בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
2.9.03
זמן: 101 ימים בגלות קווקז ומזרחה
לפנים ולמעלה
אחד הדברים המצודדים ביותר, לפחות לדעת כותב שורות אלה, בבריחה מהתלם היום יומי, מחזור השינה-עבודה-השלם-את-החסר, הוא חוסר השליטה בזמן, אשר מתגלה במלוא תפארתו והדרו בהיעדר אותם מאורעות מכוננים, קוצבים, אשר ברגיל תקפים ולפיהם אנו סבים(וסביב מה, בעצם?). רצף האירועים שבא לאחר שובה של נסיכת החידקל לאה"ק דומה היה לסכר הנפרץ, שוצף וקוצף, מעלה את גדות הנהר לרמות שיא שלא נודעו בו מזה זמן רב. ובמידה רבה, בעצם, דומה לנהר שלמרגלותיו ישוב אני עתה, כותב שורות אלה מעל גבי לוח שש-בש מט לנפול, ברגע ראשון של הפוגה מזה כחמישה ימים של תנועה בלתי פוסקת, חידוש מבורך שבא בזמן שאין יפה ממנו, כחודש לפני חזרתי המתוכננת לארץ. הסימן הראשון, אולי, שהעיד על הקרב ובא, היה המהירות שבה הונפקו עבורי אשרות הכניסה לשתי הארצות שבאו אחרי אוזבקיסטן, הן קזחסטן וקירגיזסטאן. תוך 24 שעות הוטבעו הללו בדרכוני, ולמרבה הפתעתי, שכן הנסיון הראה עד כה, כי במצבים בשכגון אלה, בו יכולים להיערם קשיים בירוקרטיים, יוערמו שבעתיים, וזאת בחסות השלטונות המקומיים שאך לכאורה צלחו את עידן הסחבת הסובייטית ללא פגע. התכנון המקורי, אם בכלל יש משמעות לכזה, היה להגיע ישירות מטשקנט לבישקק, בירת קירגיזסטאן, באבטובוס, וזאת בהסתמך על ה"לונלי פלאנט", ספר קודשנו, בו נאמר בפירוש כי מסע שכזה הינו בגדר האפשר. ובכן - בירור קצר שערכתי בבוקרו של יום ב' בשני רציפי האוטובוסים הגדולים בטשקנט העלה, כי מזה זמן רב אין בנמצא אוטובוס שכזה, וכי עלי להגיע עד לעיירת הגבול הקזחית-אוזבקית צ'רניאבקי, ומשם להמשיך בחיפושי אחר האוטובוס הנעלם. לחקירותי בטשקנט, האם אכן ישנו כלי תחבורה פלאי שכזה, שבקיומו כבר התחלתי לפקפק(כמו גם בקיומה של בישקק עצמה - ולראיה, והרי אינני מכיר אישית אף אדם שביקר בה!), ענו לי יודעי דבר: "מה זאת אומרת? המון!", תוך סימון שאינו משתמע לשתי פנים של האגודל בנועה מימין לשמאל בקו הגובה של הגרון, מה שאצלנו, במזרח התיכון, מתפרש כ-"את הגרון אני יחתוך לך", ולך מצא את ההבדלים... ואכן, עם הגיעי לאותה עיר בצהרי היום, נתברר לי תוך דקות ספורות שלא אוטובוס ולא מרכבת אש יזמנוני בישקקה, כך שכל שנותר לי לעשות היה לחצות, רגלית, את הגבול לקזחסטן, ומשם - אלוהים גדול. ואכן(למחפשים הוכחות לקיוומו של האחרון - הנה זה בא), לאחר כשעתיים מרתקות במעבר הגבול במהלכן בהיתי במרץ באינספור איכרים קזחיים שעברו את ת הגבול לפַני אעפ"י שהגיעו, מעשה שטן, אחרי, חציתי את הגבול הראשון לאותו יום הישר לרציף אוטובוסים שהכיל כעשרים מאותם מובילי כל, תשעה עשר מביניהם מסומנים כנוסעים לאלמטי, היא בירת קזחסטן מאז ולתמיד, ואחד, יחיד ומיוחד, נושא את צירוף האותיות הקסום "בישקק".
