נועז בקווקז

זמן: 118 ימים לזאב הערבות הקירגיזסטאני

לבד, בחורף

לאחר טיסתם ארצה של גספז'ה ונווד, מצאתי את עצמי, בשלישית, שוכן בדד. גם אם מוקף הייתי בטיילים ושאר הולכי בטל, ספון בינות לכתליו של הגסט-האוז החמים והידידותי, בליבי פנימה ידוע ידעתי כי ימי כדובר אנגלית – ספורים המה. לתוכניתי המקורית, לנסוע לכפר נידח בשם ארסלנבוב המצוי בדרום מערב הארץ ולטרוק משם – לא מצאתי שותפים מקרב דייריו המנומנמים של מעוני הבישקקי. "ארסלנבוב?" החניק מייק הגרמני את פיהוקו אך בקושי, "זה די רחוק, לא?" המשיך ובעצם סיכם בכך את גישתו לעניין הנסיעה בתכליתיות של מי שעזב הכל – עד כמה שתעסוקה כדוור ועבודות מזדמנות כנהג משאית יכולות לענות להגדרה הדרמטית – ובא לקירגיזסטאן, כמדומה אך להשתכר כמידת יכולתו – ובזול. נו, העברתי הילוך אחד אחורנית, כמו שאומרים, ופניתי לתוכנית החלופית. בספרים ובסרטים שקראתי וראיתי תמיד היתה לגיבורי החיל תוכנית מגירה לשעת חירום, נכון שלא המצאתי את זה? גם לזה שהיה מעשן סיגארים ב"צוות לעניין" תמיד היתה חלופה מקורית יותר או פחות, בדרך כלל כזאת שכרוכה בהכרח בהיקלעות אל תוך מחסן עמוס חלקי מכונאות עד לעייפה, מה שבאופן מפתיע תמיד התגלה כמה שבפועל קרה. אז זהו, שכזה – לא. תוכנית ב' שלי היתה, באמונה, פשוטה שבפשוטות, והסתכמה בנסיעה לאתר חלופי, קרוב בהרבה לבישקק מקום הימצאנו, ומשם גיחה של מכסי-מום יומיים לאגם סון-קול היפיפה השוכן בקרבת מקום. "לא להאמין לכל מה שרואים בסרטים" – אמר מי שכבר נכווה, ולי, דל הנסיון בעניינים שבכגון אלה, לא נותר אלא לעמוד בחוסר אמון מול העובדה, כי גם לאחר פריסת התוכנית האלטרנטיבית לא מצאתי את עצמי טרוד בהליכי הועדה אשר תחליט מי מבין מאות הפונים והפונות יזכה לחסד המפוקפק של הצטרפות אלי לטיולי המקורי(לא) והבלתי שכיח(ולא). וכך נמצאתי מוביל את עצמי, בחוסר רצון, בשעה שתיים אחרה"צ ביום למחרת, אל הכפר שהוזכר לעיל, קיזיל-טו, מחלים אך בקושי מקשיי תפעול במערכת העיכול אשר נבעו, ככל הנראה, מאכילת יתר של עוגת יום-ההולדת אשר פרסו עבורי בעצה אחד גספז'ה, נווד, ונ.(ועל כן יהיו מבורכים לעולם ועד) בערב יום האתמול, טרם נסיעתם של השניים הראשונים חזרה ארצה.

