נועז בקווקז

זמן: קצת אחרי הסוף

מומכין ומוז'נה הלכו לים - תם ולא נשלם

רצף הזמנחלל קיבל את פיתולו האחרון לעת עתה, עת נגעו גלגלי מטוס חברת "אוזבקיסטן איירליינס" בשדה התעופה בן גוריון. הנחיתה, כמדומה, היתה קלה מהמשוער, גם אם הישר אל תוך שביתה כוללת של משרדי הממשלה כולל רשויות המכס, שעזרה לעבדכם להתאקלם במהירות ביום-יום המתנהל לו מדי יום ביומו בארץ הקודש. עוד כשטריים היו בזכרוני מראות נתב"ג של השבים מקייב, חסידי ההשתטחות על קברים עלומים עטים בהמוניהם אל קבוצה של אנשי ביטחון(אשר, בסופו של מאבק חסר תוחלת, פינתה את המעבר להמוני היוצאים-חוזרים) - ארזתי תיק קטן וירדתי לסיני. ומה? החזרה אל המוכר מעולם לא היתה כה נעימה, מלטפת, מערסלת. ירח ממעל והרים מתחת, פועמים למקצב הדרבוקה בערב לשונות, ריחות, ותחושות, נו – סיני, אתם יודעים. בזמן זה, ערבו של הטיול, מעט לפני החזרה אל ה"שגרה המבורכת", אבקש להודות לקוראי-רעי ולכל מי שליווני, אם ברוחו ואם בקולמוסו, דרך התלאות והפסגות, לאורך המפגש עם אותו עולם זר ולא מוכר של הקווקז ומרכז אסיה. מי יתן, ודבר מה מכל שהועלה על הכתוב(חרף היותו של זה חוויתי לחלוטין ונטול כל נקודת משען אמיתית), יסייע לאי מבין הקוראים אם לבחור באיזור זה לטיולו/ה הבא, ואם בזמן מהלכו של זה. ואסיים בברכת: "תודה על הסבלנות, סליחה על ההפרעה". עלו והצליחו!