בלוג הטיול מזרחה על דרך המשי, פחות או יותר
11.9.03
זמן: 111 ימים לעליית המסך, 18 לירידתו
משוך בכבש
שמש עצלה מסתתרת מאחורי חומת עננים, ספק מבשרת את תחילתו של יום חדש וספק – משתעשעת בשנתם של הנמים. בהדרגה עולה האור על היום החמישי והאחרון בטרק השני שלי עד כה בקירגיזסטאן, הפעם באיזור העיר קראקול, בחלקה המזרחי של המדינה. תוכניתי המקורית, שהיתה, כזכור, להמשיך ולטייל עם נ., עלתה על שרטון עקבׁ(או הודות, עכשיו כבר אפשר לומר – פרטים בהמשך) צירוף נסיבות הן טכניות והן מנטליות, אשר מנעו ממני להצטרף לאחרון לאחר שהוברר לי כי עלי להמתין יום שלם בבישקק לצורך הארכת הויזה אשר ברשותי. זאת מחד, והנה גם לאחר שהיתה ההארכה מוחתמת ומאושררת כדת וכדין בדרכוני, הנה כי כן נתקפתי עצלות לא ברורה אשר השאירה אותי בבישקק הבירה יומיים נוספים – מאידך. אך אל דאג – שכן ימי בעיר לא הוצאו לריק: הגסט-האוז של נאן-צ'אן, בו אך עברתי בחטף בשהייתי הראשונה בעיר התגלה כאבן שואבת לתרמילאי האיזור, ובו היה עתה סיפק בידי להתוודע לרבים וטובים שחלפו בדרכם – ג'ים האוסטרלי, מייק הגרמני, ג'יימס השוויצרי ואחרים, ביניהם זוג ישראלים, גספז'ה ונווד, עימם יצאתי לבסוף את העיר, אשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עם עבדכם את אהלם המצומצם כמו גם את דרכם בהרים.
איים בזרם?
התחנה הראשונה בדרך היתה הקילומטר המאה וחמישים לאורכו של נהר הצ'וי, מקום בו שכרנו סירת ראפטינג ויצאנו למסע תענוגות בן מספר שעות עם זוג ישראלים נוסף. אודות השייט עצמו לא אלהג רבות: התחלנו במסלול מהרמה השניה, שהתגלה כשייט רוגע וכמעט נטול חתירה מצידנו, שכן שני המדריכים הישובים בירכתיה של הסירה ביצעו את רוב רובה של ההכוונה העדינה בינות לעצים, אבנים, ושאר מכשולים שהוצבו בידי איתני הטבע לאורכו של הנהר. לאחר עצירת התרעננות וארוחת בוקר, בה בלסנו, למרבה הצער, כמויות מזון שהיו מספיקות לכשלוש ארוחות בוקר הגיוניות, הגיע הזמן לצאת אל הדבר האמיתי: בהמשך הנחל ציפה לנו שיפוע תלול, מאופיין בזרם מהיר ורווי מהמורות, אשר דורג, כך לפי מדריכינו, כרמה ארבע בסולם הקושי של נהרות ראפטינג באשר הם, סולם אשר, לידיעתכם, נע בין אחת לשש. חרדים קמעא הרמנו משוטים ונסחפנו תחילה אט אט עם הזרם, שאכן הראה פעילות הולכת וגוברת. קריאות המדריכים מאחור הלכו ותכפו, פעם ימינה ופעם שמאלה, לפנים ואחורה, ומספר פעמים דומה שאך בנס ניצלנו מהיטרפות בידי מערבולות פרא, שכן בכל פעם שהיינו צריכים לנוע קדימה במהירות, צווח המדריך הראשי במבטא כמו אמריקאי משופשף:"פו-וו! פו-וו!", מה שהביא לפרצי צחוק היסטריים בלתי נשלטים(ולא רק אצל עבדכם האוחז בעט), שכמעט והביאו לריסוקנו על הסלעים ולהתהפכות הדוברה, רחמנא לצלן. רטובים קלות ועדיין מחוייכים נפרדנו עד מהרה מצוות המדריכים כמו גם ממאה ושמונים דולרין ירקרקין, והחלנו לתור אחר הסעה לקראקול העיר.
במשאית! אה-או! בחללית! אה-או!
