נועז בקווקז

זמן: 118 ימים לזאב הערבות הקירגיזסטאני

לבד, בחורף

לאחר טיסתם ארצה של גספז'ה ונווד, מצאתי את עצמי, בשלישית, שוכן בדד. גם אם מוקף הייתי בטיילים ושאר הולכי בטל, ספון בינות לכתליו של הגסט-האוז החמים והידידותי, בליבי פנימה ידוע ידעתי כי ימי כדובר אנגלית – ספורים המה. לתוכניתי המקורית, לנסוע לכפר נידח בשם ארסלנבוב המצוי בדרום מערב הארץ ולטרוק משם – לא מצאתי שותפים מקרב דייריו המנומנמים של מעוני הבישקקי. "ארסלנבוב?" החניק מייק הגרמני את פיהוקו אך בקושי, "זה די רחוק, לא?" המשיך ובעצם סיכם בכך את גישתו לעניין הנסיעה בתכליתיות של מי שעזב הכל – עד כמה שתעסוקה כדוור ועבודות מזדמנות כנהג משאית יכולות לענות להגדרה הדרמטית – ובא לקירגיזסטאן, כמדומה אך להשתכר כמידת יכולתו – ובזול. נו, העברתי הילוך אחד אחורנית, כמו שאומרים, ופניתי לתוכנית החלופית. בספרים ובסרטים שקראתי וראיתי תמיד היתה לגיבורי החיל תוכנית מגירה לשעת חירום, נכון שלא המצאתי את זה? גם לזה שהיה מעשן סיגארים ב"צוות לעניין" תמיד היתה חלופה מקורית יותר או פחות, בדרך כלל כזאת שכרוכה בהכרח בהיקלעות אל תוך מחסן עמוס חלקי מכונאות עד לעייפה, מה שבאופן מפתיע תמיד התגלה כמה שבפועל קרה. אז זהו, שכזה – לא. תוכנית ב' שלי היתה, באמונה, פשוטה שבפשוטות, והסתכמה בנסיעה לאתר חלופי, קרוב בהרבה לבישקק מקום הימצאנו, ומשם גיחה של מכסי-מום יומיים לאגם סון-קול היפיפה השוכן בקרבת מקום. "לא להאמין לכל מה שרואים בסרטים" – אמר מי שכבר נכווה, ולי, דל הנסיון בעניינים שבכגון אלה, לא נותר אלא לעמוד בחוסר אמון מול העובדה, כי גם לאחר פריסת התוכנית האלטרנטיבית לא מצאתי את עצמי טרוד בהליכי הועדה אשר תחליט מי מבין מאות הפונים והפונות יזכה לחסד המפוקפק של הצטרפות אלי לטיולי המקורי(לא) והבלתי שכיח(ולא). וכך נמצאתי מוביל את עצמי, בחוסר רצון, בשעה שתיים אחרה"צ ביום למחרת, אל הכפר שהוזכר לעיל, קיזיל-טו, מחלים אך בקושי מקשיי תפעול במערכת העיכול אשר נבעו, ככל הנראה, מאכילת יתר של עוגת יום-ההולדת אשר פרסו עבורי בעצה אחד גספז'ה, נווד, ונ.(ועל כן יהיו מבורכים לעולם ועד) בערב יום האתמול, טרם נסיעתם של השניים הראשונים חזרה ארצה.

אופנוע, לו היה לי אופנוע

הנסיעה, שהורכבה משני חלקים עיקריים, עברה בשלום, יחסית. עדיין טריים היו בזכרוני מאורעות הנסיעה הקודמת בת אחד עשר השעות הלא מוצדקות מקרקול לבישקק, בתום מסע מחקר קטן שערכתי לטובת השוואה בין יבולי ארצות ה(ס)תן – נסיעה בה נאלצתי להתמודד בגבורה עם שיכור קירגיזי אדיר מימדים אשר בחר להתיישב, יקחהו בכור השטן, בכיסא הפנוי עד לאותו רגע שלידי, ואף הניח לעצמו לעשות את חיקי לכרית, למען יטיב וירווח לו. לבסוף, לאחר שגבר הכורח להגיב על ההרגל להסס, נסתייע הדבר בידי(ולא בעמל של מה בכך) לסלק את אותו עכברוש ביבים מבאיש אל מחוץ לתחומי המושב הסמוך, שחזר להיות פנוי כימי קדם. ההצלחה היחסית, יש לציין, לא סינוורה את בינתי, אם תיסלח לי עזות מצחי, מה שגרם לי להעדיף באופן חד משמעי ולמרות כפל המחיר את הנסיעה במרשרוקטה על פני האוטובוס המהביל, שסומן עתה כאויבי משכבר הימים. לאחר נסיעה של כארבע שעות הגעתי לעיר בלאקצ'י, מקום בו מצאתי, לאחר תיור קל בתחנה המרכזית, נהג מונית חביב אשר הסכים לקחתני ליעדו של אותו יום, הכפר קוצ'קור, במחיר שנקבתי – מחיר שהעלה בת שחוק על פני של שני הנהגים שקדמו לו, ואשר פתחו בהסבר ארוך שכל תכליתו היתה להעמידני על מהותה של הטעות בהערכת המחיר שעשיתי, בהעמידם את המחיר ה"אמיתי" על כגבוה פי חמש מהצעתי. נו, טוב. הנהג החביב התגלה במהלך הנסיעה בת השעה כדברן בלתי נלאה, אשר טעה לחשוב בי דובר רוסית על בוריה, ופצח, לאחר מספר מילות נימוסין, בהרצאה פוליטית נוקבת על מצבה של קירגיזסטאן בעבר ובהווה, האשמים מבית ומחוץ ועוד נושאים אשר נלקחו, ככל הנראה, ממצעה של המפלגה הקומוניסטית בה היה חבר בעברו הלא רחוק. כיום, התוודה הוטרינר המובטל, אין עבודה במדינה כולה פרט למגזר השירותים והקמעונאות, עובדה אשר הביאה אותו להאיץ את שטף דיבורו כמו גם לעבור לאוצר מילים בלתי מובן לחלוטין, ואותי – לעבור להנהונים עצבניים בציפיה דרוכה לרגע בו יקלוט את מידת חוסר הבנתי במה שזה עתה אמר, יעצור בחריקת בלמים את המונית וישליכני אל הלילה הסוגר מכל עבר, נתון אך לחסדיהם של חמוסי הפרא הקירגיזיים – מה שבאופן מפתיע לא קרה. במקום זאת, מצאתי את עצמי לאחר כשעה של דיון הסרק סביב הסוגיה "החוצ'מוץ' באספקלריה של הפוסט-סובייטיקה"(שם זמני) סועד את ליבי בארוחת ערב עריבה לחיך בפנסיון קטן וחביב, טועם לראשונה בחיי כמדומני – ריבת תפוחים מתפצחת אל החיך.