אופנוע, לו היה לי אופנוע

הנסיעה, שהורכבה משני חלקים עיקריים, עברה בשלום, יחסית. עדיין טריים היו בזכרוני מאורעות הנסיעה הקודמת בת אחד עשר השעות הלא מוצדקות מקרקול לבישקק, בתום מסע מחקר קטן שערכתי לטובת השוואה בין יבולי ארצות ה(ס)תן – נסיעה בה נאלצתי להתמודד בגבורה עם שיכור קירגיזי אדיר מימדים אשר בחר להתיישב, יקחהו בכור השטן, בכיסא הפנוי עד לאותו רגע שלידי, ואף הניח לעצמו לעשות את חיקי לכרית, למען יטיב וירווח לו. לבסוף, לאחר שגבר הכורח להגיב על ההרגל להסס, נסתייע הדבר בידי(ולא בעמל של מה בכך) לסלק את אותו עכברוש ביבים מבאיש אל מחוץ לתחומי המושב הסמוך, שחזר להיות פנוי כימי קדם. ההצלחה היחסית, יש לציין, לא סינוורה את בינתי, אם תיסלח לי עזות מצחי, מה שגרם לי להעדיף באופן חד משמעי ולמרות כפל המחיר את הנסיעה במרשרוקטה על פני האוטובוס המהביל, שסומן עתה כאויבי משכבר הימים. לאחר נסיעה של כארבע שעות הגעתי לעיר בלאקצ'י, מקום בו מצאתי, לאחר תיור קל בתחנה המרכזית, נהג מונית חביב אשר הסכים לקחתני ליעדו של אותו יום, הכפר קוצ'קור, במחיר שנקבתי – מחיר שהעלה בת שחוק על פני של שני הנהגים שקדמו לו, ואשר פתחו בהסבר ארוך שכל תכליתו היתה להעמידני על מהותה של הטעות בהערכת המחיר שעשיתי, בהעמידם את המחיר ה"אמיתי" על כגבוה פי חמש מהצעתי. נו, טוב. הנהג החביב התגלה במהלך הנסיעה בת השעה כדברן בלתי נלאה, אשר טעה לחשוב בי דובר רוסית על בוריה, ופצח, לאחר מספר מילות נימוסין, בהרצאה פוליטית נוקבת על מצבה של קירגיזסטאן בעבר ובהווה, האשמים מבית ומחוץ ועוד נושאים אשר נלקחו, ככל הנראה, ממצעה של המפלגה הקומוניסטית בה היה חבר בעברו הלא רחוק. כיום, התוודה הוטרינר המובטל, אין עבודה במדינה כולה פרט למגזר השירותים והקמעונאות, עובדה אשר הביאה אותו להאיץ את שטף דיבורו כמו גם לעבור לאוצר מילים בלתי מובן לחלוטין, ואותי – לעבור להנהונים עצבניים בציפיה דרוכה לרגע בו יקלוט את מידת חוסר הבנתי במה שזה עתה אמר, יעצור בחריקת בלמים את המונית וישליכני אל הלילה הסוגר מכל עבר, נתון אך לחסדיהם של חמוסי הפרא הקירגיזיים – מה שבאופן מפתיע לא קרה. במקום זאת, מצאתי את עצמי לאחר כשעה של דיון הסרק סביב הסוגיה "החוצ'מוץ' באספקלריה של הפוסט-סובייטיקה"(שם זמני) סועד את ליבי בארוחת ערב עריבה לחיך בפנסיון קטן וחביב, טועם לראשונה בחיי כמדומני – ריבת תפוחים מתפצחת אל החיך.

קסקט לכל נהג

מספר פעמים במהלך מסע זה נמצאתי שואל את עצמי(וללא מענה, מן הסתם) כיצד ומדוע הוא הדבר, כי נהגי מוניות ברחבי עולמנו על כל ריבואות חלדיו וארצותיו, ללא הבדלי דת, גזע או מין – כולם עד האחרון שבהם כמעט – חובשים לראשם את קסקט הנהגים המסורתי? ותמוה הדבר שבעתיים עת יעלה הדבר על הדעת, כי בכל ארץ וארץ שונים מנהגי הלבוש זה מזה ורב השונה על הדומה, כמדומני. וקל וחומר הדבר, כשמגיע הדבר למגיני הפדחת: מתרבוש ועד לכובע צמר כבשים, עבור דרך מגבעות מסוגים שונים ומשונים, חלקן חלקות למשעי בעוד אחרות מעוטרות במגוון פיתוחים וסלסולים כמיטב המוניטין האסיאתי – ונהגי המוניות בסורם, דבקים באותו קסקט מהוה, לכל היותר בהבדלי גוונים קלים, דבר של מה בכך. וכלום יתכן הדבר כי מקושרים הם, כל אותם נהגים הדוברים שפות שונות, הבאים וחוזרים מבתים שצורה שונה להם, אל ומתוך תרבויות שכנות אך לא בהכרח דומות – במין רשת העברת מידע כלל עולמית שכזו, הממליצה, אם לא מכתיבה, את לבושם? ואם כך הדבר, היכן חבוי אותו מכשור לוויני משוכלל המתריע, אם פעם ביום, שבוע, אם חודש, ומבשר על האופנה החדשה במגוון שפות ותעתיקים, דוגמת: "מבזק מיוחד: היום זוית של 15 מעלות לתיתורת הינה בגדר המומלץ!"? ישוב אני כעת, אם נחשתם זאת כבר, במונית חונה, בתחנת האוטובוסים אשר בעיר נארין, ממתין לנוסע הרביעי אשר בהגיעו יסכים נהגנו האמיץ, סוף כל סוף, להניע ולנסוע אל הכפר אט-באשי, אשר מדרום. את הלילה הקודם העברתי בחיקה הכפרי של משפחתו של אולן, אביו אחמד-בק, אימו וארבעת אחיותיו החינניות, בהן צ'ינרה בת השמונה עשרה, אשר ללא כל ספק זכתה בתחרות "בת האיכרים המלחיתה" לטיול זה, אם להתייחס להבטחה הגלומה באחד ממכתמי הראשונים. לא זאת בלבד, אלא שהמלעונה היפיפיה לא חדלה מהגנב לעברי את מבטיה הסמוקים במהלך ארוחת הערב, חושפת גומות חן חבויות בחיוכה הבוסרי, המלוכסן, ואני – אנה אני בא. מאוחר יותר, כשכבר הייתי על משכבי, הוגה במאורעות היום, שבה ופקדה את חדרי(ולמבוכתי-משהו, שכן מצוי הייתי אותה עת אך בתחתוני המתמתחים מתחת לשמיכת הפוך העבה), והציגה לי מספר שאלות באנגלית מגומגמת, בעודה עומדת במרחק מה ממני, מה שרק הקשה עלי את השינה מאוחר יותר, עת החלפנו ברכות ליל מנוחה.

