בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
25.8.03
זמן: שבעים ושנים ימים טובים
נעים באוזן?
יושב אני עתה, זעף ודאוב תנוכים, מתפלא כיצד קרה כדבר הזה. והרי ראיתי את הבאות נכוחה, ולא נסוגותי ולא נתמהמהתי לחשוב, שמא עלי, נו, לחשוד במקצת. תחת זאת, כדרכי בקודש, הישר זינקתי אל תוך הלהבה – ומרה נכוויתי. טוב, אולי אני קצת מגזים. הכל החל בהליכה תמימה למספרה אשר בעיר ההיסטורית שאקי, מתוך רצון נחוש שלי-עצמי כמו גם זה של הנסיכה, שאתגלח סוף סוף. ובהיעדרם של מים חמים במעוננו הארעי, נתקבלה ההחלטה לפנות לבעל מקצוע, הוא הגלב השכונתי. לאחר דין ודברים נקבעו הזמן והמקום, והאומן, מנסור שמו, החל במלאכתו. שקוע הייתי בתפנוקי ההכנה לתגלחת, אותן גזיזות קלות ועדינות המלטפות את צדעי ואותו מגע מקציף, מעסה, של מברשת הגילוח אל מול זיפי פני הנוקשים, כשאי מזה נשמעה אוושה ולהבת מצית הבזיקה אל מולי במראה. לא חושד, השענתי את ראשי על המשענת, מצפה לראות את מנסור מדליק לו סיגריה להיטיב עם מצב רוחו בזמן עבודתו: נו, אדרבא, עיני אינה צרה במנעימים את זמן עבודתם, כל עוד זו נעשית כראוי, כפי שנעשתה עד לאותה עת. והנה, מעשה שטן, חוש חשתי באדוות חום מעבר לאוזני הימנית, בעוד אפי מריח ריח שער שרוף אשר הטיל אותי הישר אל זכרונות ילדותי, בהם אימי מורטת היתה ושורפת את שערות העוף התורן אשר עתיד היה לעלות על שולחן הסעודה, עוד בימים בהם זאטוט הייתי. ובכן – לא עוף ולא בית אמא, שכן היתה זו אזני שלי אשר עלתה בלהבות, כמדומה, אותה שעה. ניתרתי מכס המלכות בזעקה, שהפנתה אלי את עיני היושבים במספרה כמו גם את עיני היושבים על הספסל שמחוץ למקום, כמדומה. בחיוך נבוך, פנה אלי מנסור, מתנצל: "מה, אצלכם לא עושים ככה?". וכך, חלק למשעי, פסעתי אל מחוץ למקום, עדיין ממשש את אוזני כלא מאמין.
תיקים באפילה
כבחלום רחוק, נזכר אני עתה במאורעות האימים של יום האתמול. בתחילה עצרנו בכניסה לכפר קטן העונה לשם ואנדאם, לצד שורה ארוכה של דוכנים ובהם כפריות המוכרות מרקחות ומחמצים, מהם שונים ומוזרים, בעלי עלי ענק ופטוטרות מפלצתיות אשר בקלות יכולים היו להביא לשיוכם המוטעה של אלה תחת למשפחת הצומח, למשפחת שוניות האלמוגים באוקיינוס ההודי, נאמר. לאחר שרכשנו שתי מרקחות קונבנציונליות פרי גנן של אותן כפריות(שהתגלו מאוחר יותר כתוסף חיוני לארוחות הבוקר), המשכנו בדרכנו למה שהוגדר במדריך כשכית חמדה מקומית, אתר בו חבוי מעיין מפכה הזורם במורד לא פחות משבעה מפלים שונים. התעכבנו במרכז הכפר כדי לחקור כיצד להגיע למקום, ומבין החבורה הרגילה אשר התקהלה סביבנו, הציע אחד הנוכחים להתלוות אלינו בכדי להורות לנו את הדרך. בהנחייתו, פנינו באחד משבילי העפר שמעבר לכפר, ומצאנו את עצמנו בעשר הדקות הבאות שקועים בנהיגת שטח אימתנית על פני ביצות, דרדרות חצץ ושאר מנעמים מוטוריים. משהגענו, לבסוף, לאתר, אשר התגלה כמתוייר יתר על המידה(עובדה עליה העידו ערימות הזבל במקום כמו גם קיומה של מסעדה אשר בנויה היתה ממש מעל לנחל), הסב אחד הנוכחים במקום את תשומת ליבנו לעובדה, כי התיק הגדול, אשר הכיל את רוב חפצי ובהם בגדים, שק שינה, ספרים, תמונות ומזכרות, ובקיצור – הכל, אינו קשור עוד לאופנוע כשם שהיה בתחילת הנסיעה. בפעימה חסרה מיהרנו חזרה למקום בו, לדברי אותו