קסקט לכל נהג

מספר פעמים במהלך מסע זה נמצאתי שואל את עצמי(וללא מענה, מן הסתם) כיצד ומדוע הוא הדבר, כי נהגי מוניות ברחבי עולמנו על כל ריבואות חלדיו וארצותיו, ללא הבדלי דת, גזע או מין – כולם עד האחרון שבהם כמעט – חובשים לראשם את קסקט הנהגים המסורתי? ותמוה הדבר שבעתיים עת יעלה הדבר על הדעת, כי בכל ארץ וארץ שונים מנהגי הלבוש זה מזה ורב השונה על הדומה, כמדומני. וקל וחומר הדבר, כשמגיע הדבר למגיני הפדחת: מתרבוש ועד לכובע צמר כבשים, עבור דרך מגבעות מסוגים שונים ומשונים, חלקן חלקות למשעי בעוד אחרות מעוטרות במגוון פיתוחים וסלסולים כמיטב המוניטין האסיאתי – ונהגי המוניות בסורם, דבקים באותו קסקט מהוה, לכל היותר בהבדלי גוונים קלים, דבר של מה בכך. וכלום יתכן הדבר כי מקושרים הם, כל אותם נהגים הדוברים שפות שונות, הבאים וחוזרים מבתים שצורה שונה להם, אל ומתוך תרבויות שכנות אך לא בהכרח דומות – במין רשת העברת מידע כלל עולמית שכזו, הממליצה, אם לא מכתיבה, את לבושם? ואם כך הדבר, היכן חבוי אותו מכשור לוויני משוכלל המתריע, אם פעם ביום, שבוע, אם חודש, ומבשר על האופנה החדשה במגוון שפות ותעתיקים, דוגמת: "מבזק מיוחד: היום זוית של 15 מעלות לתיתורת הינה בגדר המומלץ!"? ישוב אני כעת, אם נחשתם זאת כבר, במונית חונה, בתחנת האוטובוסים אשר בעיר נארין, ממתין לנוסע הרביעי אשר בהגיעו יסכים נהגנו האמיץ, סוף כל סוף, להניע ולנסוע אל הכפר אט-באשי, אשר מדרום. את הלילה הקודם העברתי בחיקה הכפרי של משפחתו של אולן, אביו אחמד-בק, אימו וארבעת אחיותיו החינניות, בהן צ'ינרה בת השמונה עשרה, אשר ללא כל ספק זכתה בתחרות "בת האיכרים המלחיתה" לטיול זה, אם להתייחס להבטחה הגלומה באחד ממכתמי הראשונים. לא זאת בלבד, אלא שהמלעונה היפיפיה לא חדלה מהגנב לעברי את מבטיה הסמוקים במהלך ארוחת הערב, חושפת גומות חן חבויות בחיוכה הבוסרי, המלוכסן, ואני – אנה אני בא. מאוחר יותר, כשכבר הייתי על משכבי, הוגה במאורעות היום, שבה ופקדה את חדרי(ולמבוכתי-משהו, שכן מצוי הייתי אותה עת אך בתחתוני המתמתחים מתחת לשמיכת הפוך העבה), והציגה לי מספר שאלות באנגלית מגומגמת, בעודה עומדת במרחק מה ממני, מה שרק הקשה עלי את השינה מאוחר יותר, עת החלפנו ברכות ליל מנוחה.

מסעות צביקימין מטודלה

אותו יום החל בצורה הרבה פחות מבטיחה, שכן לאחר שלושה ימי מסע רגלי בעיקר שעברו עלי מבישקק הבירה ועד לאגם סון-קול, בהם ספורים היו כמדומה, אמצעי התחבורה בהם לא השתמשתי(רשימה חלקית: עגלה רתומה לסוסה, אוטובוס, מונית וסוס אחד, צולע במקצת), חשתי כי תשו קמעה כוחותי, וכי הצעדה שעוד נותרה בפני בת שלושים הקילומטרים עד לכביש הראשי, לאורכה של דרך ג'יפים נטושה, היתה, אם לא מעבר לכוחותי, הרי שלחלוטין לא בהתאמה למצב רוחי, אשר השתוקקה אותה עת למזון חם(שכן לאורכה של אותה דרך לא נמצאו עצים למדורה) ויצוע מוגן מרוחות – מבלי לפגוע בכבוד אוהלה של גספז'ה, אשר הופקד בידי למשמרת עד חזרתי ארצה. למרבה המזל, חלף אותה שעה על הדרך הנטושה אותו ברנש, אולן, אשר ניאות לקחתני, גם אם בתשלום מפולפל, במורד אותם שלושים קילומטרים עד הכפר המיוחל, ולאחר מכן כשלושים קילומטרים נוספים עד לביתו בו ביליתי, כאמור, את הלילה.