מסעות צביקימין מטודלה

אותו יום החל בצורה הרבה פחות מבטיחה, שכן לאחר שלושה ימי מסע רגלי בעיקר שעברו עלי מבישקק הבירה ועד לאגם סון-קול, בהם ספורים היו כמדומה, אמצעי התחבורה בהם לא השתמשתי(רשימה חלקית: עגלה רתומה לסוסה, אוטובוס, מונית וסוס אחד, צולע במקצת), חשתי כי תשו קמעה כוחותי, וכי הצעדה שעוד נותרה בפני בת שלושים הקילומטרים עד לכביש הראשי, לאורכה של דרך ג'יפים נטושה, היתה, אם לא מעבר לכוחותי, הרי שלחלוטין לא בהתאמה למצב רוחי, אשר השתוקקה אותה עת למזון חם(שכן לאורכה של אותה דרך לא נמצאו עצים למדורה) ויצוע מוגן מרוחות – מבלי לפגוע בכבוד אוהלה של גספז'ה, אשר הופקד בידי למשמרת עד חזרתי ארצה. למרבה המזל, חלף אותה שעה על הדרך הנטושה אותו ברנש, אולן, אשר ניאות לקחתני, גם אם בתשלום מפולפל, במורד אותם שלושים קילומטרים עד הכפר המיוחל, ולאחר מכן כשלושים קילומטרים נוספים עד לביתו בו ביליתי, כאמור, את הלילה.

קומיז לכל אורח ושאר מנהגים

במהלך שלושת ימי במסע הרגלי הספקתי להשלים מספר מראות וחוויות שלא אינו בדרכי עד כה מסעותי בארץ קירגיזסטאן. לראשונה, במפתיע, פגשתי בשני גמלים בקטריאניים דו דבשתיים, השונים עד מאוד בצורתם הגבנונית וגוום עתיר פימות השומן מדודניהם הרחוקים המוכרים לנו ממרחבי הנגב ומסיני. ועוד בממלכת החי, בדרכי התארחתי זמן מה בחיק משפחה אשר החזיקה בחיקה לא פחות מנשר מבויית, זקן ואדיר מימדים, קשור לדאבוננו(שלי ושלו) בשרשרת ברזל לגזע עץ סמוך. ואם לעבור לאורחות מקומיות, כזכור לקוראי הנאמנים, דיווחתי באחד ממכתמי הקודמים על אותו משקה מקומי העשוי מחלב סוסות מותסס, הקרוי, זאת למדתי לאחרונה, קומיז, בקוף שרוקה. ובכן, מסתבר כי מחוץ לגבולות הערים, במקומות בהם מתגוררים הקירגיזים באותן יורטות, אוהלים ניידים עשויים מסגרת עץ מלופפת ביריעות צמר כבשים, משתווה אם לא עולה משקה מקורי ו-אהמ-מרענן זה במדד הפופולריות אשר בחיקו לפחות לקוקה קולה אשר במחוזות המערב. וככזה, בכל יורטה על פניה חלפתי במהלך שלושת ימי שוטטותי, מיד לאחר שלב השאלה הזהה, הוצעו לי מספר ספלים, בזה אחר זה, של אותו מרענן לאומי. אם להיות "פוליטיקלי קורקט"(והאם כבר, באמת, נדרשה האקדמיה ללשון העברית לסוגיית הפי-סי?) וברוח הרלטיביזם האנתרופולוגי, נראה כי חכי הגס עדיין לא רכש את ההערכה לטעם החמצמץ-עפצפץ, המאפיין את הקומיז. ואם לא להיות כל אלה – יא אולוהים כמה שזה מגעיל. עוד מנהג מקומי בו חזיתי אך בליל אמש המתרחש בסופה של ארוחה הוא להניף את הידיים בתנועה מעגלית, אשר מסתיימת בהצמדת הכפות זו אל זו במחווה המסמלת, כך נמסר לי לאחר בירור קצר, הן הודיה לכל אשר טרח(ה) והכין(ה), והן אמירה כי תמה שעת הסעודתא. היתה זו הפעם הראשונה עד כה, כמדומני, בה נחזו זכרים סועדים מודים בדרך כלשהי למכינות הארוחה, ובמראה זה שמחתי, אף נצרתי אל ליבי.