מודיע, נפל התיק, ממש מעל אחת מאותן ביצות עליהן חלפנו ביעף בדרך הלוך, והנה – לא שרוך ולא אבזם, נעלם התיק כלא היה, והמקום – ריק כקליפת אגוז, פרט לכבל אשר שימש לקשור את התיק למרכב האופנוע, אשר מוטל היה בקרבת מקום. לשוא תחקרנו את המקומיים שמיהרו להתאסף באשר למקום הימצאו של הצרור, כל זאת בעזרתו של אותו מלווה אשר לבסוף, כשכלו כל הקיצין, הציע לנו לבלות את הלילה בביתו ולקוות שהתיק יתגלה למחרת בדרך פלאית כלשהי. בטרם עזבנו את המקום, העלתה הנסיכה הצעה של טעם טוב, להעמיד פרס כספי למוצא הישר(יותר או פחות), וכך עשינו. בתחושה קשה פניתי אל משכבי אותו ערב, ולאחר לילה נטול שינה רצופה בו דווחתי, לראשונה בתולדות, כדובר רוסית מתוך שנתי, הוערנו השכם בבוקר על ידי בעל הבית המחוייך, אשר בישר לנו על בואו של שליח ובידו התיק הגנוז, אשר את אובדנו סיימתי לבכות ביום האתמול. נותרתי שמח אך עם זאת משתומם, האם יד של זדון היתה בהשתלשלות המאורעות, או שמא, כשם שניסה לומר מארחנו, אך יד המקרה היא, שלא מצאנו את התיק זרוק בשיחים בחיפושינו ביום האתמול. השאלה אולי מתחדדת, כיוון שעד כה הותירו רוב פגישותינו עם האזרביג'נים ככולן את התחושה, כי מדובר באנשים ידידותים, ישרים ושוחרי טוב, והנה – מכתימה מזימה זדונית ורבת משתתפים זו את האידיליה הכפרית אשר טווינו לנו. ובכן – יתכן שהיתה זו הכבשה השחורה שסרחה – אם בכלל – ואין בכתם שהותירה בכדי לפגום ברושם הכללי של אנשי המקום בעיני, כך סבור אני לעת עתה, וכבודם של אנשי המקום במקומו עומד הוא בעיני.
נעים באוזן?
יושב אני עתה, זעף ודאוב תנוכים, מתפלא כיצד קרה כדבר הזה. והרי ראיתי את הבאות נכוחה, ולא נסוגותי ולא נתמהמהתי לחשוב, שמא עלי, נו, לחשוד במקצת. תחת זאת, כדרכי בקודש, הישר זינקתי אל תוך הלהבה – ומרה נכוויתי. טוב, אולי אני קצת מגזים. הכל החל בהליכה תמימה למספרה אשר בעיר ההיסטורית שאקי, מתוך רצון נחוש שלי-עצמי כמו גם זה של הנסיכה, שאתגלח סוף סוף. ובהיעדרם של מים חמים במעוננו הארעי, נתקבלה ההחלטה לפנות לבעל מקצוע, הוא הגלב השכונתי. לאחר דין ודברים נקבעו הזמן והמקום, והאומן, מנסור שמו, החל במלאכתו. שקוע הייתי בתפנוקי ההכנה לתגלחת, אותן גזיזות קלות ועדינות המלטפות את צדעי ואותו מגע מקציף, מעסה, של מברשת הגילוח אל מול זיפי פני הנוקשים, כשאי מזה נשמעה אוושה ולהבת מצית הבזיקה אל מולי במראה. לא חושד, השענתי את ראשי על המשענת, מצפה לראות את מנסור מדליק לו סיגריה להיטיב עם מצב רוחו בזמן עבודתו: נו, אדרבא, עיני אינה צרה במנעימים את זמן עבודתם, כל עוד זו נעשית כראוי, כפי שנעשתה עד לאותה עת. והנה, מעשה שטן, חוש חשתי באדוות חום מעבר לאוזני הימנית, בעוד אפי מריח ריח שער שרוף אשר הטיל אותי הישר אל זכרונות ילדותי, בהם אימי מורטת היתה ושורפת את שערות העוף התורן אשר עתיד היה לעלות על שולחן הסעודה, עוד בימים בהם זאטוט הייתי. ובכן – לא עוף ולא בית אמא, שכן היתה זו אזני שלי אשר עלתה בלהבות, כמדומה, אותה שעה. ניתרתי מכס המלכות בזעקה, שהפנתה אלי את עיני היושבים במספרה כמו גם את עיני היושבים על הספסל שמחוץ למקום, כמדומה. בחיוך נבוך, פנה אלי מנסור, מתנצל: "מה, אצלכם לא עושים ככה?". וכך, חלק למשעי, פסעתי אל מחוץ למקום, עדיין ממשש את אוזני כלא מאמין.