קומיז לכל אורח ושאר מנהגים

במהלך שלושת ימי במסע הרגלי הספקתי להשלים מספר מראות וחוויות שלא אינו בדרכי עד כה מסעותי בארץ קירגיזסטאן. לראשונה, במפתיע, פגשתי בשני גמלים בקטריאניים דו דבשתיים, השונים עד מאוד בצורתם הגבנונית וגוום עתיר פימות השומן מדודניהם הרחוקים המוכרים לנו ממרחבי הנגב ומסיני. ועוד בממלכת החי, בדרכי התארחתי זמן מה בחיק משפחה אשר החזיקה בחיקה לא פחות מנשר מבויית, זקן ואדיר מימדים, קשור לדאבוננו(שלי ושלו) בשרשרת ברזל לגזע עץ סמוך. ואם לעבור לאורחות מקומיות, כזכור לקוראי הנאמנים, דיווחתי באחד ממכתמי הקודמים על אותו משקה מקומי העשוי מחלב סוסות מותסס, הקרוי, זאת למדתי לאחרונה, קומיז, בקוף שרוקה. ובכן, מסתבר כי מחוץ לגבולות הערים, במקומות בהם מתגוררים הקירגיזים באותן יורטות, אוהלים ניידים עשויים מסגרת עץ מלופפת ביריעות צמר כבשים, משתווה אם לא עולה משקה מקורי ו-אהמ-מרענן זה במדד הפופולריות אשר בחיקו לפחות לקוקה קולה אשר במחוזות המערב. וככזה, בכל יורטה על פניה חלפתי במהלך שלושת ימי שוטטותי, מיד לאחר שלב השאלה הזהה, הוצעו לי מספר ספלים, בזה אחר זה, של אותו מרענן לאומי. אם להיות "פוליטיקלי קורקט"(והאם כבר, באמת, נדרשה האקדמיה ללשון העברית לסוגיית הפי-סי?) וברוח הרלטיביזם האנתרופולוגי, נראה כי חכי הגס עדיין לא רכש את ההערכה לטעם החמצמץ-עפצפץ, המאפיין את הקומיז. ואם לא להיות כל אלה – יא אולוהים כמה שזה מגעיל. עוד מנהג מקומי בו חזיתי אך בליל אמש המתרחש בסופה של ארוחה הוא להניף את הידיים בתנועה מעגלית, אשר מסתיימת בהצמדת הכפות זו אל זו במחווה המסמלת, כך נמסר לי לאחר בירור קצר, הן הודיה לכל אשר טרח(ה) והכין(ה), והן אמירה כי תמה שעת הסעודתא. היתה זו הפעם הראשונה עד כה, כמדומני, בה נחזו זכרים סועדים מודים בדרך כלשהי למכינות הארוחה, ובמראה זה שמחתי, אף נצרתי אל ליבי.

משא כבד

בבוקר יום המחרת המשכתי בדרכי אל טאש-ראבאט, כפר עתיק אשר בעבר שכן על דרך המשי ושימש כקראוון-סאראי, מקום בו יכלו סוחרי העת העתיקה ההולכים ושבים מממלכת קיתאי(הלא היא סין של ימינו) לנוח, להחליף כוחות, ולהמשיך בדרכם הארוכה, באותן אורחות גמלים הנמשכות אל קו האופק... מכיוון שממוני מוגבל היה, נאלצתי להתנייד באמצעי התחבורה הציבורים עד לכפר אט-באשי, הסמוך ליעדי. משם, נאמר לי, הליכה בת ארבע עד חמש שעות תביאני אל אותן חורבות היסטוריות ששמען נודע למרחקים, ואולם בהגיעי נתגלה לי כי הדרך תארך דווקא כארבעה עד חמישה ימים. האפשרות להלך לאורכו של כביש העפר בנוף החדגוני לא קסמה לי במיוחד, כך שבמהרה מצאתי את עצמי מניף אגודלי אל מול הרכבים המזדמנים אשר עשו את דרכם אותה שעה אם לכפרים הקרובים אם לסין, דרך מעבר טוגארט , השוכן מעבר ליעדי. למרבה המזל היה זה יום ראשון, בו רבות המשאיות החולפות על דרך זו, עמוסות פסולת ברזל, ענף היצוא העיקרי של קירגיזסטאן - אם לשפוט לפי כמות רכבי הענק שנמצאו חולפים על הכביש המאובק. עד מהרה ניאות נהג משאית חביב העונה לשם אלאי-בק לקחתני, חינם אין כסף, עד למקום בו מתפצלת הדרך המובילה לטאש-ראבאט מהכביש הראשי המוביל, כאמור, לסין. הנסיעה בת שבעים הקילומטרים עברה עלינו בלא פחות מחמש שעות, שכן אט אט התקדמה המשאית על נגררה, במשקל כולל של למעלה מעשרים וששה טונות, כך סיבר את אוזני אלאי-בק. לא זאת בלבד, אלא שבדרך אף עצרנו במסעדת דרכים קטנטונת באמצע שום מקום, מקום בו התאספו נהגי משאיות מספר לצורך מזון, שתיה כדת וכדין, והחלפת חוויות מן הדרך. לבסוף, זמן מה לאחר שקיעת השמש, מצאתי את עצמי משקיף על ענני האבק שהותירה אחריה משאיתו של מיטיבי, ניצב מול שלט דרכים מט לנפול המצביע אל השביל לטאש-ראבאט, מהלך כשנים עשר קילומטרים מן המקום. ומכיוון שרציתי לחזות בזיוון של החורבות העתיקות לאור ראשון של יום המחרת, וגם אם חושש משהו(שכן רבות הזהירוני מלהקות זאבים המשחרים לטרף בלילות), החלתי צועד על שביל העפר, מסתייע עד מהרה אך באורם החיוור של כוכבי אותו לילה נטול לבנה.

שומר הפתאים מכה בפעם המי-יודע-כמה

למרבה המזל, לאחר כשעת הליכה, הופיעו אי מזה אורות מכונית חולפת על השביל הנידח, וכך מצאתי את עצמי חולק נסיעה ברכב פרטי שמידותיו המצומצמות הכילו לא פחות משמונה מבוגרים נוספים וילד, מה שפתר בצורה חד משמעית את בעיית הקור שהחלה להסתמן. לאחר עצירה קצרה בביתם של חלק מבאי החבורה על אם הדרך, בה כובדתי במזון ומשקה, המשכנו בהרכב מצומצם יותר, למרבה המזל, עד לטאש ראבאט, מקום בו נטיתי את אוהלי בציפיה נרגשת לבוקר. למחרת היום, הקצתי עם קרניה הראשונות של החמה שחצו את רכס ההרים שממזרח, ערכתי סיור קצר ומאכזב קמעה סביב המבנה העתיק אך הנעול, שלאחריו שמתי פעמי חזרה במורד הדרך, חזרה לבישקק הבירה, אליה הגעתי, ברביעית כמדומני, בערבו של אותו יום. אם מפאת החורף, שדומה כי הציב את כפו הפרוותית במפתנם של הימים האחרונים, אם מחמת ממוני הכלה, ואם כיוון שלא נמצאו שותפים מתאימים, החלטתי לוותר על המשך מסעי המתוכנן לארסלנבוב אשר בדרום מערב המדינה, ולבלות בגסט-האוז את הימים הבאים עד לטיסתי המתוכננת ארצה, בעשרים ושמונה לחודש זה, הוא ספטמבר...

