בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
2.9.03
זמן: 102 ימים, ואימתי לציון נשובה?
בלדה לחציל האציל
חציל סגלגל ועגלגל יושב לו בערימה נאה אשר אצל דוכנו של ירקן השכונה, ספון בינות לחבריו הקרובים(החצילים) והרחוקים(העגבניות) למשפחת הסולניים, חושב לו אך מחשבות חציליות על החיים: זכרונות מימי השדה, כמה מהר חולפים הימים, מה פשרם של הגרגירים המוזרים אשר בתוכו, ועוד כהנה וכהנה הרהורים נשגבים יותר ופחות. חולף זמן, ועוד זמן, ובאה יד נעלמה וקוטפת את מיודענו ומניחה אותו בתוך שקית פלסטיק, שלא מפסיקה להטלטל אנה ואנה, יש באיטיות ויש במהירות שיא. החציל חש באי נוחות. בצבעו הסגול, היפה, נבקעים קמטים של זקנה בטרם עת אשר קפצה עליו תוך כדי התחככות עם מספר ירקות נוספים, ובשקית, איך לומר בעדינות, לא ממש מאוורר, מה שמעכיר קמעה את מצב רוחו של חצילנו וגורם לו לרצות להיות שוב בחוץ, לנשום אויר טרי, ולקפץ באחו עם אחיו החצילים, או מה שזה לא יהיה שחצילים עושים כדי להעביר את הזמן. ואז, כחלוף יומיים או שלושה(ומי ידע? התרמיל חשוך, והשקית – סגורה), נשלף הוא כלאחר כבוד, וסוף סוף ניתנת בידו ההזדמנות להתרענן מעט, במקום בו נערכות, כמדומה, הכנות לארוחת ערב. אי מזה ניצת גפרור, ואש עליזה עד מהרה מתפצחת לה בסמוך. "נהדר, בחיי", חושב לו החציל, "על זה אף אחד לא סיפר לי" – ולא בכדי, חציל מסכן, ולא בכדי. זום אאוט. יד נעלמה אוחזת לפתע בחציל הלא חושד ומניחה אותו, בלאט, בינות לגחלים מתפצפצות. "בחיי שחם כאן, דווקא נחמד", ממשיך החציל בלהגו, עדיין לא מודע לשרשרת קוביוות הדומינו שהחלו לנפול זו אחר זו, קוצבות את מכסת חייו הנותרים של הירק האציל והידידותי. את הבא לאחר מכן אחסוך מקוראי מכתם זה, ולו לטובת הספורים בעלי הקיבה הרגישה ולב הנכמר לזעקות האימה של חציל נטבח, הרחק מביתו מכורתו, ידידיו, וכל אשר אי פעם ידע והכיר.זום אאוט. "רוצה חציל?" נ. מניד ראשו לשלילה, בפעם המי-יודע-כמה בתשובה לשאלותי על מזון הבא(או לא בא, כבדרך כלל) אל קרבו. בשלושת ימי הנדודים המשותפים לאורך עמק האלה-ארצ'ה כבר החלתי לעמוד על קנקנו של הטייל האמיץ נ., עימו חולק אני את המסע. מפליא בעיני(ועם זאת, אך צפוי), איך יכולים להיות שני אנשים שונים הנעים ונדים בארץ זרה זו להיות מרוכזים בדברים כה שונים, לחזור לביתם עם חוויות כה נפרדות, ועם זאת – להיות באותם מקומות ממש, לדבר עם אותם אנשים, ולחזות באותם מראות, קח או תן כוכב נופל אחד או שניים. נ. הוא טייל מגזע הנפילים. מטרת נסיעתו היחידה, כך לדבריו, היא טיול רגלי. הכרת הארץ דרך תבנית גבעותיה והריה, נהרותיה וסלעיה, היא כל תכלית תנועתו במקומות הכל כך זרים לנו, לפעמים. בד"כ מטייל הוא לבדו, עובדה הראויה להערכה רבה, גם אם הביא הדבר לכך שכיום מחשיב הוא היפותרמיה כסוג של שפעת, שכרון גבהים – כתופעת לוואי משעשעת של הליכה, וכתף פרוקה – כסוג של בילוי לשעות הפנאי. האוכל המקומי, למשל, לא כל כך מעניין אותו, וטוב שכך, בהיותו צמחוני-טבעוני אדוק שבאדוקים, המקפיד