לאחר כשעה של המתנת שוא לטרמפ, עצרה לנו לבסוף משאית אשר נהגה החביב הואיל לקחתנו כל הדרך עד למחוז חפצנו(מזוג הישראלים הנוסף שחלק עימנו את ההפלגה נפרדנו באחד הצמתים שבדרך). לעיר קראקול הגענו בשעת חצות, שם נפרקנו בפתח הגסט-האוז ונלקחנו, חרף עייפותנו, לסיוור היכרות בעיר הרדומה, ולאחר מכן לצפות בסרט המתעד את קורותיהם של צוות ראפטרים על אחד הנהרות הגועשים ביותר בארץ, סרט אשר, לפי דיווחי טיילים אחרים, מוקרן הלוך וחזור כל אימת שפוקדים את הגסט-האוז טיילים חדשים, מלווה בפסקול ביזארי מאת הלד זפלין המעולים. לאחר שנת לילה מספקת ולאחריה ארוחת בוקר מצויינת, אל הדרך יצאנו.
משוך בכבש! משוך בכבש! כי אין כמוהו כבש!
במהלך הטיול בן חמשת הימים הספיקותי להתוודע קמעה לגספז'ה ולנווד. סיפרו לי הם רבות מעלילות גבורתם ברוסיה ובסין, במונגוליה וכאן, בקירגיזסטאן, וכל עלילותיהם, המסופרת עפי"ר מפי נווד – תמיד בנימה משועשעת ועתים מתפלאת, כמו מתענגים הם על אפרסק מתוק וקר בליל קיץ, בהשקיפם על העולם שמסביבם, חרף התלאות שזה עתים קרובות מתליא בדרכם, כאן באסיה הפרועה, פרועה. בין השאר, שחו הם לי אודות אירועי יום העצמאות בבישקק(אותם החמצתי בהגיעי אך בערבו של אותו היום, חזרה מהטרק הראשון): אסופים בהיפודרום המקומי, התכנסו ובאו מכל קצוות העיר, הפלך והמדינה המונים רבים, לחזות במה שהוא אולי גולת הכותרת של חגיגות העצמאות של האומה הקירגיזית מוכת התימהון, התחרויות האולימפיות הבינ"ל הרשמיים של המשחק שראוי להקרא בעברית: "משוך בכבש". עיקרו של המשחק, כך הוברר לי, הן שתי קבוצות רכובות על גבי סוסים, המתחרות זו בזו בהבאת כדור המשחק למשטח העפר המוגבה אשר בירכתי מחציתה של הקבוצה היריבה. עד כאן סביר. המעניין הוא, כי כדור המשחק הינו לא פחות ולא יותר מכבש ערוף ראש, מה שמעצים את מידת הביזאריות של ספורט תחרותי זה. עת מוטל הכבש אל מגרש המשחק, במהרה יחוש לעברו פרש רב עזוז, ובזמן רכיבתו מעל לפגר, מתהפך הוא כמעט מעל גבי סוסו, תופס ברגלו, ומצמידו מיד אל הסוס תוך שהוא תוחב את רגלו של הבר מינן בינות לאוכף ולבהמה. אכן, משחק מעניין היכול ללמדנו רבות על אופייה של האומה הקירגיזית.
הם הלכו בהרים
על הטיול רבות לא אספר, ולא מחמת דלותן של החוויות, אלא שדומה כי את שתיקת ההרים ייטיבו לתאר קולות אוושת הרוח בינות לשיחי הערער, קריאות הציפורים בגובה ארבעת אלפים מטרים בינות לפסגות קרחות, וניעת הרוח בחלל בליל ירח מואר. לאחר טיפוס לאורכו של ואדי קראקול, היוצא מהעיר עצמה כמעט, הגענו לבריכת אלאגול, פנינת טורקיז בוהק חבויה בינות להרים אפורים-ברזליים עטורי כיפות שלג וקרחונים. או-אז נתפרצה אצלי, כמדומה, עווית בטן, שהקשתה עלי את ההליכה עד מאוד. בשעה שלוש אחר הצהריים, אפוא, נטינו את אהלנו, כלומר, שני גיבורי החיל הם שעשו זאת עבורי, ולאחר מכן אף השקוני במרק חם, כמלאכים מיטיבים... בבוקר המחרת כבר יכולנו להמשיך בדרך, מהלך קילומטרים אחדים, אל קבוצה של מעיינות חמים ובצידם – גסט האוזים לרוב. בחסות המעיינות והחדר החם מתקה עלינו שנתנו, ובצהרי המחרת כבר הגענו אל סופו של המסלול, היא עירנו המבורכת קראקול. משם הפלגנו אבטובוסה חיש קל אל העיר הבאה בדרך, צ'ולפון-אטא, בה נתאפסנו ובה כותב אני עתה את שורות אלה.