קמצ'טקה בראש
הנסיעה בת 12 השעות נתגלתה כסופנת בחובה היכרויות רבות ומעניינות: ראשית, נתוודעתי לקירגיזי צעיר דובר אנגלית רהוטה, גם אם נגועה במבטא אמריקאני אשר הותירו בו מי יודע כמה תיירים עימם שח ושג במרוצת חייו. הנ"ל שמח לספק לי מספר עובדות בסיסיות הנוגעות לנסיעה הקרבה בפרט ולנמל היעד בכלל, החל מכמה שעות תארך הדרך ועד למהו המקום הטוב ביותר להשתכר בו בבישקק. בעצירה הראשונה(והיחידה, בעצם) לצורך מזון ומשקה, חלקתי שולחן עם מספר נוסעים אחרים, וכך נתוודעתי לזוג תיירים מקסימים הבאים מקמצ'טקה הרחוקה, היא מורה והוא חשמלאי ספינות, שניהם דוברים אנגלית כמידת הרוסית שרכשתי אני, וכך נתאפשרה השיחה. בתום המפגש הותיר בידי הבחור תשורה נאה, מקבץ תמונות נוף שצילם באי מכורתו, אותן הנציח בזמן טיסה במטוס קל: נופים פראיים, אגם הניצב בלועו של הר געש, נהרות אדירים והרים מטילי יראה. לשנה הבאה בקמצ'טקה. עוד סייעה לי באותה מסעדה בהדברותי עם המטבח המקומי אשת עסקים קזחית, אשר הודות לתרגומיה הנאים מצאתי את עצמי עד מהרה, לאחר יום ארוך ללא מזון, מעמיס מפנכתי לקרבי כמויות ענק של מזון קזחי משובח, להשתוממותם הבלתי מוסווית של יתר יושבי השולחן. עם הגיענו לגבול הקזחי-קירגיזי, מצאתי את עצמי בחברתם של שני התיירים הזרים היחידים האחרים באוטובוס, זוג יפניים, ממתינים לביקורת הדרכונים שתסתיים ונוכל להמשיך בדרכנו. משהסתיימה זו, הבהיר לנו קצין המשמר הקזחי כי זהו תום שהותנו בקזחסטן, נכון לויזת המעבר אשר הונפקה עבורנו בטשקנט, מה שגרם לזוג היפניים להתסכל זה בזו במבט ארוך, ולפצוח בצחוק רועם שנקטע אך לצורך מה שנשמע היה כקריאות קרב של סמוראי שיכור. נתברר, כי השניים בדרכם לסין, אליה נתכוונו להגיע דרך קזחסטן, בה נסתיימה שהותם הרשמית לפני כדקה. לשאלתי, מדוע נסעו השניים לבישקק במקום לאלמטי, בירת קזחסטן, אך נד בכתפיו הבחור וחייך. עב"מים.
שכנים נאים
כשהגענו לבישקק היתה השעה קרוב לשלוש לפנות בוקר, וכל המידע שהיה ברשותי הנוגע ללינה הסתכם בפתק זעיר שהיה ברשות היפנים, ואשר כיוון אותנו לגסט האוז זעיר בפאתי העיר, שהודח מתפקודו הראשוני כדירת שלושה חדרים. שיחה קצרה עם בעל הגסט האוז המנומנם אך הידידותי להפליא העלתה, כי במקום מתגורר ישראלי נוסף, עימו יצרתי קשר אי-מייל ביום הקודם בנוגע לטרקים משותפים בהרים. כיוון שהמקום היה מלא, הפנה אותנו הבעלים לדירת טיילים נוספת השייכת לאחותו, בה ישנתי כשלוש שעות עד לבוקר המוקדם, חושש להחמיץ את מועד קימתו של הטייל הנוסף, נ. ואכן, בסביבות השעה תשע אותר הבחור, ונתבשרתי על יציאה לטרק הראשון בעוד כשעה. בקושי הספקתי להתעורר, להתקלח, ללהג קמעה עם זוג טיילים קנדיים שחזרו זה עתה מפקיסטן עמוסי חוויות - וכבר מצאתי את עצמי חולק מונית בדרך להרים, עמוס בצידה לדרך פרי השוק הענק אשר לעיר, הוא האוש באזאר. וכך התחיל הטרק הראשון...