על קלה כחמורה, וזאת בנוסף להיותו שומר כשרות, ואם נותר מקום להוסיף סייגים – לא חובב נסיונות קולינריים מסעירים – דוגמת החציל דנן. מפגשים עם האוכלוסיה המקומית גם הם לא מגרים אותו במיוחד. "אני מפחד", הוא מודה. מפחד? ממה יכול לפחד אדם שהישיר מבט למוות פעמים מספר במקומות נידחים על פני הגלובוס, ויכול היה לו? "אני מפחד שיציעו לי לאכול ולא יהיה לי נעים לסרב גם אם לא אני לא אדע בדיוק מה יש בפנים". ועכשיו הדבר ברור. או שמא? מהר מאוד הבנתי שני דברים: א. פגשתי בטייל בחסד עליון, שיפה אעשה, אם אך אצליח, להתלוות אליו בטיוליו. ב. חובה עלי, למען שלמותי החומרית כמו גם זו הרוחנית, לארגן, ליישם ולהוציא אל הפועל תפריט אלטרנטיבי ללחם בן שלושה ימים ופסטה נטולת כל רוטב(כל רוטב! נטולה! שזה כמו להגיד ללא!) שבושלה במים פושרים(פושרים!קצת יותר חמים מקרים והרבה פחות מרותחים!) כתוצאה ישירה של שתי התובנות דלעיל, נצמדתי אל נ. בטיולו הראשון, עליו יסופר בהמשך, וכמוו כן נשאתי עימי שני חצילים, ששימשו באותו ארוחה נזכרת כקערת הגשה, כלי חימום, וכמובן רוטב מלווה לאותה פסטה רכרוכית ובצקית, אשר הוקדחה מן היורה הרותחת הישר אל קיבותינו המצומקות. ביתר הזמן אכלתי, ובכן, בעיקר את מה שהיה, מה שהסתכם בחלק מהערבים בלחם בן שלושה ימים ויותר, ומחצית קופסת שימורים, יום - תירס ויום – אפונה, ומי אמר שהתפריט אינו מגוון דיו. לאי מבין מכרי כמו גם לקוראי בלוג זה, המכירים את הרגלי תזונתי, חוסר סבלנותי למזון חוזר על עצמו, ובעיקר את גרגרנותי הפרועה, עליה אודה ואתוודה ברוב חטאי, נהיר הדבר עד כמה גדול, עצום ורב הוא הקורבן. ובכל זאת, היה ראוי הדבר, הסכיתו נא ושמעו:
בין הרים ובין סלעים
המסע הרגלי החל בעיירה נידחת, כשלושים קילומטרים דרומית לבירה, בפארק הלאומי של עמק אלה-ארצ'ה, אליו נשאה אותנו מונית עירונית לא מורגלת בדרכי הכפר. מדי יום במשך חמשת הימים שבאו לאחר מכן מצאתי את עצמי גומע עשרות קילומטרים בינות לשבילים חצי מסומנים, בדרך אל הפאס, אותו מעבר פלאי בינות להרים, אליו כיוון אותנו נ., האמון על מלאכת קריאת המפות והתאמתן לתוואי השטח. היכנשהוא במהלך היום השלישי, עת נמצאנו קרובים לפאס, מחליקים על גבי קרחון מכוסה שלג בוגדני, על מעלה תלול אשר מצדדיו אגמים חצי קפואים הממתינים לטייל הלא זהיר, אמרתי לעצמי לראשונה(ולא לאחרונה, למרבה הצער): "מה לעזאזל אני עושה כאן? זה ממש מסוכן!" – ובכל זאת, המשכנו. כי כבר היינו בדרך ימים מספר, ואז מה אם החמצנו את השביל המסומן אי שם במורד המשעול ונאלצנו לברור לנו דרך חדשה בינות להרים בגובה ארבעת אלפים מטרים, כי האנדרנלין פעפע במרץ, ובעיקר – כי לחזור לבד היה מעבר לכוחותי. עת צלחנו, לבסוף, את מעבר ההרים, משקיפים על נוף פראי וקדום, עוקר נשימה, מלאה את ליבי השמחה, פשוטה ושקטה, על כי זכיתי לנכוח, להיות ולהתבונן באותם מראות, על כי צלחנו את כל אותן דרדרות, קרחונים וסלעים אשר ממש איימו לרסק את קודקודינו, ועל שהחיינו, קיימנו והביאנו ליום הזה, כמאמר אבותינו.