זמן: 111 ימים לעליית המסך, 18 לירידתו

משוך בכבש

שמש עצלה מסתתרת מאחורי חומת עננים, ספק מבשרת את תחילתו של יום חדש וספק – משתעשעת בשנתם של הנמים. בהדרגה עולה האור על היום החמישי והאחרון בטרק השני שלי עד כה בקירגיזסטאן, הפעם באיזור העיר קראקול, בחלקה המזרחי של המדינה. תוכניתי המקורית, שהיתה, כזכור, להמשיך ולטייל עם נ., עלתה על שרטון עקבׁ(או הודות, עכשיו כבר אפשר לומר – פרטים בהמשך) צירוף נסיבות הן טכניות והן מנטליות, אשר מנעו ממני להצטרף לאחרון לאחר שהוברר לי כי עלי להמתין יום שלם בבישקק לצורך הארכת הויזה אשר ברשותי. זאת מחד, והנה גם לאחר שהיתה ההארכה מוחתמת ומאושררת כדת וכדין בדרכוני, הנה כי כן נתקפתי עצלות לא ברורה אשר השאירה אותי בבישקק הבירה יומיים נוספים – מאידך. אך אל דאג – שכן ימי בעיר לא הוצאו לריק: הגסט-האוז של נאן-צ'אן, בו אך עברתי בחטף בשהייתי הראשונה בעיר התגלה כאבן שואבת לתרמילאי האיזור, ובו היה עתה סיפק בידי להתוודע לרבים וטובים שחלפו בדרכם – ג'ים האוסטרלי, מייק הגרמני, ג'יימס השוויצרי ואחרים, ביניהם זוג ישראלים, גספז'ה ונווד, עימם יצאתי לבסוף את העיר, אשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עם עבדכם את אהלם המצומצם כמו גם את דרכם בהרים.

איים בזרם?

התחנה הראשונה בדרך היתה הקילומטר המאה וחמישים לאורכו של נהר הצ'וי, מקום בו שכרנו סירת ראפטינג ויצאנו למסע תענוגות בן מספר שעות עם זוג ישראלים נוסף. אודות השייט עצמו לא אלהג רבות: התחלנו במסלול מהרמה השניה, שהתגלה כשייט רוגע וכמעט נטול חתירה מצידנו, שכן שני המדריכים הישובים בירכתיה של הסירה ביצעו את רוב רובה של ההכוונה העדינה בינות לעצים, אבנים, ושאר מכשולים שהוצבו בידי איתני הטבע לאורכו של הנהר. לאחר עצירת התרעננות וארוחת בוקר, בה בלסנו, למרבה הצער, כמויות מזון שהיו מספיקות לכשלוש ארוחות בוקר הגיוניות, הגיע הזמן לצאת אל הדבר האמיתי: בהמשך הנחל ציפה לנו שיפוע תלול, מאופיין בזרם מהיר ורווי מהמורות, אשר דורג, כך לפי מדריכינו, כרמה ארבע בסולם הקושי של נהרות ראפטינג באשר הם, סולם אשר, לידיעתכם, נע בין אחת לשש. חרדים קמעא הרמנו משוטים ונסחפנו תחילה אט אט עם הזרם, שאכן הראה פעילות הולכת וגוברת. קריאות המדריכים מאחור הלכו ותכפו, פעם ימינה ופעם שמאלה, לפנים ואחורה, ומספר פעמים דומה שאך בנס ניצלנו מהיטרפות בידי מערבולות פרא, שכן בכל פעם שהיינו צריכים לנוע קדימה במהירות, צווח המדריך הראשי במבטא כמו אמריקאי משופשף:"פו-וו! פו-וו!", מה שהביא לפרצי צחוק היסטריים בלתי נשלטים(ולא רק אצל עבדכם האוחז בעט), שכמעט והביאו לריסוקנו על הסלעים ולהתהפכות הדוברה, רחמנא לצלן. רטובים קלות ועדיין מחוייכים נפרדנו עד מהרה מצוות המדריכים כמו גם ממאה ושמונים דולרין ירקרקין, והחלנו לתור אחר הסעה לקראקול העיר.

במשאית! אה-או! בחללית! אה-או!

לאחר כשעה של המתנת שוא לטרמפ, עצרה לנו לבסוף משאית אשר נהגה החביב הואיל לקחתנו כל הדרך עד למחוז חפצנו(מזוג הישראלים הנוסף שחלק עימנו את ההפלגה נפרדנו באחד הצמתים שבדרך). לעיר קראקול הגענו בשעת חצות, שם נפרקנו בפתח הגסט-האוז ונלקחנו, חרף עייפותנו, לסיוור היכרות בעיר הרדומה, ולאחר מכן לצפות בסרט המתעד את קורותיהם של צוות ראפטרים על אחד הנהרות הגועשים ביותר בארץ, סרט אשר, לפי דיווחי טיילים אחרים, מוקרן הלוך וחזור כל אימת שפוקדים את הגסט-האוז טיילים חדשים, מלווה בפסקול ביזארי מאת הלד זפלין המעולים. לאחר שנת לילה מספקת ולאחריה ארוחת בוקר מצויינת, אל הדרך יצאנו.

משוך בכבש! משוך בכבש! כי אין כמוהו כבש!