נספח: גילוי דעת נאות
עתים דומה עלי, בזמן קריאתי את השורות ששרבטתי ואותן מעלה אני מדי פעם לחלל הסייבר, כי הקול הנשמע לי בינות לפסוקים הנקראים אינו קולי שלי הוא, אם כי קולו של קריין באחת מרשתות הראדיו, המעביר תכנית בענייני, נאמר, יחסי משפחה, בטון ענייני, נמרץ, גם אם יש עתים משועשע במידה. בכן – לא לחליפת האמודאים הזאת פיללתי! שכן לוחצת היא במקומות מסויימים ומתירה באחרים, ואין דבר זה כלל לפי רצוני, שלא לומר גזרתי. ובכל זאת, עם כל מועקותיה, חליפתי היחידה היא, עימה מוצא אני לראוי לצאת הרחובה, להישיר מבט לעוברים ולשבים(ואין דבר זה מסתכם בכתיבה, במגרעותי אודה כי רבו). ולצורך זה פונה אני אליכם, ידידי ורעי הפזורים על פני הכדור – אל תשכחוני כפי שאני, ואף אל תשכחו להזכיר לי זאת עת ניפגש אי"ה ביום מן הימים! זאת ועוד, שכן הזמן כעת קצר: קדמוני בברכה עת אחלוף ביעף את גיל השלושים בעשרים ואחד לחודש ספטמבר! הנה הם באים! תחי המהפכהההה... קחחח[שלג]... סליחה – תקלה[שקופית של כלב מושך את התקע של הטלויזיה מהחשמל]. מייד נמשיך בשידור. אין לכם מה לדאוג, זה רק מישהו שהתפרץ למגדל השידור וברבר קצת עד שהשתלטנו עליו. אין מה להתקהל, באמת. תחזרו בבקשה לאגפים שלכם, ושיהיה לכם סופשבוע מצויין.
משוך בכבש
שמש עצלה מסתתרת מאחורי חומת עננים, ספק מבשרת את תחילתו של יום חדש וספק – משתעשעת בשנתם של הנמים. בהדרגה עולה האור על היום החמישי והאחרון בטרק השני שלי עד כה בקירגיזסטאן, הפעם באיזור העיר קראקול, בחלקה המזרחי של המדינה. תוכניתי המקורית, שהיתה, כזכור, להמשיך ולטייל עם נ., עלתה על שרטון עקבׁ(או הודות, עכשיו כבר אפשר לומר – פרטים בהמשך) צירוף נסיבות הן טכניות והן מנטליות, אשר מנעו ממני להצטרף לאחרון לאחר שהוברר לי כי עלי להמתין יום שלם בבישקק לצורך הארכת הויזה אשר ברשותי. זאת מחד, והנה גם לאחר שהיתה ההארכה מוחתמת ומאושררת כדת וכדין בדרכוני, הנה כי כן נתקפתי עצלות לא ברורה אשר השאירה אותי בבישקק הבירה יומיים נוספים – מאידך. אך אל דאג – שכן ימי בעיר לא הוצאו לריק: הגסט-האוז של נאן-צ'אן, בו אך עברתי בחטף בשהייתי הראשונה בעיר התגלה כאבן שואבת לתרמילאי האיזור, ובו היה עתה סיפק בידי להתוודע לרבים וטובים שחלפו בדרכם – ג'ים האוסטרלי, מייק הגרמני, ג'יימס השוויצרי ואחרים, ביניהם זוג ישראלים, גספז'ה ונווד, עימם יצאתי לבסוף את העיר, אשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עם עבדכם את אהלם המצומצם כמו גם את דרכם בהרים.
איים בזרם?