קירגיזי מארץ הקירגיזים
לאחר חציית המעבר, הדרך למטה היתה קלה, יחסית, גם אם ארוכה למדי. ביום הרביעי, לאחר שחזרנו לגובה הנורמלי יחסית של שלושת אלפים מטרים, החלו המראות אט אט להתחלף, ומארץ הפסגות המושלגות חזרנו למחוזות הנחלים השופעים, סוסי הפרא הרועים להם במרחבים המוריקים, ולמרבה הצער, ליתושים אשר שבו להטריד את מנוחתנו כקדם. בעודנו מהלכים לנו בשבילים הארוכים, נגלה לנו לפתע מעבר לאחד העיקולים מחזה שכמו לקוח היה מאות שנים אחורה בזמן: עדר של פרות מולך בידי רוכב מיומן, ישוב ישיבה של חזקה על גבו של סוס יפה תואר, הקורא קריאות זירוז גרוניות בעודו מכווין את העדר בהקיפו אותו הלוך וסוב, מדרבן את סוסו לכאן ולכאן, ופיסת בד צבעונית הקשורה לקודקודו זורה לעברנו נצנוצי זהרה בשמש אחר הצהריים. אכן, לזאת יקרא קירגיזי מארץ הקירגיזים! משקרב הרוכב, שהתגלה, כיתר דרי בכפר, כבעל תווי פנים מונגוליים, פצחנו בשיחה קלילה על לאן ומניין, בה למדנו מעט על אורחות חייו של אותו נוקד אשר נקרה על דרכנו. את המפגש סיימה הזמנה לכוס תה ביורטה של אותו רועה, הוא האוהל המסורתי העשוי פיסות בד עבות המתוחות זו כנגד זו והניתנות לקיפול ופריסה במהירות, כדרכם של הנוודים. התנגדותו של נ. למיני מזון ומשקה מעשה עכו"ם היו שעלולים להיות מוצעים לנו בזמן האירוח(עליה למדתי אז לראשונה), דוגמת אותו חלב סוסות מותסס שהרביתי לשמוע אודותיו וסקרן הייתי לנסותו, הותירה את ההזמנה בעינה, ואותי – עם חצי תאוותי בידי – ואולם טרם אמרתי נואש...
בלדה לחציל האציל
חציל סגלגל ועגלגל יושב לו בערימה נאה אשר אצל דוכנו של ירקן השכונה, ספון בינות לחבריו הקרובים(החצילים) והרחוקים(העגבניות) למשפחת הסולניים, חושב לו אך מחשבות חציליות על החיים: זכרונות מימי השדה, כמה מהר חולפים הימים, מה פשרם של הגרגירים המוזרים אשר בתוכו, ועוד כהנה וכהנה הרהורים נשגבים יותר ופחות. חולף זמן, ועוד זמן, ובאה יד נעלמה וקוטפת את מיודענו ומניחה אותו בתוך שקית פלסטיק, שלא מפסיקה להטלטל אנה ואנה, יש באיטיות ויש במהירות שיא. החציל חש באי נוחות. בצבעו הסגול, היפה, נבקעים קמטים של זקנה בטרם עת אשר קפצה עליו תוך כדי התחככות עם מספר ירקות נוספים, ובשקית, איך לומר בעדינות, לא ממש מאוורר, מה שמעכיר קמעה את מצב רוחו של חצילנו וגורם לו לרצות להיות שוב בחוץ, לנשום אויר טרי, ולקפץ באחו עם אחיו החצילים, או מה שזה לא יהיה שחצילים עושים כדי להעביר את הזמן. ואז, כחלוף יומיים או שלושה(ומי ידע? התרמיל חשוך, והשקית – סגורה), נשלף הוא כלאחר כבוד, וסוף סוף ניתנת בידו ההזדמנות להתרענן מעט, במקום בו נערכות, כמדומה, הכנות לארוחת ערב. אי מזה ניצת גפרור, ואש עליזה עד מהרה מתפצחת לה בסמוך. "נהדר, בחיי", חושב לו החציל, "על זה אף אחד לא סיפר לי" – ולא בכדי, חציל מסכן, ולא בכדי. זום אאוט. יד נעלמה אוחזת לפתע בחציל הלא חושד ומניחה אותו, בלאט, בינות לגחלים מתפצפצות. "בחיי שחם כאן, דווקא נחמד", ממשיך החציל בלהגו, עדיין לא מודע לשרשרת קוביוות הדומינו שהחלו לנפול זו אחר זו, קוצבות את מכסת חייו הנותרים של הירק האציל והידידותי. את הבא לאחר מכן אחסוך מקוראי מכתם זה, ולו לטובת הספורים בעלי הקיבה הרגישה ולב הנכמר לזעקות האימה של חציל נטבח, הרחק מביתו מכורתו, ידידיו, וכל אשר אי פעם ידע והכיר.