלדה הסובייטית ולשלטונות אזרביג'אן. והכל, לשם מה? הקץ לחלום אסיה התיכונה בשש מאות וחמישים סמ"ק, הכל עבר, נמחק, ירד לטמיון. וככל שאני הופך בדבר, דומה שאת עיקר הקושי להפרד הציבו דווקא הקשיים שעברנו בדרך, יותר מהחוויות הטובות – משל כלום עד כאן הגענו, פור בטר אור וורס, כדי להישבר ולוותר? הכאן אמנם נגמרת הדרך המשותפת? וכלום רע לתפארת אינו ראוי לפחות כטוב? ועכשיו, מה, אוטובוסים? מוניות? חזרה לכלי תחבורה שהם רק, בכן, כלי תחבורה? אכן תחושות קשה. עד ליום האתמול עוד היתה אפשרות לצלוח את הים הכספי לקזחסטן, ומשם לאוזבקיסטן ברכיבה, ואולם עקב שיקולי זמן וסף סבלנות נמוך לקשיים הבירוקרטיים הכרוכים בעניין, יורט תסריט זו אל מחוץ למרחב האפשרויות, וזאת בזרות גמורה לרוחו של הטיול שהיה עד כה, אם יורשה לי להוסיף.
חיה בחו
את הימים האחרונים בבאקו העברו בשוטטויות ובסידורים של הרגע האחרון, דוגמת הנפקת ויזה לאוזבקיסטאן, הזמנת כרטיסי טיסה, וכל אותם בירורי בירורים הנוגעים לאחריתו של האופנוע, אללה ירחמו. בין דילוג למשנהו אף שהה השתהינו במספר מסעדות בעיר, עד אשר הוכתר מקום אחד, "קפה סהיל", למחזיק ביחס האיכות\מחיר המוצלח ביותר בסקציית המטבח האזרביג'ני הביתי. וכמו בקפה הבית, כבר התחלנו לקבל יחס מועדף מהמלצרית הקבועה, אשר ניסתה להסביר לנו בכל יכולתה באנגלית הרצוצה שבפיה, מה פשרה של כל מנה בתפריט. משהבעתי את תמיהתי על מנת קבב העשויה מ-WILD BOAR(כך בתפריט), כיווצה זו את פיה בכוונה מרובה ופצחה בחיקוי של החיה הנזכרת(ושמא יוכל אי מבין הקוראים לסבר את אוזני בעניין זה?), שכלל מספר קריאות "חו! חו!" אשר צוטטו, לחדוותנו, עוד מספר ימים לאחר מכן בהזדמנויות מהזדמנויות שונות. ודי אם אומר, כי שפתי חשוקות בעניין זה.
פרידה מחבר
ישנן טמפרטורות, בהן קצב ההזעה של גוף האדם עובר סף קריטי מסוים באופן שחוסם כל פעילות קוגניטיבית באשר היא. המקום: מטוס נוסעים של חברת צ'ארטרים נאלחה בשם IM העומד בשדה התעופה של באקו, כשפניו מועדות לטשקנט. השעה: שעה יפה לצאת, לאחר כליאה של כשעה במטוס הסגור ובטמפרטורות, כאמור, בלתי מתקבלות על הדעת. אני מרגיש את הפנים שלי נוזלים, הידיים שלי נוזלות, זיעה מציפה את כל הבלוטות, נדמה לי שהראיה מיטשטשת, ועוד מעט יבואו הרופאים בחלוקים הלבנים לקחת אותי למקום עם הרבה מדשאות וגדרות גבוהות. לאאאאא. מהצד, בחשש מה, מזמררת הנסיכה פסוקים נבחרים מספר קודשנו, הוא הלונלי בייבל, בנסיון שוא להפיס את סערת הרוחות. כולם מסביב מנפנפים במרץ בלוחית המנוילנת, שמספרת היכן בדיוק מסתתרים פתחי המילוט של המטוס. לפי הקמטים בשלי, אני מנחש שזו לא הפעם הראשונה שנעשה בה שימוש כזה. אני נוטף זיעה, מפחד להפנות את הראש מהר מדי לאף כיוון כדי לא להטביע איש מהיושבים לצידי. עכשיו המנועים מתחילים לעבוד, השבח לאל. אני באמת מקווה שהטייס מתכוון לצאת ולא עושה דאווינים על החברה שלו בקוקפיט. והופה, הנה זזים.