לפנים ולמעלה
אחד הדברים המצודדים ביותר, לפחות לדעת כותב שורות אלה, בבריחה מהתלם היום יומי, מחזור השינה-עבודה-השלם-את-החסר, הוא חוסר השליטה בזמן, אשר מתגלה במלוא תפארתו והדרו בהיעדר אותם מאורעות מכוננים, קוצבים, אשר ברגיל תקפים ולפיהם אנו סבים(וסביב מה, בעצם?). רצף האירועים שבא לאחר שובה של נסיכת החידקל לאה"ק דומה היה לסכר הנפרץ, שוצף וקוצף, מעלה את גדות הנהר לרמות שיא שלא נודעו בו מזה זמן רב. ובמידה רבה, בעצם, דומה לנהר שלמרגלותיו ישוב אני עתה, כותב שורות אלה מעל גבי לוח שש-בש מט לנפול, ברגע ראשון של הפוגה מזה כחמישה ימים של תנועה בלתי פוסקת, חידוש מבורך שבא בזמן שאין יפה ממנו, כחודש לפני חזרתי המתוכננת לארץ. הסימן הראשון, אולי, שהעיד על הקרב ובא, היה המהירות שבה הונפקו עבורי אשרות הכניסה לשתי הארצות שבאו אחרי אוזבקיסטן, הן קזחסטן וקירגיזסטאן. תוך 24 שעות הוטבעו הללו בדרכוני, ולמרבה הפתעתי, שכן הנסיון הראה עד כה, כי במצבים בשכגון אלה, בו יכולים להיערם קשיים בירוקרטיים, יוערמו שבעתיים, וזאת בחסות השלטונות המקומיים שאך לכאורה צלחו את עידן הסחבת הסובייטית ללא פגע. התכנון המקורי, אם בכלל יש משמעות לכזה, היה להגיע ישירות מטשקנט לבישקק, בירת קירגיזסטאן, באבטובוס, וזאת בהסתמך על ה"לונלי פלאנט", ספר קודשנו, בו נאמר בפירוש כי מסע שכזה הינו בגדר האפשר. ובכן - בירור קצר שערכתי בבוקרו של יום ב' בשני רציפי האוטובוסים הגדולים בטשקנט העלה, כי מזה זמן רב אין בנמצא אוטובוס שכזה, וכי עלי להגיע עד לעיירת הגבול הקזחית-אוזבקית צ'רניאבקי, ומשם להמשיך בחיפושי אחר האוטובוס הנעלם. לחקירותי בטשקנט, האם אכן ישנו כלי תחבורה פלאי שכזה, שבקיומו כבר התחלתי לפקפק(כמו גם בקיומה של בישקק עצמה - ולראיה, והרי אינני מכיר אישית אף אדם שביקר בה!), ענו לי יודעי דבר: "מה זאת אומרת? המון!", תוך סימון שאינו משתמע לשתי פנים של האגודל בנועה מימין לשמאל בקו הגובה של הגרון, מה שאצלנו, במזרח התיכון, מתפרש כ-"את הגרון אני יחתוך לך", ולך מצא את ההבדלים... ואכן, עם הגיעי לאותה עיר בצהרי היום, נתברר לי תוך דקות ספורות שלא אוטובוס ולא מרכבת אש יזמנוני בישקקה, כך שכל שנותר לי לעשות היה לחצות, רגלית, את הגבול לקזחסטן, ומשם - אלוהים גדול. ואכן(למחפשים הוכחות לקיוומו של האחרון - הנה זה בא), לאחר כשעתיים מרתקות במעבר הגבול במהלכן בהיתי במרץ באינספור איכרים קזחיים שעברו את ת הגבול לפַני אעפ"י שהגיעו, מעשה שטן, אחרי, חציתי את הגבול הראשון לאותו יום הישר לרציף אוטובוסים שהכיל כעשרים מאותם מובילי כל, תשעה עשר מביניהם מסומנים כנוסעים לאלמטי, היא בירת קזחסטן מאז ולתמיד, ואחד, יחיד ומיוחד, נושא את צירוף האותיות הקסום "בישקק".