זום אאוט. "רוצה חציל?" נ. מניד ראשו לשלילה, בפעם המי-יודע-כמה בתשובה לשאלותי על מזון הבא(או לא בא, כבדרך כלל) אל קרבו. בשלושת ימי הנדודים המשותפים לאורך עמק האלה-ארצ'ה כבר החלתי לעמוד על קנקנו של הטייל האמיץ נ., עימו חולק אני את המסע. מפליא בעיני(ועם זאת, אך צפוי), איך יכולים להיות שני אנשים שונים הנעים ונדים בארץ זרה זו להיות מרוכזים בדברים כה שונים, לחזור לביתם עם חוויות כה נפרדות, ועם זאת – להיות באותם מקומות ממש, לדבר עם אותם אנשים, ולחזות באותם מראות, קח או תן כוכב נופל אחד או שניים. נ. הוא טייל מגזע הנפילים. מטרת נסיעתו היחידה, כך לדבריו, היא טיול רגלי. הכרת הארץ דרך תבנית גבעותיה והריה, נהרותיה וסלעיה, היא כל תכלית תנועתו במקומות הכל כך זרים לנו, לפעמים. בד"כ מטייל הוא לבדו, עובדה הראויה להערכה רבה, גם אם הביא הדבר לכך שכיום מחשיב הוא היפותרמיה כסוג של שפעת, שכרון גבהים – כתופעת לוואי משעשעת של הליכה, וכתף פרוקה – כסוג של בילוי לשעות הפנאי. האוכל המקומי, למשל, לא כל כך מעניין אותו, וטוב שכך, בהיותו צמחוני-טבעוני אדוק שבאדוקים, המקפיד על קלה כחמורה, וזאת בנוסף להיותו שומר כשרות, ואם נותר מקום להוסיף סייגים – לא חובב נסיונות קולינריים מסעירים – דוגמת החציל דנן. מפגשים עם האוכלוסיה המקומית גם הם לא מגרים אותו במיוחד. "אני מפחד", הוא מודה. מפחד? ממה יכול לפחד אדם שהישיר מבט למוות פעמים מספר במקומות נידחים על פני הגלובוס, ויכול היה לו? "אני מפחד שיציעו לי לאכול ולא יהיה לי נעים לסרב גם אם לא אני לא אדע בדיוק מה יש בפנים". ועכשיו הדבר ברור. או שמא? מהר מאוד הבנתי שני דברים: א. פגשתי בטייל בחסד עליון, שיפה אעשה, אם אך אצליח, להתלוות אליו בטיוליו. ב. חובה עלי, למען שלמותי החומרית כמו גם זו הרוחנית, לארגן, ליישם ולהוציא אל הפועל תפריט אלטרנטיבי ללחם בן שלושה ימים ופסטה נטולת כל רוטב(כל רוטב! נטולה! שזה כמו להגיד ללא!) שבושלה במים פושרים(פושרים!קצת יותר חמים מקרים והרבה פחות מרותחים!) כתוצאה ישירה של שתי התובנות דלעיל, נצמדתי אל נ. בטיולו הראשון, עליו יסופר בהמשך, וכמוו כן נשאתי עימי שני חצילים, ששימשו באותו ארוחה נזכרת כקערת הגשה, כלי חימום, וכמובן רוטב מלווה לאותה פסטה רכרוכית ובצקית, אשר הוקדחה מן היורה הרותחת הישר אל קיבותינו המצומקות. ביתר הזמן אכלתי, ובכן, בעיקר את מה שהיה, מה שהסתכם בחלק מהערבים בלחם בן שלושה ימים ויותר, ומחצית קופסת שימורים, יום - תירס ויום – אפונה, ומי אמר שהתפריט אינו מגוון דיו. לאי מבין מכרי כמו גם לקוראי בלוג זה, המכירים את הרגלי תזונתי, חוסר סבלנותי למזון חוזר על עצמו, ובעיקר את גרגרנותי הפרועה, עליה אודה ואתוודה ברוב חטאי, נהיר הדבר עד כמה גדול, עצום ורב הוא הקורבן. ובכל זאת, היה ראוי הדבר, הסכיתו נא ושמעו:
בין הרים ובין סלעים
המסע הרגלי החל בעיירה נידחת, כשלושים קילומטרים דרומית לבירה, בפארק הלאומי של עמק אלה-ארצ'ה, אליו נשאה אותנו מונית עירונית לא מורגלת בדרכי הכפר. מדי יום במשך חמשת הימים שבאו לאחר מכן מצאתי את עצמי גומע עשרות קילומטרים בינות לשבילים חצי מסומנים, בדרך אל הפאס, אותו מעבר פלאי בינות להרים, אליו כיוון אותנו נ., האמון על מלאכת קריאת המפות והתאמתן לתוואי השטח. היכנשהוא במהלך היום השלישי, עת נמצאנו קרובים לפאס, מחליקים על גבי קרחון מכוסה שלג בוגדני, על מעלה תלול אשר מצדדיו אגמים חצי קפואים הממתינים לטייל הלא זהיר, אמרתי לעצמי לראשונה(ולא לאחרונה, למרבה הצער): "מה לעזאזל אני עושה כאן? זה ממש מסוכן!" – ובכל זאת, המשכנו. כי כבר היינו בדרך ימים מספר, ואז מה אם החמצנו את השביל המסומן אי שם במורד המשעול ונאלצנו לברור לנו דרך חדשה בינות להרים בגובה ארבעת אלפים מטרים, כי האנדרנלין פעפע במרץ, ובעיקר – כי לחזור לבד היה מעבר לכוחותי. עת צלחנו, לבסוף, את מעבר ההרים, משקיפים על נוף פראי וקדום, עוקר נשימה, מלאה את ליבי השמחה, פשוטה ושקטה, על כי זכיתי לנכוח, להיות ולהתבונן באותם מראות, על כי צלחנו את כל אותן דרדרות, קרחונים וסלעים אשר ממש איימו לרסק את קודקודינו, ועל שהחיינו, קיימנו והביאנו ליום הזה, כמאמר אבותינו.
קירגיזי מארץ הקירגיזים
לאחר חציית המעבר, הדרך למטה היתה קלה, יחסית, גם אם ארוכה למדי. ביום הרביעי, לאחר שחזרנו לגובה הנורמלי יחסית של שלושת אלפים מטרים, החלו המראות אט אט להתחלף, ומארץ הפסגות המושלגות חזרנו למחוזות הנחלים השופעים, סוסי הפרא הרועים להם במרחבים המוריקים, ולמרבה הצער, ליתושים אשר שבו להטריד את מנוחתנו כקדם. בעודנו מהלכים לנו בשבילים הארוכים, נגלה לנו לפתע מעבר לאחד העיקולים מחזה שכמו לקוח היה מאות שנים אחורה בזמן: עדר של פרות מולך בידי רוכב מיומן, ישוב ישיבה של חזקה על גבו של סוס יפה תואר, הקורא קריאות זירוז גרוניות בעודו מכווין את העדר בהקיפו אותו הלוך וסוב, מדרבן את סוסו לכאן ולכאן, ופיסת בד צבעונית הקשורה לקודקודו זורה לעברנו נצנוצי זהרה בשמש אחר הצהריים. אכן, לזאת יקרא קירגיזי מארץ הקירגיזים! משקרב הרוכב, שהתגלה, כיתר דרי בכפר, כבעל תווי פנים מונגוליים, פצחנו בשיחה קלילה על לאן ומניין, בה למדנו מעט על אורחות חייו של אותו נוקד אשר נקרה על דרכנו. את המפגש סיימה הזמנה לכוס תה ביורטה של אותו רועה, הוא האוהל המסורתי העשוי פיסות בד עבות המתוחות זו כנגד זו והניתנות לקיפול ופריסה במהירות, כדרכם של הנוודים. התנגדותו של נ. למיני מזון ומשקה מעשה עכו"ם היו שעלולים להיות מוצעים לנו בזמן האירוח(עליה למדתי אז לראשונה), דוגמת אותו חלב סוסות מותסס שהרביתי לשמוע אודותיו וסקרן הייתי לנסותו, הותירה את ההזמנה בעינה, ואותי – עם חצי תאוותי בידי – ואולם טרם אמרתי נואש...