תיקים באפילה
כבחלום רחוק, נזכר אני עתה במאורעות האימים של יום האתמול. בתחילה עצרנו בכניסה לכפר קטן העונה לשם ואנדאם, לצד שורה ארוכה של דוכנים ובהם כפריות המוכרות מרקחות ומחמצים, מהם שונים ומוזרים, בעלי עלי ענק ופטוטרות מפלצתיות אשר בקלות יכולים היו להביא לשיוכם המוטעה של אלה תחת למשפחת הצומח, למשפחת שוניות האלמוגים באוקיינוס ההודי, נאמר. לאחר שרכשנו שתי מרקחות קונבנציונליות פרי גנן של אותן כפריות(שהתגלו מאוחר יותר כתוסף חיוני לארוחות הבוקר), המשכנו בדרכנו למה שהוגדר במדריך כשכית חמדה מקומית, אתר בו חבוי מעיין מפכה הזורם במורד לא פחות משבעה מפלים שונים. התעכבנו במרכז הכפר כדי לחקור כיצד להגיע למקום, ומבין החבורה הרגילה אשר התקהלה סביבנו, הציע אחד הנוכחים להתלוות אלינו בכדי להורות לנו את הדרך. בהנחייתו, פנינו באחד משבילי העפר שמעבר לכפר, ומצאנו את עצמנו בעשר הדקות הבאות שקועים בנהיגת שטח אימתנית על פני ביצות, דרדרות חצץ ושאר מנעמים מוטוריים. משהגענו, לבסוף, לאתר, אשר התגלה כמתוייר יתר על המידה(עובדה עליה העידו ערימות הזבל במקום כמו גם קיומה של מסעדה אשר בנויה היתה ממש מעל לנחל), הסב אחד הנוכחים במקום את תשומת ליבנו לעובדה, כי התיק הגדול, אשר הכיל את רוב חפצי ובהם בגדים, שק שינה, ספרים, תמונות ומזכרות, ובקיצור – הכל, אינו קשור עוד לאופנוע כשם שהיה בתחילת הנסיעה. בפעימה חסרה מיהרנו חזרה למקום בו, לדברי אותו מודיע, נפל התיק, ממש מעל אחת מאותן ביצות עליהן חלפנו ביעף בדרך הלוך, והנה – לא שרוך ולא אבזם, נעלם התיק כלא היה, והמקום – ריק כקליפת אגוז, פרט לכבל אשר שימש לקשור את התיק למרכב האופנוע, אשר מוטל היה בקרבת מקום. לשוא תחקרנו את המקומיים שמיהרו להתאסף באשר למקום הימצאו של הצרור, כל זאת בעזרתו של אותו מלווה אשר לבסוף, כשכלו כל הקיצין, הציע לנו לבלות את הלילה בביתו ולקוות שהתיק יתגלה למחרת בדרך פלאית כלשהי. בטרם עזבנו את המקום, העלתה הנסיכה הצעה של טעם טוב, להעמיד פרס כספי למוצא הישר(יותר או פחות), וכך עשינו. בתחושה קשה פניתי אל משכבי אותו ערב, ולאחר לילה נטול שינה רצופה בו דווחתי, לראשונה בתולדות, כדובר רוסית מתוך שנתי, הוערנו השכם בבוקר על ידי בעל הבית המחוייך, אשר בישר לנו על בואו של שליח ובידו התיק הגנוז, אשר את אובדנו סיימתי לבכות ביום האתמול. נותרתי שמח אך עם זאת משתומם, האם יד של זדון היתה בהשתלשלות המאורעות, או שמא, כשם שניסה לומר מארחנו, אך יד המקרה היא, שלא מצאנו את התיק זרוק בשיחים בחיפושינו ביום האתמול. השאלה אולי מתחדדת, כיוון שעד כה הותירו רוב פגישותינו עם האזרביג'נים ככולן את התחושה, כי מדובר באנשים ידידותים, ישרים ושוחרי טוב, והנה – מכתימה מזימה זדונית ורבת משתתפים זו את האידיליה הכפרית אשר טווינו לנו. ובכן – יתכן שהיתה זו הכבשה השחורה שסרחה – אם בכלל – ואין בכתם שהותירה בכדי לפגום ברושם הכללי של אנשי המקום בעיני, כך סבור אני לעת עתה, וכבודם של אנשי המקום במקומו עומד הוא בעיני.