במהלך הטיול בן חמשת הימים הספיקותי להתוודע קמעה לגספז'ה ולנווד. סיפרו לי הם רבות מעלילות גבורתם ברוסיה ובסין, במונגוליה וכאן, בקירגיזסטאן, וכל עלילותיהם, המסופרת עפי"ר מפי נווד – תמיד בנימה משועשעת ועתים מתפלאת, כמו מתענגים הם על אפרסק מתוק וקר בליל קיץ, בהשקיפם על העולם שמסביבם, חרף התלאות שזה עתים קרובות מתליא בדרכם, כאן באסיה הפרועה, פרועה. בין השאר, שחו הם לי אודות אירועי יום העצמאות בבישקק(אותם החמצתי בהגיעי אך בערבו של אותו היום, חזרה מהטרק הראשון): אסופים בהיפודרום המקומי, התכנסו ובאו מכל קצוות העיר, הפלך והמדינה המונים רבים, לחזות במה שהוא אולי גולת הכותרת של חגיגות העצמאות של האומה הקירגיזית מוכת התימהון, התחרויות האולימפיות הבינ"ל הרשמיים של המשחק שראוי להקרא בעברית: "משוך בכבש". עיקרו של המשחק, כך הוברר לי, הן שתי קבוצות רכובות על גבי סוסים, המתחרות זו בזו בהבאת כדור המשחק למשטח העפר המוגבה אשר בירכתי מחציתה של הקבוצה היריבה. עד כאן סביר. המעניין הוא, כי כדור המשחק הינו לא פחות ולא יותר מכבש ערוף ראש, מה שמעצים את מידת הביזאריות של ספורט תחרותי זה. עת מוטל הכבש אל מגרש המשחק, במהרה יחוש לעברו פרש רב עזוז, ובזמן רכיבתו מעל לפגר, מתהפך הוא כמעט מעל גבי סוסו, תופס ברגלו, ומצמידו מיד אל הסוס תוך שהוא תוחב את רגלו של הבר מינן בינות לאוכף ולבהמה. אכן, משחק מעניין היכול ללמדנו רבות על אופייה של האומה הקירגיזית.

הם הלכו בהרים

על הטיול רבות לא אספר, ולא מחמת דלותן של החוויות, אלא שדומה כי את שתיקת ההרים ייטיבו לתאר קולות אוושת הרוח בינות לשיחי הערער, קריאות הציפורים בגובה ארבעת אלפים מטרים בינות לפסגות קרחות, וניעת הרוח בחלל בליל ירח מואר. לאחר טיפוס לאורכו של ואדי קראקול, היוצא מהעיר עצמה כמעט, הגענו לבריכת אלאגול, פנינת טורקיז בוהק חבויה בינות להרים אפורים-ברזליים עטורי כיפות שלג וקרחונים. או-אז נתפרצה אצלי, כמדומה, עווית בטן, שהקשתה עלי את ההליכה עד מאוד. בשעה שלוש אחר הצהריים, אפוא, נטינו את אהלנו, כלומר, שני גיבורי החיל הם שעשו זאת עבורי, ולאחר מכן אף השקוני במרק חם, כמלאכים מיטיבים... בבוקר המחרת כבר יכולנו להמשיך בדרך, מהלך קילומטרים אחדים, אל קבוצה של מעיינות חמים ובצידם – גסט האוזים לרוב. בחסות המעיינות והחדר החם מתקה עלינו שנתנו, ובצהרי המחרת כבר הגענו אל סופו של המסלול, היא עירנו המבורכת קראקול. משם הפלגנו אבטובוסה חיש קל אל העיר הבאה בדרך, צ'ולפון-אטא, בה נתאפסנו ובה כותב אני עתה את שורות אלה.


נספח: גילוי דעת נאות

עתים דומה עלי, בזמן קריאתי את השורות ששרבטתי ואותן מעלה אני מדי פעם לחלל הסייבר, כי הקול הנשמע לי בינות לפסוקים הנקראים אינו קולי שלי הוא, אם כי קולו של קריין באחת מרשתות הראדיו, המעביר תכנית בענייני, נאמר, יחסי משפחה, בטון ענייני, נמרץ, גם אם יש עתים משועשע במידה. בכן – לא לחליפת האמודאים הזאת פיללתי! שכן לוחצת היא במקומות מסויימים ומתירה באחרים, ואין דבר זה כלל לפי רצוני, שלא לומר גזרתי. ובכל זאת, עם כל מועקותיה, חליפתי היחידה היא, עימה מוצא אני לראוי לצאת הרחובה, להישיר מבט לעוברים ולשבים(ואין דבר זה מסתכם בכתיבה, במגרעותי אודה כי רבו). ולצורך זה פונה אני אליכם, ידידי ורעי הפזורים על פני הכדור – אל תשכחוני כפי שאני, ואף אל תשכחו להזכיר לי זאת עת ניפגש אי"ה ביום מן הימים! זאת ועוד, שכן הזמן כעת קצר: קדמוני בברכה עת אחלוף ביעף את גיל השלושים בעשרים ואחד לחודש ספטמבר! הנה הם באים! תחי המהפכהההה... קחחח[שלג]... סליחה – תקלה[שקופית של כלב מושך את התקע של הטלויזיה מהחשמל]. מייד נמשיך בשידור. אין לכם מה לדאוג, זה רק מישהו שהתפרץ למגדל השידור וברבר קצת עד שהשתלטנו עליו. אין מה להתקהל, באמת. תחזרו בבקשה לאגפים שלכם, ושיהיה לכם סופשבוע מצויין.

זמן: 102 ימים, ואימתי לציון נשובה?