גלגל בלי מזל
היום, התשיעי באבגוסט אלפיים ושלוש, ליויתי את אופנוע מספר 1766AA מדגם אורל, שנת יצור 1988, בדרכנו המשותפת האחרונה. רציתי שזה יגמר אחרת, רציתי ללוות אותו לבית חדש וחמים, לחיקם של בעלים חובבי טיולים, אשר ילמדו לכבד ולהוקיר את הנזק, על מגוון משוגותיו ומשובותיו. רציתי שמישהו יאהב אותו כשם שאני אהבתי וישנא אותו שם שאני שנאתי, יסחט את ידית הדלק למלוא הסל"ד בעוד רוח פרא פורעת בשערותיו, עיניו בורקות ובלבו שירה. חשבתי גם, שיהיה נחמד לקבל סכום כסף סמלי בעבור ההשקעה הלא קטנה, הן זו שבזמן הקניה והן זו שאחריה. ובכן – יוך, כמו שאומרים כאן הח'ברה. בשוק הרכב הגדול לא רצה אפילו הסוחר לשלם מכיסו הפרטי ולו מנין תריסרי ירוקין, וכך גם המכונאי הצמוד, וכך גם קונים פוטנציאלים אחרים. מה שעוד לא הקל על המכירה היתה העובדה, כי בניירות האפוטרופסות של האופנוע לא נרשמה זכותי למכור את כלי הרכב, אלא רק להחזיק ולנסוע בו בשם בעליו, מה שהגדיל את צערי על כך שלא נשתהינו לתרגם מסמך זה לשפה האנגלית אלא סמכנו על אותו בן בליעל משוקץ, אמלסי, שיעשה את עבודתו נאמנה(ולשם מה לו, באמת, להגביל את זכות המכירה, חוזרת ומטרידה אותי השאלה). כך או כך, האופנוע לא נמכר, ותוך הזלת דמעה נאלצתי להותירו אצל סככת המכונאי המוגפת על סורג ובריח, למקרה שימכר ואותו מכונאי יפגין צדיקות גמורה ויעביר לידי לפחות את חלקו של הסכום. בדרך לשדה התעופה, במונית, העליתי באוב את כל הזכרונות, הן היפים והן הפחות, עת דהרנו בינות להרי הקווקז המושלגים וגבעותיו המוריקות, ועת עצרנו מאונס במקומות רבים מני ספור, מזיעים מכף רגל ועד ראש בנסיון להניע את המכונה. אף מחיתי דמעה בהסתר בהזכרי בכל אותם פקידי מכס ערלי לבב, אשר לידיהם שלשלתי זהובים רבים כדי ליישר את ההדורים בינות לגוש הפלדה הסובייטית ולשלטונות אזרביג'אן. והכל, לשם מה? הקץ לחלום אסיה התיכונה בשש מאות וחמישים סמ"ק, הכל עבר, נמחק, ירד לטמיון. וככל שאני הופך בדבר, דומה שאת עיקר הקושי להפרד הציבו דווקא הקשיים שעברנו בדרך, יותר מהחוויות הטובות – משל כלום עד כאן הגענו, פור בטר אור וורס, כדי להישבר ולוותר? הכאן אמנם נגמרת הדרך המשותפת? וכלום רע לתפארת אינו ראוי לפחות כטוב? ועכשיו, מה, אוטובוסים? מוניות? חזרה לכלי תחבורה שהם רק, בכן, כלי תחבורה? אכן תחושות קשה. עד ליום האתמול עוד היתה אפשרות לצלוח את הים הכספי לקזחסטן, ומשם לאוזבקיסטן ברכיבה, ואולם עקב שיקולי זמן וסף סבלנות נמוך לקשיים הבירוקרטיים הכרוכים בעניין, יורט תסריט זו אל מחוץ למרחב האפשרויות, וזאת בזרות גמורה לרוחו של הטיול שהיה עד כה, אם יורשה לי להוסיף.
חיה בחו
את הימים האחרונים בבאקו העברו בשוטטויות ובסידורים של הרגע האחרון, דוגמת הנפקת ויזה לאוזבקיסטאן, הזמנת כרטיסי טיסה, וכל אותם בירורי בירורים הנוגעים לאחריתו של האופנוע, אללה ירחמו. בין דילוג למשנהו אף שהה השתהינו במספר מסעדות בעיר, עד אשר הוכתר מקום אחד, "קפה סהיל", למחזיק ביחס האיכות\מחיר המוצלח ביותר בסקציית המטבח האזרביג'ני הביתי. וכמו בקפה הבית, כבר התחלנו לקבל יחס מועדף מהמלצרית הקבועה, אשר ניסתה להסביר לנו בכל יכולתה באנגלית הרצוצה שבפיה, מה פשרה של כל מנה בתפריט. משהבעתי את תמיהתי על מנת קבב העשויה מ-WILD BOAR(כך בתפריט), כיווצה זו את פיה בכוונה מרובה ופצחה בחיקוי של החיה הנזכרת(ושמא יוכל אי מבין הקוראים לסבר את אוזני בעניין זה?), שכלל מספר קריאות "חו! חו!" אשר צוטטו, לחדוותנו, עוד מספר ימים לאחר מכן בהזדמנויות מהזדמנויות שונות. ודי אם אומר, כי שפתי חשוקות בעניין זה.