משא כבד

בבוקר יום המחרת המשכתי בדרכי אל טאש-ראבאט, כפר עתיק אשר בעבר שכן על דרך המשי ושימש כקראוון-סאראי, מקום בו יכלו סוחרי העת העתיקה ההולכים ושבים מממלכת קיתאי(הלא היא סין של ימינו) לנוח, להחליף כוחות, ולהמשיך בדרכם הארוכה, באותן אורחות גמלים הנמשכות אל קו האופק... מכיוון שממוני מוגבל היה, נאלצתי להתנייד באמצעי התחבורה הציבורים עד לכפר אט-באשי, הסמוך ליעדי. משם, נאמר לי, הליכה בת ארבע עד חמש שעות תביאני אל אותן חורבות היסטוריות ששמען נודע למרחקים, ואולם בהגיעי נתגלה לי כי הדרך תארך דווקא כארבעה עד חמישה ימים. האפשרות להלך לאורכו של כביש העפר בנוף החדגוני לא קסמה לי במיוחד, כך שבמהרה מצאתי את עצמי מניף אגודלי אל מול הרכבים המזדמנים אשר עשו את דרכם אותה שעה אם לכפרים הקרובים אם לסין, דרך מעבר טוגארט , השוכן מעבר ליעדי. למרבה המזל היה זה יום ראשון, בו רבות המשאיות החולפות על דרך זו, עמוסות פסולת ברזל, ענף היצוא העיקרי של קירגיזסטאן - אם לשפוט לפי כמות רכבי הענק שנמצאו חולפים על הכביש המאובק. עד מהרה ניאות נהג משאית חביב העונה לשם אלאי-בק לקחתני, חינם אין כסף, עד למקום בו מתפצלת הדרך המובילה לטאש-ראבאט מהכביש הראשי המוביל, כאמור, לסין. הנסיעה בת שבעים הקילומטרים עברה עלינו בלא פחות מחמש שעות, שכן אט אט התקדמה המשאית על נגררה, במשקל כולל של למעלה מעשרים וששה טונות, כך סיבר את אוזני אלאי-בק. לא זאת בלבד, אלא שבדרך אף עצרנו במסעדת דרכים קטנטונת באמצע שום מקום, מקום בו התאספו נהגי משאיות מספר לצורך מזון, שתיה כדת וכדין, והחלפת חוויות מן הדרך. לבסוף, זמן מה לאחר שקיעת השמש, מצאתי את עצמי משקיף על ענני האבק שהותירה אחריה משאיתו של מיטיבי, ניצב מול שלט דרכים מט לנפול המצביע אל השביל לטאש-ראבאט, מהלך כשנים עשר קילומטרים מן המקום. ומכיוון שרציתי לחזות בזיוון של החורבות העתיקות לאור ראשון של יום המחרת, וגם אם חושש משהו(שכן רבות הזהירוני מלהקות זאבים המשחרים לטרף בלילות), החלתי צועד על שביל העפר, מסתייע עד מהרה אך באורם החיוור של כוכבי אותו לילה נטול לבנה.

שומר הפתאים מכה בפעם המי-יודע-כמה

למרבה המזל, לאחר כשעת הליכה, הופיעו אי מזה אורות מכונית חולפת על השביל הנידח, וכך מצאתי את עצמי חולק נסיעה ברכב פרטי שמידותיו המצומצמות הכילו לא פחות משמונה מבוגרים נוספים וילד, מה שפתר בצורה חד משמעית את בעיית הקור שהחלה להסתמן. לאחר עצירה קצרה בביתם של חלק מבאי החבורה על אם הדרך, בה כובדתי במזון ומשקה, המשכנו בהרכב מצומצם יותר, למרבה המזל, עד לטאש ראבאט, מקום בו נטיתי את אוהלי בציפיה נרגשת לבוקר. למחרת היום, הקצתי עם קרניה הראשונות של החמה שחצו את רכס ההרים שממזרח, ערכתי סיור קצר ומאכזב קמעה סביב המבנה העתיק אך הנעול, שלאחריו שמתי פעמי חזרה במורד הדרך, חזרה לבישקק הבירה, אליה הגעתי, ברביעית כמדומני, בערבו של אותו יום. אם מפאת החורף, שדומה כי הציב את כפו הפרוותית במפתנם של הימים האחרונים, אם מחמת ממוני הכלה, ואם כיוון שלא נמצאו שותפים מתאימים, החלטתי לוותר על המשך מסעי המתוכנן לארסלנבוב אשר בדרום מערב המדינה, ולבלות בגסט-האוז את הימים הבאים עד לטיסתי המתוכננת ארצה, בעשרים ושמונה לחודש זה, הוא ספטמבר...