בלדה לחציל האציל

חציל סגלגל ועגלגל יושב לו בערימה נאה אשר אצל דוכנו של ירקן השכונה, ספון בינות לחבריו הקרובים(החצילים) והרחוקים(העגבניות) למשפחת הסולניים, חושב לו אך מחשבות חציליות על החיים: זכרונות מימי השדה, כמה מהר חולפים הימים, מה פשרם של הגרגירים המוזרים אשר בתוכו, ועוד כהנה וכהנה הרהורים נשגבים יותר ופחות. חולף זמן, ועוד זמן, ובאה יד נעלמה וקוטפת את מיודענו ומניחה אותו בתוך שקית פלסטיק, שלא מפסיקה להטלטל אנה ואנה, יש באיטיות ויש במהירות שיא. החציל חש באי נוחות. בצבעו הסגול, היפה, נבקעים קמטים של זקנה בטרם עת אשר קפצה עליו תוך כדי התחככות עם מספר ירקות נוספים, ובשקית, איך לומר בעדינות, לא ממש מאוורר, מה שמעכיר קמעה את מצב רוחו של חצילנו וגורם לו לרצות להיות שוב בחוץ, לנשום אויר טרי, ולקפץ באחו עם אחיו החצילים, או מה שזה לא יהיה שחצילים עושים כדי להעביר את הזמן. ואז, כחלוף יומיים או שלושה(ומי ידע? התרמיל חשוך, והשקית – סגורה), נשלף הוא כלאחר כבוד, וסוף סוף ניתנת בידו ההזדמנות להתרענן מעט, במקום בו נערכות, כמדומה, הכנות לארוחת ערב. אי מזה ניצת גפרור, ואש עליזה עד מהרה מתפצחת לה בסמוך. "נהדר, בחיי", חושב לו החציל, "על זה אף אחד לא סיפר לי" – ולא בכדי, חציל מסכן, ולא בכדי. זום אאוט. יד נעלמה אוחזת לפתע בחציל הלא חושד ומניחה אותו, בלאט, בינות לגחלים מתפצפצות. "בחיי שחם כאן, דווקא נחמד", ממשיך החציל בלהגו, עדיין לא מודע לשרשרת קוביוות הדומינו שהחלו לנפול זו אחר זו, קוצבות את מכסת חייו הנותרים של הירק האציל והידידותי. את הבא לאחר מכן אחסוך מקוראי מכתם זה, ולו לטובת הספורים בעלי הקיבה הרגישה ולב הנכמר לזעקות האימה של חציל נטבח, הרחק מביתו מכורתו, ידידיו, וכל אשר אי פעם ידע והכיר.זום אאוט. "רוצה חציל?" נ. מניד ראשו לשלילה, בפעם המי-יודע-כמה בתשובה לשאלותי על מזון הבא(או לא בא, כבדרך כלל) אל קרבו. בשלושת ימי הנדודים המשותפים לאורך עמק האלה-ארצ'ה כבר החלתי לעמוד על קנקנו של הטייל האמיץ נ., עימו חולק אני את המסע. מפליא בעיני(ועם זאת, אך צפוי), איך יכולים להיות שני אנשים שונים הנעים ונדים בארץ זרה זו להיות מרוכזים בדברים כה שונים, לחזור לביתם עם חוויות כה נפרדות, ועם זאת – להיות באותם מקומות ממש, לדבר עם אותם אנשים, ולחזות באותם מראות, קח או תן כוכב נופל אחד או שניים. נ. הוא טייל מגזע הנפילים. מטרת נסיעתו היחידה, כך לדבריו, היא טיול רגלי. הכרת הארץ דרך תבנית גבעותיה והריה, נהרותיה וסלעיה, היא כל תכלית תנועתו במקומות הכל כך זרים לנו, לפעמים. בד"כ מטייל הוא לבדו, עובדה הראויה להערכה רבה, גם אם הביא הדבר לכך שכיום מחשיב הוא היפותרמיה כסוג של שפעת, שכרון גבהים – כתופעת לוואי משעשעת של הליכה, וכתף פרוקה – כסוג של בילוי לשעות הפנאי. האוכל המקומי, למשל, לא כל כך מעניין אותו, וטוב שכך, בהיותו צמחוני-טבעוני אדוק שבאדוקים, המקפיד על קלה כחמורה, וזאת בנוסף להיותו שומר כשרות, ואם נותר מקום להוסיף סייגים – לא חובב נסיונות קולינריים מסעירים – דוגמת החציל דנן. מפגשים עם האוכלוסיה המקומית גם הם לא מגרים אותו במיוחד. "אני מפחד", הוא מודה. מפחד? ממה יכול לפחד אדם שהישיר מבט למוות פעמים מספר במקומות נידחים על פני הגלובוס, ויכול היה לו? "אני מפחד שיציעו לי לאכול ולא יהיה לי נעים לסרב גם אם לא אני לא אדע בדיוק מה יש בפנים". ועכשיו הדבר ברור. או שמא? מהר מאוד הבנתי שני דברים: א. פגשתי בטייל בחסד עליון, שיפה אעשה, אם אך אצליח, להתלוות אליו בטיוליו. ב. חובה עלי, למען שלמותי החומרית כמו גם זו הרוחנית, לארגן, ליישם ולהוציא אל הפועל תפריט אלטרנטיבי ללחם בן שלושה ימים ופסטה נטולת כל רוטב(כל רוטב! נטולה! שזה כמו להגיד ללא!) שבושלה במים פושרים(פושרים!קצת יותר חמים מקרים והרבה פחות מרותחים!) כתוצאה ישירה של שתי התובנות דלעיל, נצמדתי אל נ. בטיולו הראשון, עליו יסופר בהמשך, וכמוו כן נשאתי עימי שני חצילים, ששימשו באותו ארוחה נזכרת כקערת הגשה, כלי חימום, וכמובן רוטב מלווה לאותה פסטה רכרוכית ובצקית, אשר הוקדחה מן היורה הרותחת הישר אל קיבותינו המצומקות. ביתר הזמן אכלתי, ובכן, בעיקר את מה שהיה, מה שהסתכם בחלק מהערבים בלחם בן שלושה ימים ויותר, ומחצית קופסת שימורים, יום - תירס ויום – אפונה, ומי אמר שהתפריט אינו מגוון דיו. לאי מבין מכרי כמו גם לקוראי בלוג זה, המכירים את הרגלי תזונתי, חוסר סבלנותי למזון חוזר על עצמו, ובעיקר את גרגרנותי הפרועה, עליה אודה ואתוודה ברוב חטאי, נהיר הדבר עד כמה גדול, עצום ורב הוא הקורבן. ובכל זאת, היה ראוי הדבר, הסכיתו נא ושמעו:

בין הרים ובין סלעים

המסע הרגלי החל בעיירה נידחת, כשלושים קילומטרים דרומית לבירה, בפארק הלאומי של עמק אלה-ארצ'ה, אליו נשאה אותנו מונית עירונית לא מורגלת בדרכי הכפר. מדי יום במשך חמשת הימים שבאו לאחר מכן מצאתי את עצמי גומע עשרות קילומטרים בינות לשבילים חצי מסומנים, בדרך אל הפאס, אותו מעבר פלאי בינות להרים, אליו כיוון אותנו נ., האמון על מלאכת קריאת המפות והתאמתן לתוואי השטח. היכנשהוא במהלך היום השלישי, עת נמצאנו קרובים לפאס, מחליקים על גבי קרחון מכוסה שלג בוגדני, על מעלה תלול אשר מצדדיו אגמים חצי קפואים הממתינים לטייל הלא זהיר, אמרתי לעצמי לראשונה(ולא לאחרונה, למרבה הצער): "מה לעזאזל אני עושה כאן? זה ממש מסוכן!" – ובכל זאת, המשכנו. כי כבר היינו בדרך ימים מספר, ואז מה אם החמצנו את השביל המסומן אי שם במורד המשעול ונאלצנו לברור לנו דרך חדשה בינות להרים בגובה ארבעת אלפים מטרים, כי האנדרנלין פעפע במרץ, ובעיקר – כי לחזור לבד היה מעבר לכוחותי. עת צלחנו, לבסוף, את מעבר ההרים, משקיפים על נוף פראי וקדום, עוקר נשימה, מלאה את ליבי השמחה, פשוטה ושקטה, על כי זכיתי לנכוח, להיות ולהתבונן באותם מראות, על כי צלחנו את כל אותן דרדרות, קרחונים וסלעים אשר ממש איימו לרסק את קודקודינו, ועל שהחיינו, קיימנו והביאנו ליום הזה, כמאמר אבותינו.

קירגיזי מארץ הקירגיזים

לאחר חציית המעבר, הדרך למטה היתה קלה, יחסית, גם אם ארוכה למדי. ביום הרביעי, לאחר שחזרנו לגובה הנורמלי יחסית של שלושת אלפים מטרים, החלו המראות אט אט להתחלף, ומארץ הפסגות המושלגות חזרנו למחוזות הנחלים השופעים, סוסי הפרא הרועים להם במרחבים המוריקים, ולמרבה הצער, ליתושים אשר שבו להטריד את מנוחתנו כקדם. בעודנו מהלכים לנו בשבילים הארוכים, נגלה לנו לפתע מעבר לאחד העיקולים מחזה שכמו לקוח היה מאות שנים אחורה בזמן: עדר של פרות מולך בידי רוכב מיומן, ישוב ישיבה של חזקה על גבו של סוס יפה תואר, הקורא קריאות זירוז גרוניות בעודו מכווין את העדר בהקיפו אותו הלוך וסוב, מדרבן את סוסו לכאן ולכאן, ופיסת בד צבעונית הקשורה לקודקודו זורה לעברנו נצנוצי זהרה בשמש אחר הצהריים. אכן, לזאת יקרא קירגיזי מארץ הקירגיזים! משקרב הרוכב, שהתגלה, כיתר דרי בכפר, כבעל תווי פנים מונגוליים, פצחנו בשיחה קלילה על לאן ומניין, בה למדנו מעט על אורחות חייו של אותו נוקד אשר נקרה על דרכנו. את המפגש סיימה הזמנה לכוס תה ביורטה של אותו רועה, הוא האוהל המסורתי העשוי פיסות בד עבות המתוחות זו כנגד זו והניתנות לקיפול ופריסה במהירות, כדרכם של הנוודים. התנגדותו של נ. למיני מזון ומשקה מעשה עכו"ם היו שעלולים להיות מוצעים לנו בזמן האירוח(עליה למדתי אז לראשונה), דוגמת אותו חלב סוסות מותסס שהרביתי לשמוע אודותיו וסקרן הייתי לנסותו, הותירה את ההזמנה בעינה, ואותי – עם חצי תאוותי בידי – ואולם טרם אמרתי נואש...

זמן: 101 ימים בגלות קווקז ומזרחה

לפנים ולמעלה

אחד הדברים המצודדים ביותר, לפחות לדעת כותב שורות אלה, בבריחה מהתלם היום יומי, מחזור השינה-עבודה-השלם-את-החסר, הוא חוסר השליטה בזמן, אשר מתגלה במלוא תפארתו והדרו בהיעדר אותם מאורעות מכוננים, קוצבים, אשר ברגיל תקפים ולפיהם אנו סבים(וסביב מה, בעצם?). רצף האירועים שבא לאחר שובה של נסיכת החידקל לאה"ק דומה היה לסכר הנפרץ, שוצף וקוצף, מעלה את גדות הנהר לרמות שיא שלא נודעו בו מזה זמן רב. ובמידה רבה, בעצם, דומה לנהר שלמרגלותיו ישוב אני עתה, כותב שורות אלה מעל גבי לוח שש-בש מט לנפול, ברגע ראשון של הפוגה מזה כחמישה ימים של תנועה בלתי פוסקת, חידוש מבורך שבא בזמן שאין יפה ממנו, כחודש לפני חזרתי המתוכננת לארץ. הסימן הראשון, אולי, שהעיד על הקרב ובא, היה המהירות שבה הונפקו עבורי אשרות הכניסה לשתי הארצות שבאו אחרי אוזבקיסטן, הן קזחסטן וקירגיזסטאן. תוך 24 שעות הוטבעו הללו בדרכוני, ולמרבה הפתעתי, שכן הנסיון הראה עד כה, כי במצבים בשכגון אלה, בו יכולים להיערם קשיים בירוקרטיים, יוערמו שבעתיים, וזאת בחסות השלטונות המקומיים שאך לכאורה צלחו את עידן הסחבת הסובייטית ללא פגע. התכנון המקורי, אם בכלל יש משמעות לכזה, היה להגיע ישירות מטשקנט לבישקק, בירת קירגיזסטאן, באבטובוס, וזאת בהסתמך על ה"לונלי פלאנט", ספר קודשנו, בו נאמר בפירוש כי מסע שכזה הינו בגדר האפשר. ובכן - בירור קצר שערכתי בבוקרו של יום ב' בשני רציפי האוטובוסים הגדולים בטשקנט העלה, כי מזה זמן רב אין בנמצא אוטובוס שכזה, וכי עלי להגיע עד לעיירת הגבול הקזחית-אוזבקית צ'רניאבקי, ומשם להמשיך בחיפושי אחר האוטובוס הנעלם. לחקירותי בטשקנט, האם אכן ישנו כלי תחבורה פלאי שכזה, שבקיומו כבר התחלתי לפקפק(כמו גם בקיומה של בישקק עצמה - ולראיה, והרי אינני מכיר אישית אף אדם שביקר בה!), ענו לי יודעי דבר: "מה זאת אומרת? המון!", תוך סימון שאינו משתמע לשתי פנים של האגודל בנועה מימין לשמאל בקו הגובה של הגרון, מה שאצלנו, במזרח התיכון, מתפרש כ-"את הגרון אני יחתוך לך", ולך מצא את ההבדלים... ואכן, עם הגיעי לאותה עיר בצהרי היום, נתברר לי תוך דקות ספורות שלא אוטובוס ולא מרכבת אש יזמנוני בישקקה, כך שכל שנותר לי לעשות היה לחצות, רגלית, את הגבול לקזחסטן, ומשם - אלוהים גדול. ואכן(למחפשים הוכחות לקיוומו של האחרון - הנה זה בא), לאחר כשעתיים מרתקות במעבר הגבול במהלכן בהיתי במרץ באינספור איכרים קזחיים שעברו את ת הגבול לפַני אעפ"י שהגיעו, מעשה שטן, אחרי, חציתי את הגבול הראשון לאותו יום הישר לרציף אוטובוסים שהכיל כעשרים מאותם מובילי כל, תשעה עשר מביניהם מסומנים כנוסעים לאלמטי, היא בירת קזחסטן מאז ולתמיד, ואחד, יחיד ומיוחד, נושא את צירוף האותיות הקסום "בישקק".