קמצ'טקה בראש
הנסיעה בת 12 השעות נתגלתה כסופנת בחובה היכרויות רבות ומעניינות: ראשית, נתוודעתי לקירגיזי צעיר דובר אנגלית רהוטה, גם אם נגועה במבטא אמריקאני אשר הותירו בו מי יודע כמה תיירים עימם שח ושג במרוצת חייו. הנ"ל שמח לספק לי מספר עובדות בסיסיות הנוגעות לנסיעה הקרבה בפרט ולנמל היעד בכלל, החל מכמה שעות תארך הדרך ועד למהו המקום הטוב ביותר להשתכר בו בבישקק. בעצירה הראשונה(והיחידה, בעצם) לצורך מזון ומשקה, חלקתי שולחן עם מספר נוסעים אחרים, וכך נתוודעתי לזוג תיירים מקסימים הבאים מקמצ'טקה הרחוקה, היא מורה והוא חשמלאי ספינות, שניהם דוברים אנגלית כמידת הרוסית שרכשתי אני, וכך נתאפשרה השיחה. בתום המפגש הותיר בידי הבחור תשורה נאה, מקבץ תמונות נוף שצילם באי מכורתו, אותן הנציח בזמן טיסה במטוס קל: נופים פראיים, אגם הניצב בלועו של הר געש, נהרות אדירים והרים מטילי יראה. לשנה הבאה בקמצ'טקה. עוד סייעה לי באותה מסעדה בהדברותי עם המטבח המקומי אשת עסקים קזחית, אשר הודות לתרגומיה הנאים מצאתי את עצמי עד מהרה, לאחר יום ארוך ללא מזון, מעמיס מפנכתי לקרבי כמויות ענק של מזון קזחי משובח, להשתוממותם הבלתי מוסווית של יתר יושבי השולחן. עם הגיענו לגבול הקזחי-קירגיזי, מצאתי את עצמי בחברתם של שני התיירים הזרים היחידים האחרים באוטובוס, זוג יפניים, ממתינים לביקורת הדרכונים שתסתיים ונוכל להמשיך בדרכנו. משהסתיימה זו, הבהיר לנו קצין המשמר הקזחי כי זהו תום שהותנו בקזחסטן, נכון לויזת המעבר אשר הונפקה עבורנו בטשקנט, מה שגרם לזוג היפניים להתסכל זה בזו במבט ארוך, ולפצוח בצחוק רועם שנקטע אך לצורך מה שנשמע היה כקריאות קרב של סמוראי שיכור. נתברר, כי השניים בדרכם לסין, אליה נתכוונו להגיע דרך קזחסטן, בה נסתיימה שהותם הרשמית לפני כדקה. לשאלתי, מדוע נסעו השניים לבישקק במקום לאלמטי, בירת קזחסטן, אך נד בכתפיו הבחור וחייך. עב"מים.
שכנים נאים
כשהגענו לבישקק היתה השעה קרוב לשלוש לפנות בוקר, וכל המידע שהיה ברשותי הנוגע ללינה הסתכם בפתק זעיר שהיה ברשות היפנים, ואשר כיוון אותנו לגסט האוז זעיר בפאתי העיר, שהודח מתפקודו הראשוני כדירת שלושה חדרים. שיחה קצרה עם בעל הגסט האוז המנומנם אך הידידותי להפליא העלתה, כי במקום מתגורר ישראלי נוסף, עימו יצרתי קשר אי-מייל ביום הקודם בנוגע לטרקים משותפים בהרים. כיוון שהמקום היה מלא, הפנה אותנו הבעלים לדירת טיילים נוספת השייכת לאחותו, בה ישנתי כשלוש שעות עד לבוקר המוקדם, חושש להחמיץ את מועד קימתו של הטייל הנוסף, נ. ואכן, בסביבות השעה תשע אותר הבחור, ונתבשרתי על יציאה לטרק הראשון בעוד כשעה. בקושי הספקתי להתעורר, להתקלח, ללהג קמעה עם זוג טיילים קנדיים שחזרו זה עתה מפקיסטן עמוסי חוויות - וכבר מצאתי את עצמי חולק מונית בדרך להרים, עמוס בצידה לדרך פרי השוק הענק אשר לעיר, הוא האוש באזאר. וכך התחיל הטרק הראשון...