התחנה הראשונה בדרך היתה הקילומטר המאה וחמישים לאורכו של נהר הצ'וי, מקום בו שכרנו סירת ראפטינג ויצאנו למסע תענוגות בן מספר שעות עם זוג ישראלים נוסף. אודות השייט עצמו לא אלהג רבות: התחלנו במסלול מהרמה השניה, שהתגלה כשייט רוגע וכמעט נטול חתירה מצידנו, שכן שני המדריכים הישובים בירכתיה של הסירה ביצעו את רוב רובה של ההכוונה העדינה בינות לעצים, אבנים, ושאר מכשולים שהוצבו בידי איתני הטבע לאורכו של הנהר. לאחר עצירת התרעננות וארוחת בוקר, בה בלסנו, למרבה הצער, כמויות מזון שהיו מספיקות לכשלוש ארוחות בוקר הגיוניות, הגיע הזמן לצאת אל הדבר האמיתי: בהמשך הנחל ציפה לנו שיפוע תלול, מאופיין בזרם מהיר ורווי מהמורות, אשר דורג, כך לפי מדריכינו, כרמה ארבע בסולם הקושי של נהרות ראפטינג באשר הם, סולם אשר, לידיעתכם, נע בין אחת לשש. חרדים קמעא הרמנו משוטים ונסחפנו תחילה אט אט עם הזרם, שאכן הראה פעילות הולכת וגוברת. קריאות המדריכים מאחור הלכו ותכפו, פעם ימינה ופעם שמאלה, לפנים ואחורה, ומספר פעמים דומה שאך בנס ניצלנו מהיטרפות בידי מערבולות פרא, שכן בכל פעם שהיינו צריכים לנוע קדימה במהירות, צווח המדריך הראשי במבטא כמו אמריקאי משופשף:"פו-וו! פו-וו!", מה שהביא לפרצי צחוק היסטריים בלתי נשלטים(ולא רק אצל עבדכם האוחז בעט), שכמעט והביאו לריסוקנו על הסלעים ולהתהפכות הדוברה, רחמנא לצלן. רטובים קלות ועדיין מחוייכים נפרדנו עד מהרה מצוות המדריכים כמו גם ממאה ושמונים דולרין ירקרקין, והחלנו לתור אחר הסעה לקראקול העיר.
במשאית! אה-או! בחללית! אה-או!
לאחר כשעה של המתנת שוא לטרמפ, עצרה לנו לבסוף משאית אשר נהגה החביב הואיל לקחתנו כל הדרך עד למחוז חפצנו(מזוג הישראלים הנוסף שחלק עימנו את ההפלגה נפרדנו באחד הצמתים שבדרך). לעיר קראקול הגענו בשעת חצות, שם נפרקנו בפתח הגסט-האוז ונלקחנו, חרף עייפותנו, לסיוור היכרות בעיר הרדומה, ולאחר מכן לצפות בסרט המתעד את קורותיהם של צוות ראפטרים על אחד הנהרות הגועשים ביותר בארץ, סרט אשר, לפי דיווחי טיילים אחרים, מוקרן הלוך וחזור כל אימת שפוקדים את הגסט-האוז טיילים חדשים, מלווה בפסקול ביזארי מאת הלד זפלין המעולים. לאחר שנת לילה מספקת ולאחריה ארוחת בוקר מצויינת, אל הדרך יצאנו.
משוך בכבש! משוך בכבש! כי אין כמוהו כבש!
במהלך הטיול בן חמשת הימים הספיקותי להתוודע קמעה לגספז'ה ולנווד. סיפרו לי הם רבות מעלילות גבורתם ברוסיה ובסין, במונגוליה וכאן, בקירגיזסטאן, וכל עלילותיהם, המסופרת עפי"ר מפי נווד – תמיד בנימה משועשעת ועתים מתפלאת, כמו מתענגים הם על אפרסק מתוק וקר בליל קיץ, בהשקיפם על העולם שמסביבם, חרף התלאות שזה עתים קרובות מתליא בדרכם, כאן באסיה הפרועה, פרועה. בין השאר, שחו הם לי אודות אירועי יום העצמאות בבישקק(אותם החמצתי בהגיעי אך בערבו של אותו היום, חזרה מהטרק הראשון): אסופים בהיפודרום המקומי, התכנסו ובאו מכל קצוות העיר, הפלך והמדינה המונים רבים, לחזות במה שהוא אולי גולת הכותרת של חגיגות העצמאות של האומה הקירגיזית מוכת התימהון, התחרויות האולימפיות הבינ"ל הרשמיים של המשחק שראוי להקרא בעברית: "משוך בכבש". עיקרו של המשחק, כך הוברר לי, הן שתי קבוצות רכובות על גבי סוסים, המתחרות זו בזו בהבאת כדור המשחק למשטח העפר המוגבה אשר בירכתי מחציתה של הקבוצה היריבה. עד כאן סביר. המעניין הוא, כי כדור המשחק הינו לא פחות ולא יותר מכבש ערוף ראש, מה שמעצים את מידת הביזאריות של ספורט תחרותי זה. עת מוטל הכבש אל מגרש המשחק, במהרה יחוש לעברו פרש רב עזוז, ובזמן רכיבתו מעל לפגר, מתהפך הוא כמעט מעל גבי סוסו, תופס ברגלו, ומצמידו מיד אל הסוס תוך שהוא תוחב את רגלו של הבר מינן בינות לאוכף ולבהמה. אכן, משחק מעניין היכול ללמדנו רבות על אופייה של האומה הקירגיזית.