קמצ'טקה בראש

הנסיעה בת 12 השעות נתגלתה כסופנת בחובה היכרויות רבות ומעניינות: ראשית, נתוודעתי לקירגיזי צעיר דובר אנגלית רהוטה, גם אם נגועה במבטא אמריקאני אשר הותירו בו מי יודע כמה תיירים עימם שח ושג במרוצת חייו. הנ"ל שמח לספק לי מספר עובדות בסיסיות הנוגעות לנסיעה הקרבה בפרט ולנמל היעד בכלל, החל מכמה שעות תארך הדרך ועד למהו המקום הטוב ביותר להשתכר בו בבישקק. בעצירה הראשונה(והיחידה, בעצם) לצורך מזון ומשקה, חלקתי שולחן עם מספר נוסעים אחרים, וכך נתוודעתי לזוג תיירים מקסימים הבאים מקמצ'טקה הרחוקה, היא מורה והוא חשמלאי ספינות, שניהם דוברים אנגלית כמידת הרוסית שרכשתי אני, וכך נתאפשרה השיחה. בתום המפגש הותיר בידי הבחור תשורה נאה, מקבץ תמונות נוף שצילם באי מכורתו, אותן הנציח בזמן טיסה במטוס קל: נופים פראיים, אגם הניצב בלועו של הר געש, נהרות אדירים והרים מטילי יראה. לשנה הבאה בקמצ'טקה. עוד סייעה לי באותה מסעדה בהדברותי עם המטבח המקומי אשת עסקים קזחית, אשר הודות לתרגומיה הנאים מצאתי את עצמי עד מהרה, לאחר יום ארוך ללא מזון, מעמיס מפנכתי לקרבי כמויות ענק של מזון קזחי משובח, להשתוממותם הבלתי מוסווית של יתר יושבי השולחן. עם הגיענו לגבול הקזחי-קירגיזי, מצאתי את עצמי בחברתם של שני התיירים הזרים היחידים האחרים באוטובוס, זוג יפניים, ממתינים לביקורת הדרכונים שתסתיים ונוכל להמשיך בדרכנו. משהסתיימה זו, הבהיר לנו קצין המשמר הקזחי כי זהו תום שהותנו בקזחסטן, נכון לויזת המעבר אשר הונפקה עבורנו בטשקנט, מה שגרם לזוג היפניים להתסכל זה בזו במבט ארוך, ולפצוח בצחוק רועם שנקטע אך לצורך מה שנשמע היה כקריאות קרב של סמוראי שיכור. נתברר, כי השניים בדרכם לסין, אליה נתכוונו להגיע דרך קזחסטן, בה נסתיימה שהותם הרשמית לפני כדקה. לשאלתי, מדוע נסעו השניים לבישקק במקום לאלמטי, בירת קזחסטן, אך נד בכתפיו הבחור וחייך. עב"מים.

שכנים נאים

כשהגענו לבישקק היתה השעה קרוב לשלוש לפנות בוקר, וכל המידע שהיה ברשותי הנוגע ללינה הסתכם בפתק זעיר שהיה ברשות היפנים, ואשר כיוון אותנו לגסט האוז זעיר בפאתי העיר, שהודח מתפקודו הראשוני כדירת שלושה חדרים. שיחה קצרה עם בעל הגסט האוז המנומנם אך הידידותי להפליא העלתה, כי במקום מתגורר ישראלי נוסף, עימו יצרתי קשר אי-מייל ביום הקודם בנוגע לטרקים משותפים בהרים. כיוון שהמקום היה מלא, הפנה אותנו הבעלים לדירת טיילים נוספת השייכת לאחותו, בה ישנתי כשלוש שעות עד לבוקר המוקדם, חושש להחמיץ את מועד קימתו של הטייל הנוסף, נ. ואכן, בסביבות השעה תשע אותר הבחור, ונתבשרתי על יציאה לטרק הראשון בעוד כשעה. בקושי הספקתי להתעורר, להתקלח, ללהג קמעה עם זוג טיילים קנדיים שחזרו זה עתה מפקיסטן עמוסי חוויות - וכבר מצאתי את עצמי חולק מונית בדרך להרים, עמוס בצידה לדרך פרי השוק הענק אשר לעיר, הוא האוש באזאר. וכך התחיל הטרק הראשון...