הם הלכו בהרים
על הטיול רבות לא אספר, ולא מחמת דלותן של החוויות, אלא שדומה כי את שתיקת ההרים ייטיבו לתאר קולות אוושת הרוח בינות לשיחי הערער, קריאות הציפורים בגובה ארבעת אלפים מטרים בינות לפסגות קרחות, וניעת הרוח בחלל בליל ירח מואר. לאחר טיפוס לאורכו של ואדי קראקול, היוצא מהעיר עצמה כמעט, הגענו לבריכת אלאגול, פנינת טורקיז בוהק חבויה בינות להרים אפורים-ברזליים עטורי כיפות שלג וקרחונים. או-אז נתפרצה אצלי, כמדומה, עווית בטן, שהקשתה עלי את ההליכה עד מאוד. בשעה שלוש אחר הצהריים, אפוא, נטינו את אהלנו, כלומר, שני גיבורי החיל הם שעשו זאת עבורי, ולאחר מכן אף השקוני במרק חם, כמלאכים מיטיבים... בבוקר המחרת כבר יכולנו להמשיך בדרך, מהלך קילומטרים אחדים, אל קבוצה של מעיינות חמים ובצידם – גסט האוזים לרוב. בחסות המעיינות והחדר החם מתקה עלינו שנתנו, ובצהרי המחרת כבר הגענו אל סופו של המסלול, היא עירנו המבורכת קראקול. משם הפלגנו אבטובוסה חיש קל אל העיר הבאה בדרך, צ'ולפון-אטא, בה נתאפסנו ובה כותב אני עתה את שורות אלה.
נספח: גילוי דעת נאות
עתים דומה עלי, בזמן קריאתי את השורות ששרבטתי ואותן מעלה אני מדי פעם לחלל הסייבר, כי הקול הנשמע לי בינות לפסוקים הנקראים אינו קולי שלי הוא, אם כי קולו של קריין באחת מרשתות הראדיו, המעביר תכנית בענייני, נאמר, יחסי משפחה, בטון ענייני, נמרץ, גם אם יש עתים משועשע במידה. בכן – לא לחליפת האמודאים הזאת פיללתי! שכן לוחצת היא במקומות מסויימים ומתירה באחרים, ואין דבר זה כלל לפי רצוני, שלא לומר גזרתי. ובכל זאת, עם כל מועקותיה, חליפתי היחידה היא, עימה מוצא אני לראוי לצאת הרחובה, להישיר מבט לעוברים ולשבים(ואין דבר זה מסתכם בכתיבה, במגרעותי אודה כי רבו). ולצורך זה פונה אני אליכם, ידידי ורעי הפזורים על פני הכדור – אל תשכחוני כפי שאני, ואף אל תשכחו להזכיר לי זאת עת ניפגש אי"ה ביום מן הימים! זאת ועוד, שכן הזמן כעת קצר: קדמוני בברכה עת אחלוף ביעף את גיל השלושים בעשרים ואחד לחודש ספטמבר! הנה הם באים! תחי המהפכהההה... קחחח[שלג]... סליחה – תקלה[שקופית של כלב מושך את התקע של הטלויזיה מהחשמל]. מייד נמשיך בשידור. אין לכם מה לדאוג, זה רק מישהו שהתפרץ למגדל השידור וברבר קצת עד שהשתלטנו עליו. אין מה להתקהל, באמת. תחזרו בבקשה לאגפים שלכם, ושיהיה לכם סופשבוע מצויין.
